אין אני: עכשיו זה מדעי
איך אנחנו יודעים שהמחשבות שלנו הן לא קולות מבחוץ ומה מונע מאיתנו לאכול את הרגליים של עצמנו? פרופ' תומס מטצינגר, מחוקרי התודעה החשובים בעולם, מסביר לתומר פרסיקו איך זה יכול להיות שאין לנו עצמי. ראיון
הרכבת עומדת לצאת מהתחנה, ואתם עדיין נאבקים בשער האלקטרוני שמסרב לבלוע את הכרטיס ולסובב את עצמו למענכם. כמה שניות לחוצות עוברות ואתם מוצאים את עצמכם, למרות שמאוד לא רציתם, רצים אל הרציף. ברגע האחרון אתם מספיקים לעלות אל הרכבת, ומאתרים מקום ישיבה ליד החלון. אנחת רווחה נפלטת מבין שפתותיכם, ואתם מביטים החוצה, אל הרכבת המקבילה שעומדת ופניה לכיוון ההפוך.
כעבור כמה רגעים אתם נעים, תחילה לאט אך בהדרגה המהירות עולה, מרגישים את כוח התאוצה פועל על גופכם. עוד כמה שניות עוברות ובאופן פתאומי אתם נופלים אל תוך מצב יציב, נייח: לפתע הבנתם שלא אתם, אלא הרכבת שממול התחילה לנוע. זו היתה אשליה. הרכבת שלכם עדיין עומדת בתחנה.
מה בעצם קרה כאן? לפרופ' תומס מטצינגר, פילוסוף ותיאורטיקן של מדעי הקוגניציה וההכרה, יש תיאוריה שמצליחה להבהיר את העניין. בראיון טלפוני הוא מסביר: "זו בעצם גרסה מצומצמת של הלוסינציה, ואנחנו כולנו מבינים למה זה קורה: מסגרת החלון ממנה אנחנו מביטים מסתירה מאיתנו את רוב העולם, ואנחנו נחשפים רק לרכבת שממול.
כשהיא מתחילה לזוז יש לנו אפשרות לבחור בין שני פירושים למה שאנחנו רואים: או שאנחנו זזים, או שהרכבת השנייה זזה. לפעמים, בגלל שמיהרנו לרכבת ואנחנו קצת מבולבלים, ומכיוון שאנחנו גם מצפים שנתחיל לזוז, קורה שכשהמוח בוחר בפרשנות מסוימת הוא בוחר בפרשנות הלא נכונה, והוא מדמה את הגוף כנע. זה נמשך שנייה או שתיים, וברגע שהמוח מגלה שהוא טעה בפרשנות שלו למצב, הוא מיד משנה את מודל העצמיות שלו".
למעשה מטצינגר חושב שזו לא האשליה היחידה שהמוח שלנו בוחר בשבילנו. לדידו אנחנו חיים כל חיינו ברכבת לשום מקום: אנחנו תופסים את עצמנו, בטעות, כבעלי "אני" מגובש וקבוע. "כשהמוח שלנו דימה לעצמו מודל עצמיות שנע, הוא בסך הכל החליף את מודל העצמיות שהיה לו: זה שישב מותש ברכבת", הוא אומר.
"בניית מודל של עצמיות היא משהו אוטומטי שקורה אצלנו כל הזמן – להוציא שינה עמוקה. וזה משהו לגמרי א-פרסונלי. זה לא משהו שאנחנו עושים – זה משהו שעושה אותנו. זה רפלקס, כמו זה שגורם לברך שלך לקפוץ כשנותנים לה מכה עם פטיש קטן. למדנו שזה עניין שמבוסס על תהליכים לא-מודעים, ולמדנו שזה גם עניין שאין לו קשר לדיבור או לחשיבה: לא מדובר בייצוג סימבולי. זה משהו הרבה יותר עמוק".
הספר נחשב כיום לאבן דרך וקריאת חובה בשדה חקר ההכרה. מדובר למעשה בפרויקט אינטרדיציפלינרי אדיר מימדים בו מסתמך מטצינגר על ממצאים מדעיים, ובכללם מגוון מקרי קצה פתולוגיים של מיני הפרעות נפשיות, כדי לנסות ולהבין איך זה שאנחנו מרגישים "כמו מישהו". והרי זו ההרגשה המוכרת לנו ביותר: אנחנו מישהו ספציפי, "יש לנו" גוף ואף חיי נפש, הזהות שלנו יציבה ומתמשכת, כמובן ש"אנחנו עושים" כל מיני דברים, וכל מיני דברים "קורים לנו".
"הרעיון הוא כזה", אומר מטצינגר, "לאורגניזם יש מגוון כלים בהם הוא יכול להשתמש. כלי אחד הוא הלב. כלי נוסף הוא הכבד. אלו איברים שאפשר להחשיב אותם כ'חומרה'. אבל יש לו גם כלים אחרים, וירטואליים, שהוא לכאורה מדליק כשיש לו צורך בהם. אחד מהם הוא העצמי. כך, על פי התיאוריה שלי, כשאתה מתעורר בבוקר, זה הרגע שבו מודל העצמיות שלך 'עולה', כמו שמערכת ההפעלה של המחשב שלך עולה כשאתה מדליק אותו. ההבדל הוא, שבכל הנוגע לעצמך אתה כמובן לא זה שלוחץ על הכפתור, כי אתה עדיין לא שם! זה האורגניזם כמכלול שזקוק לעצמיות מודעת, והוא יוצר אותה".
על פי מטצינגר, האני שלנו הוא לא יותר מאשר מודל של המערכת האורגנית כולה, כלומר תוצר מתמשך של מיפוי פנימי, ובכך תהליך ולא ישות. בשלב מסוים באבולוציה, הוא אומר, היה חשוב לפתח מודל מלוכד של הגוף והנפש. זה חשוב מפני שזה מסייע לנו, למשל, מלהימנע מלאכול את הרגליים שלנו, כפי שבעלי חיים פרימיטיביים יותר לפעמים עושים.
כל אחד מאיתנו צריך לדעת מי ומה הוא: איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. וזה חל כמובן גם על חיי הנפש שלנו: אנחנו צריכים לדעת אילו זיכרונות הם שלנו ואילו לא, אילו קרו באמת ואילו רק בדמיון. אנחנו גם צריכים לדעת שהמחשבות הן שלנו, ובהפרעות סכיזופרניות, לדוגמא, החלק הזה במודל העצמי שלנו משתבש, ואנחנו מתחילים "לשמוע קולות", כלומר להתייחס למחשבות שאנחנו מודעים להן כאילו הן לא שלנו.
מודל העצמי שלנו עושה את כל זה, ומצליח גם לתת לנו את ההרגשה שמדובר במכלול אחד, שאנחנו אינדיבידואלים במלוא מובן המילה, כלומר פרטים שלמים ובלתי מחולקים. למעשה כולנו מרגישים (וזה הרי אופיו של מודל העצמיות) שאנחנו מעין ישות מודעת שנמצאת איפשהו בתוך הגוף, מאחורי העיניים אולי, ושהגוף שייך לה ומבצע את פקודותיה.
אבל אנחנו לא. "אנחנו האורגניזם כולו, ובכלל זה גם מודל העצמי המודע שבמוח", אומר מטצינגר, "אבל אין לנו עצמי. אין שום 'עצמי' בעולם בכלל. אף אחד אינו 'אני', ואין לאף אחד עצמי. אנחנו מערכות – לא אינדיבידואלים – שמשום שהן לא מצליחות לזהות את מודל העצמיות שלהן כמודל, הן חושבות בטעות שיש להן עצמיות".
בשפה פילוסופית, מציין מטצינגר, אנחנו "ריאליסטים נאיביים": אנחנו מתייחסים ליצוג המציאות שבמוח שלנו כאילו הוא המציאות עצמה. זה ברור לכולנו: אנחנו לא חושבים, 'המוח שלי יצר דימוי של תפוח' אלא 'הנה תפוח!'. מה שמטצינגר אומר הוא שגם כלפי עצמנו אנחנו לוקים באותו ריאליזם נאיבי: אנחנו תופסים את המודל שהמוח הציג לנו של עצמנו כאילו הוא עצמי ממש. כאילו הוא 'אני', וכאילו האני הזה הוא לא הגוף כולו, אלא הוא מרכז של סובייקטיביות שממוקם בתוכו.
כל זה מתרחש מכיוון שהמערכות שממפות בשבילנו את העולם ואת עצמנו הן עבורנו "שקופות" – מונח שטבע הפילוסוף ג'ורג' אדוארד מוּר, ממייסדי האסכולה האנליטית במאה העשרים. אנחנו לא רואים את הפעולות המנטליות השונות שבונות לנו עולם, אלא רואים דרכן. לכן מה שמוצג לנו נתפס על ידינו לא כיצוג, אלא כמציאות עצמה.
הרעיון שאין 'אני' הוא כמובן לא חדש. הבודהה טען כך בהודו כבר לפני 2500 שנה. גם במערב היו שהסכימו: למשל דיויד יום, הפילוסוף הסקוטי מהמאה השמונה עשרה, כתב שאנשים "אינם אלא מקבץ או אוסף של תפיסות חושיות שונות שעוקבות במהירות בלתי נתפסת אחת אחרי השניה [...] ההכרה היא מעין תיאטרון שבו תפיסות שונות מופיעות בזו אחר זו". מטצינגר מדגיש דבר חשוב: בתיאטרון הזה אין קהל.
"האדם כולו רואה. האדם כולו חושב. אבל אנחנו מדמיינים שיש חלקים קטנים בתוך הגוף שלנו שהם עושים את הדברים הללו. אנחנו עושים את הטעות הזאת משום שאנחנו לא יכולים שלא לחשוב שאם רואים דברים, חייב להיות מישהו שרואה אותם. חייב להיות מעין בית קולנוע קטן בתוך המוח, שם צופה ה'אני' שלנו במסך עליו מוקרנת המציאות. התיאוריה שלי פותרת את הבעיה הזאת, כי היא מסבירה שאותו 'אני' שיושב בבית הקולנוע הוא חלק מהסרט. אותו אני שמביט, חווה, עושה – הוא עצמו ייצוג".
במילים פשוטות אומר מטצינגר שאין לנו כל נשמה ערטילאית. אפשר להשוות את המהלך המחלן שעורך מטצינגר לנפש האנושית לדמיתולוגיזציה שעושה ביקורת המקרא לתנ"ך: במקום בו האמנו במכלול של רעיונות (נצחיות הנפש, נשמה פרטית, רצון חופשי, יחודיות מהותית), במקום בו היתה לנו תמונת עולם מגובשת ושלמה, אנו כעת ניצבים מול "המדבר של הממשי": שברי המיתוסים היקרים ללבנו מוטלים הפוכים, ריקים מהחיוניות שהעניק להם לפני כן השכנוע העמוק שלנו בנכונותם. כעת הם חסרי ערך, אפילו מבישים, לאחר שהילת האותנטיות פרחה מהם, ובכל זאת אנחנו לא יכולים שלא להתגעגע אליהם ואל תמונת העולם המנחמת שהם העניקו לנו.
אם לפני יותר מאלפיים שנה תפיסת ההכרה במערב היתה כדבר פיזי ("רוח" ביהדות, מקבילתה, "Pneuma" אצל הסטואיקנים או התפיסה האטומיסטית של האפיקוראים), הרי שעם עליית הנצרות ההכרה הפכה אישית, ורוחנית (נשמה). בתחילת העת החדשה העלה דקארט את הסובייקט לכדי מהות מופשטת לחלוטין: אותו "אני" שקיים רק משום שהוא חושב. מטצינגר מציין שבאופן אירוני המדע המודרני מחזיר את הנשמה לשורשיה, ומלביש אותה שוב בכסות פיזית לחלוטין, הכפופה לזמן ולמקום.
התיאוריה שלו, כאמור, התפרסמה לפני שארבע שנים, וכוחה הגדול הוא בכך שהיא מבוססת על ממצאים אמפיריים. מטצינגר משתף פעולה כבר עשרים שנה עם נוירולוגים, ומציג תיאוריה שיכולה להיות מאומתת על ידי מדעי המוח המודרניים. "היופי בשלב הנוכחי של המחקר האינטרדיציפלינרי הוא בעובדה שהתמונה החדשה של המוח המודע שכעת נרקמת לאיטה מעוגנת לראשונה בהיסטוריה האנושית ביסודות אמפיריים מוצקים", הוא כותב בספרו.
בקיץ שעבר עבר רעד בשדרת מחלקות מדעי המוח, כאשר מטצינגר פירסם עם שותפים מאמר בכתב העת היוקרתי Science, בו מודגם כיצד מיקום העצמי שלנו אינו קבוע, אלא תלוי בקלטי החושים. המאמר, Video Ergo Sum ("אני רואה משמע אני קיים"), מציג ניסוי בו אנשים ראו את הגב שלהם מוקרן בצורה תלת-מימדית על גבי מסך פנימי של קסדת "מציאות וירטואלית". הגב שלהם היה לכאורה כשני מטר לפניהם. כאשר הבוחנים נגעו בעזרת מקל בגבם, הנבחנים כמובן הרגישו את זה, אבל ראו את המקל נוגע בגב שנמצא שני מטר לפניהם.
הממצאים המדהימים היו שלרוב הרגישו הנבחנים כאילו הם עצמם נמצאים "שם", כלומר מלפנים, במקום הווירטואלי שבו הם ראו את גבם. מטצינגר ושותפיו הצליחו למעשה ליצור בצורה מלאכותית מה שמכונה "חוויה חוץ גופית", ובכך להראות לא רק שחוויות כאלה הן כנראה רק שינוי הייצוג במודל העצמיות שלנו, אלא שאכן, כפי שחזה מטצינגר, יש לנו מודל של עצמיות, הוא אכן איננו מקובע או מבוסס על עצם יציב כלשהו (שהוא לכאורה ה'אני'), והוא משתנה בכל רגע בהתאם לקלטי החושים. מטצינגר מספר שבמשך יומיים הוא רק נתן ראיונות לכלי תקשורת מהעולם כולו.
ומה עם המשמעות המוסרית של הרעיונות הללו? לא מעט מערביים אינם מאמינים כיום שהם קיימים כנשמה נצחית, אבל מה אם יאמרו להם שהם אינם קיימים כלל? שהם (אישיותם, זכרונותיהם, תשוקותיהם, חלומותיהם, והעצמי שכל אלו שייכים לו) לכל היותר מודל משתנה שהמוח שלהם מייצר? שהם אינם אדם במובן ההומניסטי של המילה, אינם מרכז של רציונליות ואוטונומיה, אלא מערכת אורגנית שמרמה את עצמה כדי שתחשוב שהיא מרכז כזה?
"אני אומר את זה כבר כמה שנים: ישנה אנתרופולוגיה חדשה שעולה אל הבמה. ישנה תמונה חדשה של האדם שיוצאת מתוך המחקר הגנטי והנוירולוגי, כזו שסותרת את כל התפיסות האנתרופולוגיות שהיו לנו במערב. היא לחלוטין לא מטאפיזית, היא לחלוטין לא מתאימה לדמות האדם כפי שהיא מצטיירת במסורת היהודית-נוצרית, והיא תעמת אותנו עם עובדת היותנו בני תמותה בצורה הרבה יותר ישירה מאשר אי פעם.
"היא יכולה להגיע לכאן מהר יותר מהצפוי. אנשים רבים לא ירצו לקבל אותה, כפי שאנשים רבים לא רצו לקבל את עובדת היותו של כדור הארץ סובב סביב השמש. תהום תיפער בין החלקים העשירים, המשכילים והחילוניים של העולם ובין אלה שלא נחשפו, או שלא רוצים להיחשף, לתמונת העולם שמביא לנו המדע.
"לדעתי מדעי המוח תורמים תרומה משמעותית לפרויקט הפילוסופי הישן של 'ידיעת העצמי'. אבל מה שאנחנו מגלים הוא שידיעת עצמנו היא לא בהכרח אטרקטיבית מבחינה אמוציונלית, אם להתנסח בעדינות. לדעתי ננהג בצורה מכובדת אם נתבונן בעובדות הלו, אם נביט עליהן נכוחה. עלינו ליצור תמונת עולם חדשה, של האדם כיצור טבעי לחלוטין, מבלי לברוח אל אשליות מטאפיזיות או פונדמנטליזם.
"מצד שני, השאלה היא האם הפגיעה במיסתוריות של התודעה יכולה להתרחש ללא פגיעה בסולידריות של החברה. בשביל אנשים רבים מה שמחבר אותנו אחד לשני הוא האמונות שלנו באלוהים או בנשמה נצחית. לכן גם צריך לשים לב שהממצאים הללו לא מוצגים בצורה של מטריאליזם גס וולגארי, כפי שהתקשורת אוהבת להציג אותם, ובכך לתת את הרושם שזה אומר שבני אדם הם רק מכונות, או שאין יותר משמעות למושגים כמו רציונליות, כבוד עצמי, אחריות וכדומה – זה בפירוש לא נכון. דווקא זו ההזדמנות שלנו להוכיח שאנחנו יצורים מוסריים ורציונליים. אולם אנחנו אכן זקוקים להקשר תרבותי חדש שבתוכו נשלב את הידע החדש הזה על עצמנו".
בחלק השני של הראיון: על ריטלין וסמים אחרים, האם בעתיד נחיה בחברה שתהיה כולה מסוממת, והאם זה בהכרח רע, וכמובן – מה משמעותה של הארה.
נא להמתין לטעינת התגובות
