פוסט מורטם: אני ומות אמי
מתישהו, כל מטפל צריך לקבל את הבומבה הזאת, של מוות של אדם קרוב - על הראש. היא מראה לנו את המוגבלות ואת הכוח האמיתי שלנו. אמתי מגד בוחן את חייו כמטפל לפני ואחרי מות אמו
האימון הראשוני של כמעט כל אנשי הטיפול שאני מכיר (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, הילרים, מטפלים במגע, בתנועה - זה לא משנה), התרחש במשפחות המוצא שלהם. שם למדנו כולנו להקשיב לזולת, לחוש את צרכיו ומצוקותיו, להזדהות עם קשייו, לעודד את רוחו, להשיא לו עצות, לנתח ולפתור את בעיותיו. בקצרה, למדנו שהדרך הטובה ביותר עבורנו לחיות היא להיות שם עבור מישהו אחר. דרך העזרה לאחר, חיינו שלנו קיבלו משמעות.
האימון הזה הוא שהביא אותנו להיות מטפלים. הוא פתח עבורנו את הדלת. אבל הוא גם השיעור הראשון (מתוך שלושה) שנצטרך ללמוד מחדש, כדי להיות מטפלים באמת טובים.
כשאנחנו צעירים אנחנו נוטים לראות את העולם דרך פריזמה מאוד צרה, הכוללת טיפוסים תוקפניים בצד טיפוסי קורבנות ומצילים. אחד ההורים שלנו נתפס, לעתים קרובות, כתוקפן. ההורה השני מתפרש כקורבן ואנחנו, לעתים קרובות, תופסים את עצמנו כמציל. או שלעתים זהו האח הגדול והבעייתי שלנו שנתפס כתוקפן, הורינו הם הקורבנות שלו, ואת עצמנו אנו תופסים כמי שאמורים להציל את הורינו מתוקפנותו של אחינו.
שנים אחר כך התמונה הזאת יכולה להתהפך לחלוטין. אח שלנו פתאום ייתפס כקורבן בכל הסיפור והורינו כצד התוקפני; את עצמנו נתפוס עכשיו כמי שמצילים את האח מידי ההורים שעשו לו עוול. לא משנה, העיקר שנשארנו המצילים. או שאנו תופסים את ההורה החולה שלנו כקורבן של מחלת הסרטן שנתפסת כתוקפן. וגם כאן, אלו אנו שמנסים להציל. אט אט אנו מגבשים לעצמנו זהות של מצילים. תתי זהויות של המציל יכולות להיות המטפל, המגשר, המגן, האוזן הקשבת, התומך, המפשר, המצחיקן, ועוד ועוד.
הראייה הזאת היא בעייתית מאוד. היא מחבלת בחיים שלנו במספר מובנים, ולא רק בחיים האישיים שלנו - גם באלו המקצועיים. לא נוכל באמת להיות מטפלים טובים כל עוד נחזיק בתפקיד
אך כיצד מטפל שאינו מחובר לעצמו יכול באמת לעזור למישהו אחר להתחבר? – וכן, מטפל שבמשך כל חייו למד להיות קשוב לאחר, לא באמת יודע כיצד להיות קשוב לעצמו. רובנו, המטפלים, חולים במחלה כרונית: איננו יודעים באמת מה אנחנו רוצים. מה חשוב לנו, מהם הצרכים האמיתיים שלנו. האנטנות שלנו אולפו, במשך שנים רבות, להיות מופנות החוצה, אל עבר האחר. שכחנו כבר כיצד להפנות אותן פנימה.
אז לפני שנוכל לעזור לאחרים להגשים את הרצונות העמוקים שלהם, אנחנו חייבים ללמוד להתחבר לשלנו. זהו תהליך שיכול להימשך פרק זמן ממושך. יש בו בורות ומהמורות, ורק אם נעבור דרכם, נחצה אותם ונגדל דרכם, נוכל לסייע לאחר לפסוע בדרך הזאת.
זהו השיעור הראשון שאנו צריכים ללמוד מחדש.
השיעור השני הוא זה של ראייה רחבה ומערכתית. כילדים קטנים תפסנו את העולם באופן דיכוטומי. אבא הוא הרע ואמא הטובה, או ההפך. אחי הוא הטוב וההורים הם הרעים, או ההפך. דודתי או סבתי הן המרושעות במשפחה; אבי או אמי הם הקורבנות המסכנים שלהן. העולם כולו הוא מקום אכזר, ואבא שלי הוא קורבן מסכן של עולם זה. הממשלה היא הרעה, הממסד, האשכנזים, מפא"י, ש"ס, בתי המשפט, הימניים, הערבים, הנאצים. תמיד יש שם מישהו רע, ותמיד יש שם מישהו טוב. והטוב סובל וקשה לו.
אך התמונה השלמה היא תמיד מורכבת יותר.
כשאתם חושבים על ההורים שלכם, האם אתם עדיין רואים אחד מהם כצודק יותר מהשני? האם אתם רואים אחד מהם כטוב יותר מהשני? האם אתם רואים אחד מהם כאשם יותר מהשני? כי אם אתם עדיין רואים כך את פני הדברים, אתם פשוט טועים. אדם בוגר באמת, ומטפל בוגר באמת, רואה את הדברים במורכבותם. הוא רואה שתמיד צריכים שניים לטנגו. שאבא (כן, גם אבא אלים...) הוא קורבן של הסיטואציה בדיוק כמו אמא. ושאמא, גם זו שתמיד רק אהבה ונתנה והעניקה וטיפלה (במיוחד כזו) - תרמה לסיטואציה לא פחות מאבא.
כל מטפל צריך לפתח ראייה מערכתית. ראייה הוליסטית, שמבחינה כיצד כל חלק במערכת גם מושפע וגם משפיע, גם סיבה וגם תוצאה. כשאנחנו רואים דברים מתוך פרספקטיבה מערכתית, אנחנו מבינים שכולם אוחזים באותה מידה של כוח והשפעה בתוך המערכת. גם תינוקות. חשבתם פעם איזה כוח עצום יש לתינוק על הוריו? כיצד הוא מסוגל, דווקא מתוך המוגבלות שלו, לתמרן אותם דרך הבכי שלו לרוץ חסרי אונים מחדר לחדר כדי לנסות ולמצוא פתרון לבכי שלו?
ומה בנוגע למדוכאים ולחולים? כמה כוח יש להם על אחרים? בכמה כוח משתמש ה"חלש" כדי להפעיל את הסביבה שלו ולגרום לה לעשות דברים עבורו? כל מי שחי על יד אנשים "חולים" ו"חלשים" לא יכול שלא להבחין בכוח הרב שיש להם על המערכת האנושית שסביבם. רק אם אתם עדיין נורא מזוהים עם "החלש" אינכם יכולים לראות את האמת הזאת. ואז אתם באמת בצרות צרורות. משהו נפלא מתרחש כאשר אנו מוותרים על העמדה החד צדדית והילדותית שלנו, לטובת עמדה רחבה יותר. פתאום קל לנו הרבה יותר להבין מה באמת קורה. הראייה שלנו מתבהרת, ואז אנחנו יכולים באמת להשפיע.
אך החד צדדיות שלנו גם מונעת מאיתנו את היכולת להתחבר באמת למטופלים. לא רק לאלו שאנו תופסים כתוקפניים, עליהם הרי ויתרנו מראש. אנחנו הרי לא באמת מסוגלים להתחבר גם לאלה מביניהם שאנחנו תופסים כקורבנות. אתם יודעים למה? מכיוון שאלו בדיוק הקורבנות הללו, שבחרו לבלות שנים רבות עם התוקפים. מדוע הם בחרו בכך? מדוע הם נשארו שם?
כל עוד אנחנו תופסים אותם כקורבנות, לא נוכל להבין את הבחירות שלהם. לא נוכל להבין מה באמת הם קיבלו מהיחסים, מתפקידם כקורבנות. אמנם אנחנו מגנים את הקורבנות שלהם, אבל אנחנו לא באמת מבינים אותה ואותם. ואיך נוכל לעזור למי שאיננו מבינים אותו?
השיעור השלישי שאנחנו צריכים ללמוד מחדש הוא זה של צניעות וענווה. אמא שלי נפטרה לפני כשלושה חודשים ממחלת סרטן קשה. במשך שבע שנים היא הייתה חולה, ובמשך ששת החודשים האחרונים לחייה הטיפולים הופסקו, והיא בעיקר סבלה. הייתי שם לידה שעות רבות. נדרש לי זמן כדי להבין מה עבר עליי במשך השנים הללו.
בתחילת הדרך, כמטפל ההורי שלה, עשיתי כמיטב יכולתי לעזור לה, ואני הרי גם מטפל מקצועי. בתחילת הדרך התעמתי איתה ודרשתי ממנה לקחת אחריות על הכעסים שלה. חשבתי שהם הגורם לסרטן שלה. ניסיתי לעזור לה להכיר בהם ולפרוק אותם. מאוחר יותר עבדתי איתה באמצעות דמיון מודרך. אתם יודעים איזו חוויה מעניינית זו להעביר את אימא שלך, החירשת למחצה, דרך "המסע"? לצעוק לה באוזן "את יורדת במדרגות. בכל מדרגה את מרגישה יותר ויותר נינוחה ורגועה"... והיא עונה לי: "מה אמרת? לא שמעתי"... ואחר כך לחבר אותה לכל מיני קוסמים, מכשפים והילרים למיניהם, שהגיעו לביתה ומכרו לה ממרכולתם.
בסופו של דבר, היא פשוט דעכה. כמויות אדירות של מורפיום וחשיש הוחדרו לגופה כדי לטשטש אותה ולהקל במעט על כאבה. אך הכאב היה עצום. ואני, לא באמת יכולתי לעזור. בעצם, מעולם לא באמת יכולתי לעזור. בוודאי לא בתפקידי כמטפל. יכולתי רק לנחם, לחבק, לאהוב. אבל לעזור באמת פשוט לא יכולתי, וזה היה השיעור החשוב ביותר עבורי. אני לא בטוח שסיימתי ללמוד אותו: אני מתאר לעצמי שעוד יש לי הרבה מה ללמוד.
כשאנחנו בונים לעצמנו זהות של מצילים, אנו מפתחים לעצמנו תמונה לא אובייקטיבית בעליל של היכולות שלנו. נדמה לנו שאנחנו יכולים לשנות ולעזור הרבה יותר מכפי שאנחנו באמת יכולים. נדמה לנו שכל העולם רק מחכה שנציל אותו, אבל אנחנו מתפרצים דרך דלתות נעולות. אנחנו מבזבזים כוחות עצומים כדי לשנות ולהשפיע על דברים שלא באמת ניתן לשנות.
אינני יודע אם אני מאחל לכל מטפל לחוות מוות של אדם קרוב. למרות שכולנו, בכל מקרה, נחווה זאת במוקדם או במאוחר. אבל אני משוכנע שכל אחד מאיתנו צריך לקבל את הבומבה הזאת על הראש, שמראה לנו את המוגבלות שלנו, ואת הכוח האמיתי שיש לנו.
סוף.
המחזור החמישי של לימודי הכשרת מטפלים בדהרמה תרפיה מתחיל. פרטים כאן. וקליפ אנימציה שבני הכין עבורנו כדי "לשכנע" אתכם להצטרף תוכלו למצוא כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם