משפחת חלבוני: התא הביולוגי כמשל לתא המשפחתי
אמתי מגד מגלה מנגנון איזון ביולוגי השומר על תאי הגוף, וטוען שאפשר להשליך אותו ישירות על התא המשפחתי הרצוץ. האומנם דין ילדינו כדין חלבונינו?
הומיאוסטזיס הוא תהליך ביולוגי שבו גוף חי שומר על יציבותו הפנימית ובידולו מהסביבה החיצונית, באמצעות "קיזוז" השפעות חיצוניות ושינויים שמחוללים בו חומרים חיצוניים שמסתפחים אליו. תנאי טמפרטורה, קרינה ולחץ חלקי של חמצן, כמו אלו הקיימים על פני כדור הארץ, מקשים על קיום החיים בכלל והתא בפרט. גורמים סביבתיים אלו יוצרים שינויים בחלבונים (בכל רגע נתון נמצאים בכל תא בגופנו בין 70 ל-90 אלף חלבונים) - וגורמים למוטציות, שכתוצאה מהן החלבונים "מתקלקלים".
רמה מסוימת של חלבונים "מקולקלים" אפשרית עבור התא, אך כאשר ריכוזם עובר סף מסוים, חלבונים "מקולקלים" אלה מכבידים על הרקמות ונוכחותם עלולה לפגוע בבריאות האורגניזם השלם (דהיינו אנחנו, במקרה הזה). כדי למנוע מצב כזה של יציאה מאיזון, איבר מסוים בתא מזהה את נוכחותם של החלבונים "המקולקלים" הללו, והוא נצמד אליהם ומשנה במעט את צורתם. שינוי זה מאפשר למבנים אחרים בתא "להתלבש" על החלבונים המקולקלים, לפרק להם את הצורה, ולהפוך אותם מחדש לחומצות אמיניות בסיסיות שמהן יוכל התא לבנות חלבונים חדשים.
לא תמיד מצליח התא לשמור על איזון פנימי, הומיאוסטזיס זה. לעתים, הבעיה היא בזיהוי שעלול להיות מוטעה או לא להתרחש כלל. לעתים הבעיה נעוצה באחד מתוך עשרות השלבים השותפים בתהליך פירוק החלבונים למרכיביהם. כך או כך, כשתא נכשל בניסיונו לשמור על הומיאוסטזיס בריא, הוא מתפשר על הומיאוסטזיס בריא פחות. אז נוצרת בו התארגנות פנימית שמשמרת את קיומו של התא, אך בו בזמן גם משמרת את קיומה של הבעיה. כך, ניסיונותיו הבלתי נלאים של התא לפתור את הבעיה הופכים, למעשה, לבעיה עצמה.
חלוצי הטיפול המשפחתי סיפרו לנו שגם התא המשפחתי הוא מערכת הומיאוסטטית. גם בו מתקיימים תהליכים שונים של זיהוי, תגובה ושינוי, שייעודם הוא שימור המערכת. והם גם סיפרו לנו על ניסיונות פיתרון שהופכים לבעיה.
כזה הוא, למשל, סיפורו של אבא לילד בן 8, שהפך מתוח מאוד בכל פעם שהיה עליו להיפגש עם אביו, כלומר עם הסבא. הילד חש את הלחץ של אביו ו"לקח" אותו על עצמו. הוא החל לפתח כאבי בטן. האב מייד נרתם לעזרת בנו. הוא ישב ליד מיטתו של הילד, עיסה אותו וליטף את ראשו. האינטראקציה הזו בין האב לבנו הרגיעה במעט את כאבי הבטן של הילד, וגם את המתח של האב: במקום להיות עסוק בלחץ שלו עצמו, היה עכשיו האב עסוק בכאבי הבטן של בנו, מה שגרם לו להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו. אבל הילד, שהבחין בכך שאביו נרגע כתוצאה מהטיפול בו, החל לפתח עוד ועוד כאבי בטן, כדי "לעזור" לו.
אם נחיל את המודל הביולוגי על הילד ואביו, נוכל בקלות לזהות שמדובר בתהליך הומיאוסטטי בסיסי, שבו הילד מזהה את המתח ופועל על מנת לפרק אותו. אך השאלה שעלינו לשאול היא אם זיהוי ופירוק המתח על ידי אחד הילדים (או אפילו, במקרים אחרים, של בן זוג) - אכן גורם לפירוק החלבונים המקולקלים - או שאנו עדים כאן לתהליך שלמעשה משמר את הבעיה הראשונית ומקבע אותה.
אז מהי בדיוק הבעיה? מהם בדיוק אותם "חלבונים מקולקלים" בהקשר המשפחתי? ראשית, יש כאן תהליך של יציאה מאיזון שבו ניכרת עלייה ברמת המתח, הכעס או החרדה במשפחה. זהו מצב לא נוח למערכת: בעוד שמידה מסוימת של מתח היא נסבלת עבור המשפחה, מידה גדולה יותר הופכת בלתי נסבלת ודורשת שמשהו יתרחש במטרה להפחית אותו.
אבל מאיפה הגיע המתח הזה? אני רוצה להציע כאן שתחושות הלחץ, החרדה או הכעס נבעו מקושי של חברי המערכת להכיל משהו. ומהו הדבר? זה יכול להיות רגש מסוים, כגון כאב או ריק; זה יכול להיות הבנה מסוימת על עצמנו, דוגמת זו שאנו חסרי אונים מול אירוע כלשהו (מחלה סופנית או שימוש בסמים של בן משפחה אחר); זו בהחלט
בכל אחד מהמצבים האלה, המשפחה תצא מאיזון כאשר חבריה ישתפו פעולה בהתעלמות מאותו דבר שקשה להכילו. תגובה כזאת אופיינית למגוון רחב מאוד של רגשות ומצבים קשים לעיכול. אני רוצה להציע שרבים מהמנגנונים ההומיאוסטטיים הלא בריאים מתחילים להופיע בעקבות קושי כזה בהכלה. כי אז, בני המשפחה של האדם הסובל עושים כל מיני פעולות כדי למנוע ממנו ומעצמם להיפגש עם המצב הקשה. הם הופכים לא אותנטיים. הם מחייכים כשלא מתאים לחייך, מתפרצים אחד על השני כדי להימנע משקט, ממציאים פעילויות לרוב כדי להימנע ממפגש אמיתי – והדוגמאות עוד רבות.
כאשר מצבים כאלה מתפתחים, הילדים עלולים לפתח סימפטומים. הרטבה, בעיות התנהגות, כאבי בטן, מחלות פסיכוסומטיות - ואפילו התקפים פסיכוטיים ודיכאון. כל אלה מתגלים כאמצעים "נפלאים" לפוגג את המתח, החרדה והכעס שהצטברו במשפחה. הם מסיטים את תשומת הלב מהמצב הקשה שנוצר, וכולם חשים, לפחות לזמן מה, קצת יותר בנוח. הילד הסימפטומטי עוזר למשפחה לדחות עוד קצת את המפגש הבלתי נמנע עם המצב הקשה.
נוכל לראות כאן בבירור שבני המשפחה אכן מפעילים מנגנונים הומיאוסטטיים המרגיעים את המערכת, אך כי מדובר במנגנונים שלא באמת פותרים את הבעיה. אני רוצה לכנות את המנגנונים הללו מנגנונים הומיאוסטטיים משניים. הומיאוסטזיס משני הוא, אם כן, מנגנון שלא עוסק עוד בפתרון הבעיה המקורית, אלא רק במזעור הנזקים ובשמירה על שרידותה של המערכת. הוא עושה כן תוך שימור ותחזוק הבעיה או הקושי הראשוני. אך מה יוכל להוות מנגנון הומיאוסטטי משפחתי ראשוני? מהי המקבילה המשפחתית לפירוק יעיל של חלבונים מקולקלים בתא?
הניסיון שלי מראה שבמקרים רבים מה שבאמת נדרש כדי לקיים מנגנון הומיאוסטטי ראשוני ובריא זה בעיקר קשב. תשומת לב. שימת התודעה באופן נבון על הקושי, ושהות עמו. כלומר, מה שנוכחתי לדעת הוא שרוב בני האדם אינם מאמינים ביכולת שלהם לשהות עם קושי, וגם לא ביכולת הטבעית והבריאה שלהם לאפשר לקושי להיפתר בעצמו, מעצם השהות עמו.
כשאנחנו נתקלים בקושי, רובינו מאמינים שהוא הולך להישאר שם לעד. איננו זוכרים שדברים משתנים, שרגשות עולים ויורדים, שאינפורמציה נוספת מגיעה ושדברים נראים פתאום אחרת. איננו סומכים על האינטליגנציה שלנו, של הגוף שלנו ושל היקום להתמיר את המצב.
וכשאיננו סומכים על האינטליגנציה הזאת אנחנו, מתוך חרדה, מתחילים לפעול. לעשות משהו כדי לתקן. ניסיונות התיקון הללו רק מקבעים את הבעיה באופן שמעתה יהיה קשה עוד יותר באמת לפתור אותה. מה שאני רוצה להציע כאן הוא שמנגנון ההומיאוסטזיס הראשוני, הבריא, זה שבאמת מתקן תהליכים לא בריאים, פועל בצורה הטובה ביותר כשלא מפריעים לו. פשוט כך. כלומר, אני מציע שהמנגנון הזה פועל כשלעצמו, ומה שאנחנו צריכים לעשות זה לסמוך עליו: לאפשר לו לפעול ובעיקר לא להפריע לו. איך עושים את זה?
על ידי הפניית תשומת הלב למקום הכואב ושהות עמו ללא כל ניסיון לשנות. אנחנו צריכים לעצור את הנטייה הרגילה שלנו לנסות ולתקן, ממש להתאפק מלעשות כך - גם כבני אדם וגם כמטפלים. מטפל שיעבוד עם ההבנות הללו יצביע בפני בני המשפחה על מנגנוני הפיצוי הלא בריאים שהם מפעילים, ויעזור להם לשחרר את עצמם ואחד את השני מהתפקידים הלא בריאים שהם לקחו במנגנונים אלו.
האבא ישחרר את בתו מהניסיונות היפים שלה להציל אותו מאמא בכל פעם שהם רבים. "אני מבטיח לך שאמא ואני נדע להסתדר טוב בעצמנו", יאמר האב לבתו; "אני משחררת אותך, בני היקר, מהניסיון להעסיק אותי ולמנוע ממני להיפגש עם הכאב שלי, דרך ההתנהגות המרדנית שלך. אני מרגישה מוכנה ובשלה להיפגש אתו, ותודה לך שניסית", תאמר האם לבנה, ותזמין אותו להמשיך בחייו. אחר כך הם ילמדו את האמנות העדינה של שהות עם מצבים ורגשות קשים ומורכבים.
על הטכניקה של האמנות העדינה הזאת צריך לכתוב עוד. בינתיים רק אוסיף שטכניקות של נשימה ומדיטציה שמקורן במסורות הבודהיסטיות, כמו גם פוקוסינג, emdr והצפה הדרגתית - כולן מלמדות ומאמנות בה.
לאתר הבית של אמתי מגד
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם