המצב השלישי: אמתי מגד בוחן את מצבי הקיום האנושי
לא צריך לצאת מהדרמה הרגשית שלנו כדי להיות עדים לה במלואה. להפך: זו חוויה מרתקת ומשחררת, שכל ניסיון לעצור, לתקן או לשפר אותה, רק מקלקל. אמתי מגד מציע להיות עד למתרחש, במקום להזדהות עמו או להתבונן בו
אנחנו יכולים לחיות את החיים הללו מתוך שלושה מצבים: מתוך הזדהות, מתוך התבוננות ומתוך עדות. כשאנו מזדהים, תשומת הלב שלנו הולכת לאיבוד בתוך המושא שלה. היא שוכחת את עצמה וכל מה שקיים עבורה הוא מושא תשומת הלב. אפשר להזדהות עם הכול: אפשר להזדהות עם מה שהחושים קולטים - ראייה, שמיעה, תחושה, אפשר להזדהות עם הרגשות שלנו, עם הרצונות שלנו, עם המחשבות שלנו, ואפשר גם להזדהות עם מצבי תודעה גבוהים. למעשה, אפשר ללכת לחלוטין לאיבוד בתוך מצבי תודעה גבוהים.
הרוב המוחלט של הזמן שלנו מוקדש להזדהות. גם ביום וגם בלילה. אנו הולכים שם לאיבוד בתוך הדבר שבו אנו עסוקים. זה סוג של שינה. אנחנו איננו. הנוכחות שלנו איננה. המודעות שלנו איננה.
במיוחד אנו מזוהים עם הרגשות והמחשבות שלנו. זה מה שנקרא "לחיות בסרט". ואנחנו באמת חיים בסרטים. לעתים אלו סרטי אימה. לעתים קומדיות, לעתים דרמות. הכי אנחנו אוהבים את הדרמות.
זה מעניין שאנחנו כל כך אוהבים דרמות. משהו בנו חושק בהיעלמות הזאת שהדרמה מציעה. למרות שרובנו בוודאי נאמר ונאמין שאנו מעדיפים שקט ושלווה, האמת היא שאנו ששים לקראת אסונות.
למעשה, המוסכמה החברתית היא שאם אינך הולך לאיבוד בתוך הדרמה של האסון, אתה כנראה אדיש ומנותק. לאי הזדהות יצא שם רע מאוד. מי שאינו מזדהה נחשב אטום וחסר רגשות. תאונת דרכים, רצח, פיגוע חבלני, חטיפה, שפעת חזירים, הגמר של "כוכב נולד", מה יותר מרתק מזה?
וכשאין דרמות להזדהות עימן אנו ממציאים לעצמנו מכשירים מיוחדים, שתוכננו לשאוב את תשומת הלב שלנו. גורדייף, כשהתבונן בשלטי הפרסומת הענקיים בארה"ב כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת, קרא להם "מלכודות תשומת לב". אבל מאז אנחנו רק הלכנו והשתכללנו. תעשייה של מיליארדי דולרים עוסקת בהמצאת מכשירים שילכדו את תשומת הלב שלנו באפקטיביות רבה והולכת. אנחנו משלמים ממיטב כספנו כדי לקנות מכשירים כאלה.
מה זה אומר? זה אומר שאנחנו למעשה עושים כל שביכולתנו כדי להיעלם. אבל ההיעלמות הזאת, גם אנחנו יודעים, לא תמיד משרתת אותנו. לעתים אנו נתקעים בהזדהות עם רגש מסוים שמאמלל אותנו, ואנו פשוט איננו מסוגלים להתנתק ממנו. כוח המשיכה שלו על הנפש שלנו חזק בהרבה מכל כוח אחר, ואנחנו הולכים לאיבוד בתוך רגש שגורם לנו סבל רב. כעס, רחמים עצמיים, טינה, איבה, קינאה, קושי עז לסלוח: כל אלו הם רגשות שמביאים לחיים שלנו סבל עצום, אבל אנחנו איננו יודעים כיצד לצאת מהם.
אז מה עושים? לומדים להתבונן. זה לפחות מה שרובנו עושים בתחילת הדרך הרוחנית שלנו. פסיכותרפיה מלמדת אותנו להתבונן. כשאנו מתבוננים, משהו בתוכנו מתנתק ממושא תשומת הלב שלנו ומתבונן בו ממרחק. מנתח אותו. מנסה להבין אותו. לומד אותו. חוקר אותו. נותן לו שמות. מבין את יחסי הסיבה-תוצאה שלו.
אנו מתבוננים בעזרת המיינד.
למיינד יש תמיד דעה על מושא ההתבוננות שלו. הוא נותן לדברים שמות, ולשמות ישנם תמיד הקשרים, חיוביים או שליליים. ההקשרים הללו טבועים במיינד. הם חלק ממנו. הוא אינו יכול באמת להתבונן במשהו ללא נקיטת עמדה; אפילו תהה מעודנת מאוד, היא עדיין דעה.
וכיוון שההתבוננות הנובעת מהמיינד היא משהו שחלק מהמערכת עושה לחלק אחר, היא גם גוזלת אנרגיה. היא דורשת אנרגיה. היא לוקחת את האנרגיה שהייתה נתונה בתוך ההזדהות, ומושכת אותה לפונקציה של התבוננות. גם ההתבוננות עצמה לוקחת אנרגיה, וגם עצם המשיכה לוקחת אנרגיה. לעתים, החוויה היא של מאבק. במיוחד כאשר ההזדהות הייתה חזקה מאוד, משיכת האנרגיה ממנה לפונקציה של התבוננות דרשה מאמץ רב מאוד.
התוצאה היא אמביוולנטית: מצד אחד ישנו שחרור מהרגש הקשה. מצד שני, ישנה חוויה של יובש או של קרירות. החיוּת הרבה שהייתה בהזדהות נעלמת. אם נתאמן ונתמיד בכך לאורך זמן, אולי נראה לאחרים מנותקים ואדישים. אולי גם נראה כך לעצמנו.
עדות היא משהו אחר לגמרי. היא אינה משתמשת באנרגיה של המערכת עצמה. היא אינה משתמשת באנרגיה כלל. עדות נמצאת שם תמיד, בלתי מופרעת. ואנחנו מחוברים אליה או לא. אנו עדים או לא.
לעדות אין סיבה. היא אינה נובעת מדבר. איך יכולה להיות לה סיבה אם אינה שייכת כלל למערכת?
ולעדות אין דעה. אין לה קונוטציות שליליות או חיוביות המחוברות אליה. היא פשוט עדה. היא פשוט ישנה. כמעט בלתי אפשרי לדבר עליה. מילים הרי נובעות מתוך המיינד. מתוך המתבונן. ההתבוננות מדברת במילים. כך שאם נתאר את העדות ונשתמש במילים, כפי שאני מנסה לעשות עכשיו, למעשה נפעיל את הפונקציה השכלית של ההתבוננות שלנו כדי לתאר את העדות. בהכרח נעשה אז לעדות עוול עצום. אך נראה שאין לנו ברירה: אנו זקוקים למילים כדי להצביע על מה שנמצא מעבר להן.
העדות היא שקטה. והיא מרפאה. היא אינה מתערבת. אין לה אג'נדה. היא אינה רוצה דבר ממושאה. יש לה איכות עוטפת. היא עוטפת את מושא ההתבוננות מכל צדדיו, ובכך היא מחברת אותו לשלם והופכת אותו לשלם. כיוון שהיא השלם עצמו, המושא שלה כמו נזכר שהוא חלק ממנה, חלק מהשלם, בעת שהיא עדה לו. בכך היא יוצרת אט אט הרמוניה בין החלקים. היא יוצרת סנכרון. בהשפעתה מתחילים החלקים השונים לחפש וליצור התאמה ביניהם. אך אין זו עשייה. אף אחד אינו עושה זאת, לא העדות ולא החלקים. ההתאמה והסינכרוניזציה פשוט מתרחשות בנוכחותה של העדות.
כל עוד איננו מכירים את האפשרות של עדות, נלחמות ביניהן הפונקציות של ההזדהות וההתבוננות. בכל רגע נתון אנו יכולים להזדהות או להתבונן, אך איננו יכולים לעשות את שתיהן בו זמנית. הזדהות והתבוננות נמצאות בסתירה.
אך העדות אינה נמצאת בסתירה לדבר. היא אינה יכולה להיות בסתירה, כיוון שהיא השלם. היא הסך הכול, היא כוללת את כל הקצוות, את כל ההפכים. כך שאנו יכולים להיות עדים להתבוננות שלנו, ויותר מכך - אנו יכולים להיות עדים להזדהות שלנו. בפשטות.
אנו יכולים להיות בשיא הדרמה הרגשית שלנו, ופשוט להיות עדים לה. זה די מדהים. איננו צריכים באמת לצאת מהדרמה כדי להיות עדים לה במלואה. אפילו להפך. זו חוויה מרתקת ומשחררת. אין כל צורך לעצור כלום. אין צורך לסדר כלום. כל ניסיון לעצור, לתקן, לשפר, רק מקלקל. לכל ניסיון לעצור, לתקן ולשפר יש הרי אג'נדה, ולעדות אין כל אג'נדה. אין לה שיפוט. היא אינה חושבת שהדרמה שאנו חווים רעה או טובה. היא אינה חושבת שאנחנו צריכים להיות אחרים מכפי שאנחנו. היא אינה חושבת. היא פשוט עדה.
אפילו המילים "קבלה" או "אהבה" עלולות להטעות. הן אינן מתאימות, כיוון שעבור רובנו הניסיון "לקבל את מה שיש" או "לאהוב את מה שיש" מלווה באיזו עשייה. בניסיון לתקן. ואי אפשר באמת לתקן. אי אפשר באמת לעשות.
העדות, אם אני חייב לשים זאת במילים, מבינה או מבחינה בכך שאיננו שולטים בדבר. שאין לנו כל בחירה. שאין לנו רצון. שהכול פשוט קורה מעצמו. שהכול הוא תוצאה של הסך הכול. שכל מה שקורה אינו קורה בגלל סיבה זו או אחרת, אלא קורה כיוון שהוא חייב לקרות. כיוון שזה פשוט כך.
האגו מתקומם מול ההבנה הזאת, מול ההכרה הזאת. האגו עסוק כל הזמן בתיקון. אך העדות מכירה בכך שאין לנו שום ברירה. כשאנו בדרמה, איננו יכולים באמת שלא להיות בדרמה. אנחנו פשוט בדרמה. זה מה שקורה. ולזה העדות עדה. לזה שזה פשוט קורה.
היא יודעת, אם אפשר לקרוא לזה כך, שמה שקורה חייב לקרות. שאין דרך אחרת. והיא יודעת עוד דבר: היא יודעת שכל מה שיש לו התחלה, יש לו גם סוף. כלומר היא יודעת ש"גם זה יעבור". שאין לו ברירה אלא לעבור.
אבל ההכרה הזו ש"גם זה יעבור" אינה דרך מתוחכמת של האגו לסדר את העניינים ולהרגיע את עצמו: להשקיט את הרצון העז שלו שהדרמה כבר תעבור. העדות אינה מנסה להיזכר בכך שזה יעבור כדי להיות שקטה יותר. היא פשוט יודעת שגם זה יעבור, ומתוך הידיעה הזו היא עדה בפשטות למתרחש. ועצם העדות הזו יוצרת הרמוניה וסינכרוניזציה בתוך מה שקורה: החלקים השונים שלנו הופכים מתואמים בינם לבין עצמם ובינם לבין הסביבה. זה פשוט קורה מעצמו.
מה מאפשר לנו לקיים את העדות הזאת? כלום.
מה יכול לאפשר לנו לשמר אותה לאורך זמן? כלום.
מה מפריע לה להתקיים? כלום.
אנחנו או עדים או שאיננו עדים. זה הכול, ובכל רגע. וגם ממש ברגע זה, אנו יכולים להיות עדים. אנו יכולים להצטרף אליה. היא תמיד כאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
