להיות עֵד: איך להפסיק לחיות כמו מכונה
דמיינו שהעולם הזה שלנו אינו אלא מכונה אחת גדולה, ובמקום לחשוב שאפשר לשנות בה משהו אתם פשוט לומדים אותה. ואז, מה קורה? בהדרגה אתם הופכים לעדים לפעולתה ומתגלה לנו היצירה המופלאה של אלוהים: העד עצמו. התודעה
על שלושה דברים העבודה הפנימית עומדת: על התבוננות באגו, על אי הזדהות ועל זכירת עצמי. ושלושתם, למעשה, הם מקשה אחת. הם תומכים אחד בשני ומאפשרים האחד את קיומו של השני.
ההתחלה היא בהתבוננות. "דע את עצמך", אמרו לנו כל המורים מהעבר. מדוע להתבונן? משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא כדי ללמוד את המכונה. רק כשנלמד את אותה נוכל לצאת מהכלא שלה. השנייה מטרתה לפתח את המתבונן, שהוא תחילתו של העד. עליו נדבר עוד מעט.
במה מתבוננים? מתבוננים בפעולה המכאנית של המכונה, אותה אנו מכנים "אני". והכול הוא מכונה. אין שום דבר בתוכנו, עדיין, שנמצא מחוץ לה. לכן, כל דבר שנתבונן בו יהיה המכונה. למעשה, גם כשיתחיל להיוולד בתוכנו משהו שאינו מכאני, עדיין כל מה שנתבונן בו יהיה המכונה. זאת, כיוון שהדבר היחידי שעשוי להיוולד בנו שהוא אינו המכונה, הוא העד. ועל העד לא מתבוננים. הוא מתבונן בעצמו. או נכון יותר, עד בעצמו.
אז התוכן הוא תמיד מכאני.
בואו ונחשוב על זה כך. נסו לשוות לרגע בדמיונכם שהעולם הזה שלפניכם הוא עצמו מכונה אחת גדולה. כל מה שקורה בו קורה על פי חוקיות מסוימת. חישבו על האפשרות שכל מה שקורה בעולם הזה קורה כיוון שהוא חייב לקרות: כוכבים נעים במסילותיהם, גשמים יורדים בחורף, מלחמות תקופתיות בין עמים וארצות, ריבים בין שכנים ומאבקים בין בני זוג. הכול קורה. הכול מגיב.
ועתה, שוו בנפשכם שאתם, כלומר הגוף שלכם, הרגשות שלכם, ההתנהגויות שלכם, המחשבות שלכם, האמונות, הרצונות, הדחפים, כולם נמצאים פשוט בתגובה לעולם הזה. מגיבים אליו, והוא גם מגיב אליהם. דמו שאתם, כל מה שאתם יודעים על עצמכם, פשוט שייך למערכת הזאת שאנו מכנים "העולם". האורגניזם שלכם הוא חלק מהעולם. איבר שלו. כמו יד, כמו רגל. אין לו קיום עצמאי. כל מה שאתם מסוגלים לראות, לשמוע או לחשוב עליו,
קחו לכם מספר דקות לדמיין את האפשרות הזאת. אין טעם כרגע להתווכח עם ההנחה שהנחתי. אם ברצונכם לראות משהו חדש, לכו עם האפשרות הזאת, אפילו כמשחק. לפחות עד תום קריאת המאמר.
אז אם הכול מערכת אחת סגורה וענקית שאנחנו חלק קטן ממנה, מה נשאר? שהו רגע עם השאלה הזאת. מה נשאר?
נשארת רק העדות לכל זה. רק זה שמסתכל. ואם הכול מכונה אחת גדולה ואתם חלק, בורג קטן, בתוך אותה מכונה, יתכן שהדבר היחידי שאינו מכונה כאן, הוא בדיוק אותה עדות. ורק אותה עדות. ואולי מי שאנחנו באמת הוא לא הגוף הזה, הרגשות, המחשבות והרצונות. אולי אנחנו באמת אותו עד. או אותה עדות.
איך זה לשהות עם האפשרות שאני באמת רק העדות לכל זה?
כפי שכתבתי במאמר קודם, התבוננות שונה מעדות בכך שהמתבונן הוא עדיין חלק מהמערכת העצומה הזו. העד אינו חלק ממנה.
אבל אין לנו ברירה. בתהליך ההתפתחות שלנו אנחנו חייבים להתחיל במתבונן. מעטים מאוד מצליחים, כמו בדרך נס, לקפוץ ישר לעדות. עבור רובנו נדרשים חודשים ואף שנים רבות של התבוננות, עד שמתוכה אנחנו מתחילים לזהות את אותו משהו שבאמת אינו מכאני: את העד.
אז, שוב, במה מתבוננים? מתבוננים באינטראקציה שבין האורגניזם הזה שאנו קוראים לו "אני", לבין שאר העולם. בנקודת המפגש. איך הדבר הזה שאנו קוראים לו "אני", שמורכב מהתנהגויות ומחשבות ורגשות ודחפים ורצונות ודמיונות, כיצד הדבר הזה, המכונה הזו, מגיב לשאר חלקי המערכת הגדולה.
כן, זה המנדט שניתן לנו.
אפשר לומר שלכל אדם ניתן מנדט שכזה. להיות עד לחלק מסוים במערכת. אותו החלק שהוא נוהג לכנות "אני". זה מתחם האחריות שלו. את החלק הזה הוא אמור ללמוד. מדוע? כדי להביא לחלק הזה אור. להביא אליו תודעה. להביא אליו את אותו משהו שאינו מכאני. אז אנו מתבוננים בחלק הזה של המכונה הענקית שאנו מכנים "אני", ולומדים אותו. לפרטי פרטים. בדקדקנות.
מתי ובאיזה תנאים הוא כועס? מתי הוא מאוכזב? מתי הוא נקמני? מתי הוא מתחשבן? מתי הוא מרחם על עצמו? מתי הוא נכנס לסרטים? מתי הוא עסוק במחשבות על העבר ומתי הוא מדמיין את העתיד? (תמיד. אין לו כל ברירה אחרת. את ההווה הוא אינו מכיר), מתי הוא עסוק במה אחרים חושבים עליו? (תמיד. מזה הוא מתקיים. כך הוא שורד).
בתחילה ההתבוננות מקטלגת. שופטת. מסבירה. בתחילה יש בה, בהתבוננות, אלמנטים של דחייה וקבלה. חלק ממה שנראה ימצא חן בעינינו. חלק ממש לא. עם הזמן נוכל גם לראות שאותה דחייה ואותה קבלה, גם הן חלק מהמכונה. אין למכונה שלנו כל ברירה, אלא להידחות מדבר מסוים ולאהוב ולקבל דברים אחרים.
ההתבוננות שלנו אז הופכת מרוחקת יותר. פחות מעורבת. ועם זאת, יותר ויותר חופשייה. היא נהפכת לנעימה. היא פשוט הופכת למשהו שמלווה אותנו. כמו בן לוויה נאמן. אט אט היא מזדהה פחות ופחות עם התוכן, ויותר ויותר מזדהה עם עצמה. עם עצם ההתבוננות. בזאת היא הופכת, למעשה, לעדות.
כאן הגענו למרכיב השני שנדרש כדי להתפתח: אי-הזדהות. כשמחפשי דרך רבים מנסים לפתח את אותו רכיב חמקמק הנקרא אי הזדהות, הם לרוב מבינים שעליהם להפסיק להזדהות עם הגוף שלהם, עם הכסף שלהם, עם הרכוש שלהם. אולי הם מבינים גם שעליהם להפסיק להזדהות עם דברים שמתרחשים בעולם, כמו מלחמות, חדשות בטלוויזיה, המריבה בין אמא לאבא שלהם.
אך אי-ההזדהות המשמעותית והמועילה ביותר היא דווקא אי ההזדהות עם התגובות שלי להתבוננות שלי על עצמי. האם אני יכול להתבונן במכונה הזאת שנקראת "אני", ולהסכים לכל?
כשאנו מתבוננים בעצמנו אנו חושבים, לרוב, שזה יכול לשרת אותנו בדרך כלשהי. זה עשוי, לדוגמא, לעזור לנו להשתפר. לכעוס פחות. להיות יצירתיים יותר. לרחם פחות על עצמנו. להיות תקיפים יותר. אך ברגע שאנו מתבוננים בעצמנו עם אותה תקווה סמויה שאנו נשתפר בזכות ההתבוננות, להתבוננות שלנו יש אז אג'נדה. זו התבוננות משוחדת. זו התבוננות שמזדהה. היא רוצה משהו ממושא ההתבוננות שלה, ולכן אינה יכולה שלא להזדהות.
האם אני יכול להתבונן ללא כל אג'נדה? ללא כל תקווה שמשהו ישתפר? אם אוכל להתבונן באופן כזה, תתפתח אז בתוכי הסכמה. אני אסכים עם כל מה שמתרחש. ואם לא אסכים, האם זה ישנה משהו?
שכחתם? אנחנו מכונות. אין לנו כל ברירה אלא לנהוג כפי שאנו נוהגים. כל תקווה או תשוקה שזה ישתנה מכאיבה לנו. היא מכאיבה לנו כיוון שאנו מתווכחים עם מה שיש. התשוקה והתקווה הן כשלעצמן פעולות מכאניות של המכונה שלנו. אין לנו באמת כל ברירה אלא לקוות ולהשתוקק. אז האם אנו יכולים פשוט להיות עדים לכל זה, ללא הזדהות?
אי ההזדהות משחררת. ההתבוננות המסכימה הזו, שהופכת אט אט לעדות, היא תענוג גדול. היא יוצרת אושר אמיתי בחיים שלנו. במקום לחשוב שאנו יכולים לשנות משהו (אנחנו לא) אנחנו מניחים לעצמנו, עוזבים את עצמנו, ופשוט לומדים את המכונה. מצלמים עוד ועוד תמונות של המכונה הזאת בכל מיני מצבים. אוספים את התמונות ומכניסים לאלבום. מקסימום מפתחים קצת חמלה כלפי המכונה המסכנה הזו, שלא באמת יכולה להגיב אחרת מכפי שהיא מגיבה.
ואז מה קורה? ומה הטעם בכל זה אם איננו יכולים לשנות? אם איננו יכולים להשתנות, מה הטעם בכל העדות הלא מזדהה הזאת? הטעם הוא בכך שדרך העדות הזאת מתגלה היצירה המופלאה ביותר שאלוהים ברא: העד עצמו. התודעה עצמה.
ככל שאנו מזדהים עם פחות דברים בתוך המכונה שהיא אנחנו, כך אנו מגלים יותר ויותר את מה שנמצא מעבר לה: אנו מגלים את העד. ואז מתחילים להופיע רגעים מופלאים שבהם העד הופך עד לעצמו: התודעה מחזירה את מבטה לעצמה. היא משתקעת בתוך עצמה.
זוהי זכירת העצמי. כאן מתחילה השיבה הביתה. במקום להיות סחוף לחלוטין בתוך עולם התופעות, במקום להיות מזוהה לחלוטין עם המכאניות הזאת, התודעה שלנו מתחילה להיאסף פנימה: היא נזכרת בעצמה.
ואז, כשהיא בוחרת להתבונן החוצה, לעולם התופעות ש"אני" חלק ממנו, היא אינה נעלמת עוד בתוך העולם הזה. היא מתבוננת בו, אך נשארת גם יציבה בתוך עצמה. ושם, בתוך עצמה, יש שקט עצום. ישנה צלילות וישנה בהירות. יש שם אינטליגנציה אדירה, שרק מחכה להתגלות בעולם ולהאיר את אורה היקר עלינו ועל עולם התופעות.
השקט, האושר, אותו דבר שחיפשנו כל הזמן, נמצא ממש כאן. בתוך אותה נקודה של עדות שנמצאת במקום הכי פנימי בתוכנו.
לאתר של אמתי מגד
נא להמתין לטעינת התגובות
