הקצה של המחט: ד"ר ניר עמיר על דיקור
כמו דמגוג טוב, מנפח הספר "ריפוי או פיתוי" עובדות חלקיות כדי לבסס טענות שקריות לגבי הדיקור הסיני. ואם חיפשו המחברים תיאוריות הזויות, היו מוצאים אותן ביתר קלות במעמקי הממסד הקונבציונלי
הקריאה ב"ריפוי או פיתוי" הייתה שוטפת. הוא אמנם ספר נוח לקריאה: סוג של ג'אנק פוד לזמן טיסה, המשאיר לך כאב בטן לאחר סיום הלעיסה. כמו דמגוג טוב, הספר משתמש בעובדות נכונות כדי לבסס טענות שקריות. הכותבים, סינג וארנסט, מתהדרים באובייקטיביות וגם בגישה מדעית - אך בו בזמן טועים, או שמא מטעים בכוונה?
הספר סוקר שיטות שונות של הרפואה המשלימה ומציג אותן כרפואה "אלטרנטיבית" - כלומר, כזו שמחליפה את הטיפול הממסדי. כך מוצגת האקופונקטורה - שיטת הדיקור הסיני - בעוד שבמקומות רבים בעולם מקובל לשלב את הדיקור יחד עם טיפולים נוספים, דוגמת תרופות וטיפולים קונבנציונליים. מכאן, שיש להתייחס לאקופונקטורה כאל טיפול משלים או משולב, ובוודאי לא אלטרנטיבי.
"בשלושת העשורים האחרונים נערכו ניסויים קליניים רבים מאוד כדי לבדוק אם האקופונקטורה יעילה או לא יעילה בטיפול במגוון של הפרעות. מכמה מן הניסויים האלה הסתמן שהאקופונקטורה יעילה. למרבית הצער, מחקרים רבים נערכו ללא קבוצת ביקורת והיו באיכות לקויה". ("ריפוי או פיתוי?")
- האם אמת הדבר? כן, אך זוהי רק אמת חלקית!
בניגוד לכתוב בספר, הדיקור הסיני הוכח כיעיל במספר רב של עבודות, וכך גם מספר המחקרים בדיקור לא כל כך קטן. Pubmed, מנוע החיפוש הפתוח של מחקרים רפואיים מעלה יותר מ- 14אלף מחקרים בדיקור. רבים מהם כוללים מספר מצומצם יחסית של משתתפים, אולם עובדה זאת מיוחסת למיעוט התקציבים המוקדשים למחקר בתחום, ולא לחולשת שיטת הטיפול. את מיעוט המחקרים הגדולים בתחום יש לייחס לכך שלחברות התרופות, שהן המממן העיקרי למחקרים רפואיים, אין אינטרס להקצות לו משאבים למימון מחקרי ענק. הסיבה פשוטה: אין בזה כסף. איש לא מרוויח זולת המטופלים!
תופעת מיעוט המחקרים נפוצה גם בתחומים רפואיים המוכרים באקדמיה ומשולבים במסגרת הרפואה המערבית: כמה מחקרים, בסטנדרטים שמחברי הספר דורשים, מעידים על הצלחת הפיזיותרפיה בריפוי כאבי גב כרוניים? כמה מטופלים שפנו לטיפול פסיכואנליטי ארוך (ויקר) הצליחו לצאת מהדיכאון שלהם? כמה קלינאי תקשורת הצליחו לרפא ילדים מגמגום? כמה מחקרים מבוקרים (כפולי סמיות) יש בכירורגיה?
גם מבעיית התוצאות הסותרות של מחקרים שבחנו את הדיקור הסיני והרפואה הסינית בכללה, "סובלים" מגזרים רבים מתחום הרפואה הקונבנציונאלית: ניסויים רחבי היקף שסותרים תוצאות קודמות, תרופות שזוכות לאישור ונפסלות לאחר שמצטבר לגביהן ניסיון קליני, מסקנות חד-משמעיות שנפסלות אחרי תקופה מסוימת – כול אלה הם בחזקת תופעות נפוצות. כמעט בכל תחום קיים ויכוח, לרבות זה של הרפואה הממסדית. אלא שבמקרה שלה נותר רובו בתוך כתבי העת המקצועיים, בחזקת כביסה מלוכלכת שמכובסת בבית, ורק מיעוטו נחשף בעיתונות הפופולארית.
האקופונקטורה, כחלק מהרפואה הסינית, ראויה להיחקר. כדי שזה יקרה יש להכשיר יותר מטפלים בתחום המתודולוגיה המחקרית (ולא יזיק לשפר גם את ההכשרה לרופאים שבינינו), דבר שיתרחש רק לאחר שיצליחו למסד את המקצוע. אין סיבה שמקצועות דלי מחקרים יזכו למעמד אקדמי מכובד בעוד שמקצועות אחרים יידחו לשולי הממסד בגלל חונטה השבויה באמונותיה.
"העקרונות המסורתיים של האקופונקטורה שגויים לגמרי, כיוון שאין כל ראיות המוכיחות את קיומם של צ'י או של מרדיאנים". (ריפוי או פיתוי?)
- אולי. אבל גם העקרונות המסורתיים של הרפואה הקונבנציונלית שגויים למדי. הרפואה השכילה לפתח תחומים רבים, אך בשום שיטה לא נגרמו כל כך הרבה שגיאות שתרמו לכל כך הרבה חוליים ומתים כמו ברפואה הקונבנציונלית, החל מהקזת דם מסיבית (שהייתה, כידוע, סוג טיפול קונבנציונאלי שהסינים התנגדו לו בצורה נחרצת), המשך במתן תרופות מפוקפקות שנבעו מאמונתם של רופאים (מכספית ועד תלידומיד וויוקס) - והמשך בשיטות מודרניות שחלקן התגלו בהמשך כמזיקות (דוגמת הכנסת נוזלים לפצוע בכמות גדולה עלולה לגרום לנזק מקום לתועלת). וכל זאת, בשנים האחרונות בלבד.
הספר טוען שהסינים "לא ניתחו מתים ולכן פיתחו את תורת המרדיאנים". זוהי שטות! הסינים דיברו על מחזור הדם מאות שנים לפני שהתגלה במערב. יתרה מכך, קיימות עדויות לכך שהם עסקו בניתוח מתים, ובניגוד למערב לא קידשו את המוות. העובדה שהם לא "איתרו" את המרידיאנים מעידה על כך שהם הבינו שיש תהליכים בגוף שיכולים להימדד באופן עקיף, ולא באמצעות חוש הראייה.
ייתכן שבאמת אין מרדיאנים כפי שהרפואה הסינית המסורתית מתארת. זה לא סותר את יעילות הדיקור הסיני. גם ברפואה הקונבנציונלית מסתמכים על מידע נוירולוגי רב מבלי להבין די צורכם את רוב מסלולי העצבים במוח ואת דרכי העברת התקשורת בין תאים שונים.
אם מחברי הספר מחפשים תיאוריות הזויות, שיחפשו אותן היטב במעמקי הממסד הקונבנציונלי: החל מתיאוריות פרודיאניות שעדיין נפוצות אצל פסיכיאטרים והמשך בטיפולים אנטיביוטיים או אחרים שהוכחו כמיותרים אך ניתנים מחמת "הספק והמסורת".
הספר טוען ש"לשיטת הדיקור הסיני סיכונים רבים". בהיעדר עובדות הוא מרבה "לנפח" את המעט הידוע. למשל, הוא מזכיר את החשש מפני זיהומים הנגרמים ממחטי הדיקור. אמנם, סיכון זה קיים, אך הוא קלוש ביותר מאחר שכל המטפלים הסיניים בישראל מקפידים על חיטוי ושימוש במחטים חד-פעמיות. כידוע, כל מקרי ההדבקה מהפטיטיס B בישראל, שהתרחשו על רקע רפואי, נגרמו במסגרת הממסד הרפואי ואף לא אחד בעקבות דיקור סיני.
המחברים מזכירים גם חשש מפני פגיעה בלב או חדירה אל הריאות. תופעה זו נדירה ביותר ותועדה פעם אחת בספרות הרפואית. זאת, לעומת אין ספור הנזקים שתועדו בתחום הרפואה הקונבנציונלית. כרבע מיליון אנשים נפטרים מדי שנה בארה"ב כתוצאה מטיפול רפואי, יותר מכלל מקרי המוות ממחלות לב או מסרטן.
אין בכל הטיעונים שמניתי כאן כדי להוריד מערכה של הרפואה הממסדית. להיפך, ככל שהרפואה מסוגלת יותר לעזור כך היא נאלצת ליטול סיכונים רבים יותר. אך הסיכונים שטומנת בחובה שיטת הדיקור הסיני פחותים לאין ערוך. הספר מקפיד לציין שכל הסיכונים ממוזערים אם הולכים לאקופונקטוריסט שקיבל הכשרה רפואית. אך כיצד ממליצים מחברי הספר שמדקר יקבל הכשרה מתאימה אם הם פוסלים את מקצועו?
בסיכומו של דבר, המטרה היא לא להתנגח אלא למצוא את השפה המשולבת שתתרום במידה המיטבית לקהילת המטופלים. נראה שמעבר לשאלה אם חלקים ברפואה הסינית (או הקונבנציונלית) נכונים, ישנה סוגיה חשובה נוספת: אנשים ימשיכו להשתמש ברפואה זו עוד שנים רבות. הפיתרון הוא לאמץ אותה לתוך העולם הממסדי ולאפשר לה לעבור אבולוציה מהירה בתחום המחקר והפיתוח, בדומה למקצועות פרה-רפואיים אחרים.
רגולציה של הנושא מבחינה תחיקתית תמנע עודף שרלטנים בשוק, תכשיר מטפלים ברמה גבוהה ותאפשר פיתוח ומחקר. ואם ניווכח, יום אחד, ששיטות אחרות יעילות יותר? מה בכך? הרי כל יום אנו מגלים שגם הרפואה הקונבנציונלית הישנה ממציאה את עצמה מחדש.
ד"ר ניר עמיר, רופא (M.D) ומרפא סיני, מנהל המרפאה המשלימה לילדים במרכז הרפואי וולפסון ומנהל מכללת תמורות לרפואה סינית, שיאצו וטווינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
