בולמי הזעזועים: ויניקוט, גורדייף והמצפון
מה קורה כשאבות נמשכים מינית אל הבנות שלהם? אמיתי מגד כותב בהשראת שני ענקי רוח על שלל הדחפים הסותרים שלנו, שתחתם נחבאות החיות שבתוכנו
כמה שורות על ויניקוט, לאלה שאינם מכירים את האיש היקר הזה: דונלד וודס וויניקוט (1896-1971) היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקן בריטי. מעריץ של פרויד, תלמיד של מלאני קליין וכנראה אחד מהפסיכואנליטיקנים המשפיעים ביותר מאז פרויד. לוויניקוט היתה הערכה עצומה לפרויד. מדהים, כיוון שהוא חלק עליו בהמון נקודות מהותיות.
מבלי להתנגד לפרויד באופן גלוי, ויניקוט החל ליצור שפה חדשה לפסיכואנליזה. שפה המושתתת על הבנה של חשיבותם של יחסים וקשר ופחות על הדגשים שפרויד שם על עונג ומיניות. אני מתרשם ששדה הפסיכואנליזה, ובמיוחד הגישות העדכניות יותר, מושפעות ומדברות בשפתו של וווניקוט, אף הרבה יותר משפתו של פרויד.
הספר הוא למעשה קובץ של מאמרים שנכתבו על ידי ויניקוט משנות השלושים ועד שנות השישים של המאה הקודמת. וויניקוט מדבר בו על הגרעין של העצמי. על מה שאמיתי ומה שכוזב. על יצירתיות. על ריקות, על תלות, על רגרסיה ועל עוד שלל של נושאים חשובים לכל מטפל וגם לכל בן אדם.
אני קודם כל רוצה פשוט להמליץ על הספר הזה לכל אדם שעובד עם אנשים ורוצה להבינם יותר לעומק. זה אינו ספר קל. חשיבתו של וויניקוט עשירה ומורכבת. הוא עובר באופן אסוציאטיבי מנושא לנושא ולעיתים קשה לעקוב אחריו, כך שהקריאה בספר דורשת מאמץ אקטיבי, לזרום יחד עם ויניקוט ולסמוך עליו שהוא יוביל אותנו למקום של הבנה גדולה יותר.
אך אני רוצה לעמוד כאן על משהו נוסף. משהו שהפתיע אותי. אפילו הפתיע מאוד. והמשהו הזה הוא הדמיון העצום בין רעיונותיו של ויניקוט, פסיכואנליטיקן, אתאיסט, בריטי, לבין רעיונותיו של המורה הרוחני הארמני גורדייף.
כמה מילים על גורדייף: גיאורג איוונוביץ' גורדייף (1866-1949) היה מיסטיקן יווני ארמני, שבחיפושיו אחר האמת נדד שנים רבות בין מנזרים ומרכזים רוחניים בעיקר באסיה והביא משם למערב ידע וטכניקות של תרגול רוחני. מרכז העבודה שלו מושתת על "זכירת עצמי", האמנות של להיות נוכחים ברגע ולא מוסתים על ידי שלל ההשפעות המקריות שלרוב מנהלות את חיינו.
למרות שוויניקוט וגורדייף חיו במקביל במשך חלק משנות חייהם, אני משער שלא ידעו זה על קיומו של זה. גורדייף זלזל בפסיכואנליזה ולא חשב כלל שיש בה ממש. וויניקוט, למיטב ידעתי, לא חיפש ידע והשראה דרך מקורות אזוטריים ורוחניים. ובכל זאת, שני ענקי הרוח הללו הגיעו להתבוננויות דומות למדי בנוגע לכמה מהשאלות הגדולות ביותר.
הנה מספר נקודות שאני מוצא ביניהם דמיון: בהכרה של שניהם בריבוי של רגשות סותרים בתוכנו, בהכרה בכך שרבים מאתנו מבטאים בעולם את אישיותם הכוזבת ולא את העצמי האמיתי שלהם, בהכרה של שניהם שכדי להגיע לגרעין האמיתי בתוכנו עלינו לעבור דרך פחד המוות שלנו, דרך הריקנות ודרך האי קיום, ברצון העז של שניהם להיות נוכחים, אפילו ברגע המוות, ובהכרה של שניהם שהתפתחות אמיתי של מצפון, או יכולת לאכפתיות, מתקיימת כשאנחנו יכולים להכיל בתוכנו רגשות ודחפים סותרים.
אני חושב שהדמיון הזה בראיית העולם של שניהם מעיד על עומק ההתבוננות של שניהם ועל כך שהאמת, כשמוכנים באמת להסתכל עליה, היא אחת.
יום אחד עוד אכתוב מאמר שלם על הדמיון בין שני המורים הללו. אך כאן ברצוני להסתפק בסקירה קצרה של נושא התפתחות היכולת לאכפתיות, כפי שוויניקוט כינה אותה, או המצפון, בשפתו של גורדייף.
הנה כמה שורות שכותב ויניקוט על התפתחות היכולת לאכפתיות:
"אכפתיות, כפי ששימש המונח כאן, מתארת את הזיקה בין המרכיבים ההרסניים ביחסים הדחפיים לאובייקטים, ובין ההיבטים החיוביים האחרים של התייחסות... בתנאים טובים, האם – בכך שהיא ממשיכה לחיות ולהיות זמינה – היא גם האם שמקבלת את מלוא שלמות דחפי הסתמי של התינוק, וגם האם שיכולה להיות נאהבת כאדם וכלפיה ניתן לעשות תיקון. בדרך זו החרדה ביחס לדחפי הסתמי והפנטזיה על דחפים אלה נעשות נסבלות לתינוק, שיכול אז לחוות אשמה, או להחזיק בה בציפייה שלמה להזדמנות לעשות עליה תיקון. לאשמה זו שמוחזקת ואין חשים בה ככזו, אנו קוראים 'אכפתיות'.
והנה ציטוט מדבריו של גורדייף על המצפון:
"לו היה על אדם, שכל עולמו הפנימי מורכב מסתירות, להרגיש פתאום את כל הסתירות האלה בתוכו בעת ובעונה אחת, לו היה עליו להרגיש
ויניקוט מדבר כאן על התפתחות היכולת לאכפתיות בשנים הראשונות של הינקות. גורדייף מדבר על הירדמות המצפון אצל רובנו, כבר מגיל הינקות, בעקבות בולמי הזעזועים, או מנגנוני ההגנה, שפועלים בתוכנו ומונעים מאתנו לחוש את כל הרגשות והדחפים הסותרים שלנו בעת ובעונה אחת.
אך נראה לי ששניהם מכוונים לאותה אמת: אחת מהאיכויות החשובות ביותר בבגרות רגשית היא היכולת להכיל רגשות סותרים בתוכנו. עולם הרגשות שלנו הוא מקום כאוטי למדי. אם היינו מסירים את מכסה ההכחשות ונפגשים עם עצמנו כפי שאנחנו היינו מגלים שאין כל סדר וכל הגיון במערך הרגשי שלנו. הוא אינו עונה על שום כללים.
אנחנו שונאים את האנשים שאנחנו הכי אוהבים, ואנחנו ממש אוהבים, באופן כלשהו, את האנשים שנדמה לנו שאנחנו הכי שונאים. ויחד עם השנאה והאהבה הזאת מופיעים גם פחדים, אכזבות, תסכולים, שמחות, רחמים ועוד שלל של רגשות לא מסונכרנים.
מה קורה לאדם שמוכן להרגיש את כל זה בבת אחת? מה קורה לאותו אדם שמפסיק להכחיש? האם הוא משתגע? האם הוא יורד מהפסים? אולי. זאת בהחלט אפשרות. במיוחד אם לא הכין את עצמו לכך.
אבל ישנה גם אפשרות אחרת. ישנה גם האפשרות שהתהליך הזה יצמח בהדרגה. שהאדם יבשיל לתוכו. שהאדם יבנה בתוכו נוכחות שתאפשר לו להיות, להכיל, לשהות עם כל זה בבת אחת, מבלי להתפרק.
ואז, במיוחד כשהאפשרות היקרה הזאת מתרחשת פעם ועוד פעם, משהו בפנים גדל. האדם מתחיל לצמוח. הוא כבר אינו צריך יותר להסתיר. להתחבא. הוא פשוט נוכח, שוהה, ישנו. סוף סוף ישנו.
אני אתן דוגמה אחת שיכולה אולי להבהיר את העניין: אם הורים היו כנים לגמרי עם עצמם, אם הם היו מסירים לחלוטין את כל בולמי הזעזועים שעוזרים להם להכחיש את הסתירות הרבות בעולמם הרגשי, אבות היו מגלים, בין היתר, שהם נמשכים מינית אל הבנות שלהם ואימהות היו מגלות שהן מתעוררות מינית בנוכחות הילד הקטן והתמים שלהן.
בוא וניקח אב כזה שמרגיש משיכה מינית לבת שלו. רוב האבות שתחושה כזו היתה עולה בתוכם היו בוודאי נוהגים באחת משתי דרכים מקובלות: או שהיו מכחישים, מדחיקים ומעלימים מפני עצמם כל שארית של תחושה כזו, או שלחליפין, אם לא היתה להם מיומנויות לכך, היו מתעללים מינית בילדתם.
ואתם, אם הייתם שומעים אב מתאר לכם שהוא נמשך מינית לבת שלו, איך הייתם מגיבים? הייתם רוצים שזה פשוט יעלם, לא? בוודאי הייתם שואלים את עצמכם כיצד ניתן לחסל את התחושה הנוראית הזו אחת ולתמיד.
העולם הרגשי שלנו עמוס בסתירות. כך כבר הבנו. וכבר מהילדות המוקדמת למדנו לכסות על הסתירות הללו בעזרת מנגנוני הגנה, או בולמי זעזועים, שמאפשרים לנו לחוש רגש אחד בלבד בכל פעם ולא להתמודד עם כל השאר.
בולמי הזעזועים הללו סוגרים את עולמנו הפנימי, היצרי. מכווצים אותו. ממיתים אותו. וללא העולם הפנימי שלנו אנחנו נותרים רק קליפות. מכונות חסרות חיים, מתפקדות. כשאדם מתחיל להסיר את בולמי הזעזועים הללו, הוא מתחיל להיפגש עם החיות שבתוכו. והחיות הזו, היצירתיות הזו, יש בה המון.
כשאנו מסירים את כל מנגנוני ההגנה לחלוטין, נשארים ערומים מול האמת שלי מי שאנחנו, אנחנו מגלים גם את ההרסנות שבתוכנו, וגם את התשוקה שלנו לבנות ולתקן. כשאנו מסירים את מנגנוני ההגנה, המכונה שלנו מתחילה להיות יותר ויותר רגישה. אנחנו מתחילים לקלוט דקויות.
אני הייתי ממליץ לאבא כזה להסכים להרגיש את הכל. ממש את הכל. ומה שהוא היה מגלה זה שיחד עם המשיכה שלו לבת שלו, הוא מרגיש גם אהבה ואכפתיות רבה כלפיה. יחד עם המשיכה שלו הוא מסוגל גם להרגיש אותה, את מה שעובר עליה. את הרצונות ואת הצרכים האמיתיים שלה. וכשהוא היה קולט את זה במלואו, הוא לא היה יכול לפגוע בה. הוא רק היה רוצה לחבק אותה ולהעניק לה הגנה.
ומה הוא היה עושה עם המשיכה?
כאשר אנחנו מוכנים לתת מקום להכל, ממש להכל, ושוהים עם כל מה שעולה בקבלה מלאה, נוצר כור היתוך. מתוך החיכוך העצום שנוצר, נבנית בתוכנו נוכחות. נבנה בתוכנו מיכל שיכול להחזיק את הכל ביחד. והמיכל הזה הופך את הרגשות להרמוניים. הם מתחילים, כל אחד, לתפוס את מקומם הנכון. טרנספורמציה מתרחשת. רגשות משתנים והופכים למשהו אחר. המשיכה לבת הופכת לאהבה גדולה יותר ולכוח יצירתי בחיים שלנו.
האם ויניקוט וגורדייף היו חותמים על מה שהצעתי פה? אני לא יודע. כך אני מבין אותם ולשם אני לוקח את התובנות הללו בעבודתי הטיפולית. ואני רואה שזה מוכיח את עצמו.
נקודה אחרונה: לא דיברתי פה כלל על הפרקטיקה של העשייה הטיפולית הזאת. ומובן שיש כאן הרבה להבין וללמוד: מתי, באיזה קצב, מי כבר מוכן ומי עדיין לא, וכדומה. את זה אני משאיר להכשרה והדרכה של מטפלים.
לאתר של אמיתי מגד
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם