הרפואה המיסטית: ד"ר מיכאל פרסיקו על ההומיאופתיה
חטאם העיקרי של אנשי המדע הוא בכך שהם שמים דגש אבסולוטי על צד אחד של המשוואה – על ההוכחה המדעית, וזונחים את הקוטב המנוגד, אך המשלים: רפואה מבוססת מיסטיקה. כן, מיסטיקה
הם עומדים להם, השניים, ומתווכחים. צעקות וגערות, האשמות והאשמות שכנגד. מהומה שלמה. ובצדק, כי מדובר בעניין מרתק, חשוב, גורלי. רק חבל שהוויכוח עקר. כי שניהם חירשים. חירשים ידועים, עם תעודות. אבל עוד חמור מזה, חמור הרבה יותר, שהם לא נמצאים כלל באותה קומה בבניין. רק נדמה להם שהם זה מול זה. הם כל כך שקועים בטענותיהם, עד שלא הבחינו שהאחר לא לידם. איך ישמע? איך יענה? חבל. עדיף כבר היה דו-שיח של עיוורים. שם, לפחות, נוגעים זה בפניו של זה.
הוויכוח בין אנשי המדע להומאופאתים לובש לא פעם צורה כזו, והסיבה היא שבריאות, מחלה וריפוי הם מושגים שונים בתכלית אצל שני הצדדים. גם ספרם של ארנסט וסינג נופל, לצערי, למקום הזה. אני רוצה להציע דיון שבו נבדוק את ההבדלים בין ההגדרות ונבין למה הוויכוח מתפספס לו, אבל גם נראה להפתעתנו שבצורה פרדוקסלית, עצם טענתם של המחברים בעניין פלצבו מתקבלת לחלוטין על ידי ההומאופתיה, ורק זווית ההסתכלות השונה מראה איך יכול פלצבו לרפא באמת.
הבה נבחן את הגדרת מושגי היסוד כדי להבין עד כמה שונה הפרדיגמה בין שתי הגישות, ואיך רק שילוב של שתיהן יכול להביא לריפוי אמיתי.
מ ח ל ה. בעיני איש המדע היא תופעה שלילית, המתבטאת בהופעת סימפטומים מטרידים, אשר מפריעים לתפקוד היומיומי ולא פעם ממש מסכנים את החיים. כאשר באים הסימפטומים בקבוצה סדורה ומוכרת קוראים לזה בשם של מחלה, ואז לרב חשים הכל הקלה מסוימת, כי הנה יש אבחנה וכעת נדע גם איך לטפל.
ט י פ ו ל. בדרך המדעית מטרת הטיפול להעלים את כל הסימפטומים במהירות האפשרית, תוך שימוש בתרופות העשויות חומרים כימיים מתאימים, אשר פוגעים בגורמי מחלה ביולוגיים או כימיים ומאזנים מחדש את משק המינרלים בגוף
ר י פ ו י. על פי המדע, האדם נרפא כאשר על פניו אין עוד להבחין בסימפטומים אשר הרכיבו את תמונת המחלה. יש גם ריפוי חלקי, כמו במחלה כרונית, שאז דרך מתן תרופה קבועה הרופא ממתן את סימני המחלה, כך שלא יסכנו את חיי החולה באופן מיידי. עם הפסקת התרופות מופיעה המחלה ומתעצמת לא פעם מחדש, כמו ביתר לחץ דם או בסוכרת.
ההגדרות על פי הגישה ההומאופתית באות ממקום שונה לחלוטין:
מ ח ל ה. על פי ההומיאופתיה, מחלה היא תופעה חיובית ובריאה, אשר מאפשרת "הישרדות הנפש על חשבון הגוף". כל אימת שחווה אדם חוויה שהיא קשה לו מדי לעיכול מכל סיבה שהיא, בא מנגנון המחלה לעזרתו. ניסיון להתמודד עם חוויה קשה מדי, עלול להתיש אותו נפשית עד סכנת מוות רוחני - הינתקות - פסיכוזה, או
על כן, מופעל כאן הכלל של "ונשמרתם לנפשותיכם מאד", בכך שחלק גדול מהכאב ומהלחץ הנפשי מופנה כלפי חוץ, יוצא כמו קיטור אל הגוף, ומגשים עצמו בצורת כאב גופני או התנהגות נאורוטית. זהו הסדר המחלה: תמורת כאב גופני או התנהגות חריגה בחוץ, מקבל האדם רשות שלא להתמודד בינתיים עם אותה חוויה מכאיבה מדי בפנים. החוויה נשארת על אש קטנה בצד, עד... עד שיאגור האדם מספיק כוחות כדי לשוב פנימה ולסיים את העיכול עד תום. לעשות תיקון. סוג המחלה כתוב, לרוב, בקוד הגנטי של החולה, והוא מופעל ומשמש כשסתום ביטחון להפחתת לחץ הקיטור בנפש.
דוגמה להסדר המחלה הם אותם תינוקות של בית רבן בשנה הראשונה שבה הם הולכים לגן, במהלכה רבים מהם חולים שוב ושוב בדלקות גרון או אוזניים. אז נכון שהגן מלא וירוסים וחיידקים, אבל אלו, לפי גישה זו, רק משרתים את המחלה.
לרוב יש לתינוק שתי חוויות קשות בבת אחת: מצד אחד סיום היניקה (אמא בעבודה. אתה בגן...) ומצד שני מקום זר, חדש, וסביבו פתאום כל אותם ילדים ומבוגרים לא מוכרים. לא פעם מופנה הלחץ אל האוזניים בצורת דלקות חוזרות. טיפול אנטיביוטי מפסיק את המחלה, אבל לא מרפא את החוויה, ואחרי מספר ימים או שבועות המחלה חוזרת. כי מחלה זה דבר בריא! רק ילד בריא יודע לחלות שוב ושוב. ילד חולה באמת היה יושב בבית עצוב ולא רוצה ללכת לגן. אבל רוב הילדים דווקא הולכים לגן מבסוטים. הם יודעים: במקרה של לחץ יתר אפשר יהיה תמיד לייצר מחלה, בעזרת השם.
בניגוד לדרך הטיפול ברפואה המדעית, כאן אין שום הצדקה להתנפל על הסימפטום ולחסלו, כי הרי כוונתו טובה: להוציא את עודף הלחץ. הפסקת דלקת אוזניים דרך אנטיביוטיקה היא כמו להוריד את הראש למפלצת. זו מגדלת מיד ראש חדש, או שניים, היינו דלקת אוזן חדשה. מובן שבמקרי חירום או בסכנת חיים אנטיביוטיקה היא דבר יעיל ורצוי, ולו רק כדי לקבל זמן של בינתיים – זמן של לא למות בינתיים.
אבל טיפול נכון חייב להיות מיועד למנוע מחלות ולחזק את כוח הריפוי של האדם מבפנים. חום ואהבה שהורים נותנים לתינוק, הם תרופה מס. 1,2,3,4, ו-5. אבל כאשר הוא בכל זאת חולה מחפשים משהו אחר שיחזק אותו מבפנים. הנה כאן נכנסת לתמונה ההומיאופתיה!
בהומיאופתיה לא מנסים אף פעם להפסיק את הסימפטומים. במקום זאת, משתדלים לחזק את כוח הריפוי העצמי של האדם. זאת, דרך שיחה המנסה לברר מהי צורת ההתנהלות של האדם: גאה, ביישן, שתלטן, ערמומי, גיבור וכו' - ומחפשים בטבע צמח, מינרל או חי אשר יש להם תכונות התנהלות דומות. לכן, אמירה כמו זו המופיעה בספר: "...והמטפל עשוי לשאול א פ י ל ו (הדגשה שלי, מ.פ) על אישיותו של המטופל" (עמ. 139), מעידה על חוסר הבנה עמוק, שהרי בראיון ההומיאופאתי זהו העיקר, לרדת לעומק אישיותו של המטופל.
בהכנת התרופה מדללים את הצמח במים מספר רב של פעמים עד שאין בהם כלום, ממש כלום, אף לא מולקולה אחת. רק התכונות נשארות, בצורה מיסטית לגמרי. אבל כשנותנים לחולה את התמיסה הזו, הוא מתחזק בתכונותיו שלו שקיבל מהתרופה, כמו שנאמר: "חנוך לנער על פי דרכו". ומנגנון הריפוי העצמי, שקיים תמיד באדם, מופעל. כאילו חסר היה חשמל, חסרה לו אנרגיה להפעלה, והנה הוא קיבל אותה מן הצמח המדולל. עכשיו סופסוף יש לו כוח לשלוח חוליית תיקון לחוויה הידועה ולעכל אותה, כלומר להפוך אותה לסמלית, לזיכרון קטן שיונח בפינת הנפש. הלחץ בנפש יורד, שסתום הביטחון כבר לא נחוץ, והמחלה נעלמת כי אין בה עוד צורך. האדם הבריא.
על פי כל בדיקה מדעית אין כלום במים אלו מלבד מים, וזה נכון. הנה כאן החלק המיסטי. אבל זה כל העניין ברפואה שלמה – לשלב את המיסטי והמדעי.
כי מה זה כלום? מהי המילה הזו, כ ל ו ם? הסוד הוא במילה עצמה: כ-לום, זה כמו לום. והנה מתברר ש"ל ו מ ה", בארמית, הוא החרצן של הזית. אז יש שם כזית, קצת קצת! איזה קצת קצת של החומר יכול לעמוד בקוטב המנוגד והמשלים לקוטב של החומר כולו? הסמל שלו, המטאפורה. וזה כל הרעיון: במים המדוללים נמצא החומר בצורה סמלית. על הציר הרוחני גשמי הוסט הצמח הרבה לכיוון הרוחני, עד כי רק שמו נותר.
מה הסמל של שולחן? המילה "שולחן". כי ישנו הדבר הזה העשוי עץ וישנו שמו – שולחן. בהומיאופתיה נותנים את השולחניות, את הצמחיות, את המינרליות. וזה מה שהחולה מקבל. לא משהו מדעי מוכח וידוע אלא משהו ב"שפת לא ידעתי" (תהילים פא 4). היא היא שפת הנפש, זו הזקוקה כל כך לחיזוק. ואכן, הנפש מתחזקת בתכונותיה ואז נעשה תיקון לחוויה, והמחלה חולפת לה.
לדברי המחברים (עמ. 191) ההומאופתיה פועלת כ"פלצבו" ותו לא. אבל אם, אכן, פועל פלצבו "כל עוד המטופל מאמין בטיפול" (עמ175), הרי בדיוק בדרך זו פועלת הומיאופתיה, דרך הגברת האמונה, אשר - יחד עם האהבה - מחזקות את רוחו של אדם לרפא עצמו מכל חולי. לכן, לא במקרה "נוהה הציבור יותר ויותר בכיוון ההומאופתיה" (עמ. 184), שכן בזמנים של אבדן אמונה, גובר הרעב לקיימה. זו הסיבה מדוע "צמחה ההומיאופתיה במהירות כזו בעשור האחרון (עמ. 190). זו הסיבה – אמונה.
די ברור מהדיון עד כאן שמדע והומיאופתיה מציבים פרדיגמה הפוכה ממש – מנוגדת ומשלימה. זה גם מסביר את הקושי במחקרים מדעיים משווים: כי אם עשרה ילדים עם דלקות אוזניים יקבלו טיפול אנטיביוטי מלא ואצל כולם תיעלם הדלקת מייד, הם ייחשבו בריאים על פי המדע, אבל חולים מאד על פי ההומיאופתיה.
הרופא, איש המדע, יגיד: הסימפטום נעלם, הילד הבריא. ההומיאופת יגיד: אוי ואבוי. דיכאו לו את הסימפטום. החזירו לו את הלחץ פנימה. בקרוב הוא עלול לחלות שוב. חבל. ואם תחזור דלקת האוזן שוב ושוב יודו אנשי המדע שהטיפול לא ממש מושלם, ויתנו אולי טיפול מונע. אבל אם יפתח הילד אסטמה או התנהגות היפראקטיבית, בעיני המדע זה לא יהיה קשור כלל לעניין האוזניים, בעוד כל הומיאופת קלאסי יגיד – אמרתי לך… הנפש מצאה מוצא חדש ללחץ.
חטאם העיקרי של אנשי המדע הוא בכך שהם שמים דגש אבסולוטי על צד אחד של המשוואה – על ההוכחה המדעית, וזונחים את הקוטב המנוגד אך המשלים של רפואה מבוססת מיסטיקה. כן, מיסטיקה. בכך הם מאבדים כל סיכוי להגיע לתוצאה טובה, כי הטוב ההרמוני יימצא תמיד בחלל הפנוי שבין הניגודים. באותה מידה תקף הדבר גם לגבי אותם אנשי רפואה משלימה, החוטאים בהתבססם על מיסטיקה בלבד. שכן, בין רפואה מדעית ורפואה משלימה, רק שילוב של השתיים יביא רפואה שלמה.
מיכאל פרסיקו, רופא מומחה לאף אוזן וגרון והומיאופת קלאסי.
נא להמתין לטעינת התגובות
