אחרי החגים זה עכשיו
נסיינית הדיאטות שלנו, תיגל נשיא, בדקה כמה אופציות מופרעות במיוחד לאיבוד משקל מהיר
כל שנה אני מספיקה לשכוח מחדש את כובד משקלם של החגים. העיתונים אמנם מתמלאים בכתבות בלהה בנוסח "איך לעבור את חודש תשרי ללא משקל עודף", אבל אני, ביהירותי, בטוחה שלי זה לא יקרה. אבל זה תמיד קורה. הקלוריות המרובות מטפטפות עליי - בהתחלה כמו טיפות מתוקות של סתיו, שמהר מאוד מתגברות והופכות ליורה אימתני שמכסה את כולי בשכבת שומן מיותרת. ואיך לא? חיינו הופכים מתוזמנים על פי ארוחות משפחתיות, שכל ניסיון להתחמק מהן (או לאכול בהן פחות) עלול לעלות במחיר של נישול מהירושה.
בצעד אמיץ ביותר החלטתי שאת השבוע האחרון של החגים אני חייבת לנצל היטב. בשבוע שלאחריהם אני חוזרת ללמוד, ואין לי שום כוונה להסתובב במדשאות הקמפוס עם משקל עודף מעבר לזה של הקלסרים. היה לי ברור שדרוש כאן צעד דרסטי. לגישת ה"דיאטה כאורח חיים" אין מקום בסוכתי הדלה.
וכך, בעודי בוהה בהשתוממות במדריך הכושר של אנג'לינה ג'ולי מרצד מולי בערוץ E!, הלכה ונרקמה בראשי תוכנית "הבסת החגים". התוכנית כללה דיאטה חריפה ומשטר אימונים נוקשה, ולצדם פינוקי קוסמטיקה. אחרי הכל, היא נוצרה בהשראת לא אחרת מאשר האישה שלצדו של בראד פיט.
הרצתי לי בראש את כל דיאטות הכסאח שבהן נתקלתי במשך חיי. בזמנים יפים יותר הייתי יכולה להרשות לעצמי לתת להן לחלוף מעליי בארשת זלזול, אבל לא כך הוא המצב עכשיו. כמו למשל דיאטת הפופקורן, שמושפעת מימיה הראשונים של מדונה בניו-יורק, כשכל מה שהיא יכלה להרשות לעצמה היה המאכל הדלוח אך המשביע הזה (למרבה האירוניה היום היא בטח אוכלת עוד פחות), או דיאטת אשכוליות שפעם ראיתי באינטרנט אבל ויתרתי מטעמי כשרות (חייבים לשלב אותה עם בייקון). ואז זה הלם בי - כמה בנאלי ככה פשוט: דיאטת מרק הכרוב, הישנה והלא-אהובה. למרות שמדובר בדיאטה פופולרית למדי, לא ניסיתי אותה מעולם. הרגשתי שהפעם זו הפעם.
במשך שנים המרשם של דיאטת הכרוב היה כזה שעובר מדור לדור, לא אחת בסמטאות אפלות. בנעוריי הוא הגיע לידיי אחרי שהשביעו אותי לא לחלוק את המידע עם אף אחד אחר. היום, בעידן האינטרנט, גם המידע הזה הרבה יותר נגיש וקורץ. מאוד קורץ. מדובר בסך הכל בשבוע, שבמבט ראשון לא נראה נוראי במיוחד, והקץ לשומנים.
את מלאכת הכנת המרק הטלתי על אמי, אחרי הכל היא אשמה באגני הים-תיכוני. מה גם שהכנת המרק היא באמת משימה קלה לעומת האכילה שלו. פשוט אין לו טעם של משהו שאמור להיאכל על-ידי בני אנוש. ועוד צריך לאכול ממנו כמה שיותר, כי לפי האגדה האורבנית עצם אכילת המרק שורפת קלוריות. איך אומרים באנגלית, קבצנים שמנמנים לא יכולים להיות בררנים.
בנוסף למרק הארור, לכל יום יש רשימת מאכלים שצריך לאכול. בימים הראשונים אלו ירקות ופירות בווריאציה זו או אחרת, ובהמשך השבוע זה מתפתח כבר לבשר, עוף ואורז. המכשלה העיקרית היא האיסור הגורף על משקאות מוגזים, כולל אהובי הנצחי דיאט קולה. כנראה שמי שהגה את הדיאטה הבין שגם ככה במרק יש מעל ומעבר גזים.
שינסתי את גלגלי ההצלה המכונים מותניי וצללתי אל מעמקי סיר המרק. יש משהו מרגש בראשיתה של דיאטת כאסח. בימים הראשונים האדרנלין זורם בגוף, ויש תחושה מרגשת של קדושה מעונה. אבל זה עובר מהר מאוד. הטעם של המרק הופך לדוחה יותר ויותר, והגעגועים לדיאט קולה הופכים קשים מנשוא.
טעמו של המרק הוא עד כדי כך בלתי נסבל שהיו פעמים שהעדפתי לרעוב רק כדי לא להכניס אל פי עוד כף מן האדום אדום הזה. למען
והנה, אחרי שבעה ימים, 21 קעריות מרק (!), קילו פירות, קילו וחצי ירקות ואפס דיאט קולה, נעמדתי נרגשת על המשקל. ואז ירדתי ממנו בחופזה, ועליתי שוב, הפעם רגל רגל. אבל לא עזרו הפוזות וחלוקת שיווי המשקל מרגל אחת לשנייה, המחוג הראה בדיוק אותו דבר: חצי קילו עלוב, חצי קילו שיכולתי להוריד גם בדיאטה הכי שפויה, גם ללא דיאטה אלא סתם בשגרה, חצי קילו שלא היה שווה יום אחד של סבל, אפילו לא קערת מרק אחת. ובטח לא היה שווה את הבחילה שעולה בי בכל פעם שאני רואה כרוב לבן.
אגב, בלי קשר לתוצאות העלובות, אני ממש לא ממליצה על אף דיאטת כסאח ככלל (ועל הכרוב בפרט). המשקל היחידי שמורידים בדיאטות האלו הוא בעיקר ממים ומרקמות שריר, ולא ממצבורי השומן. מה שקורה הוא שהגוף נכנס למצב של רעב, שגורם להאטת חילוף החומרים ולאחיזה (טיפשית ועיקשת, אם יורשה לי) של הגוף בשומן הקיים.
חשבתם שבכך מסתכמות תלאותיי? כמו שג'וליה רוברטס אומרת ב"אישה יפה": ביג מיסטייק. יוג'. התוכנית ל"הבסת החגים" כללה הרי לא רק את הדיאטה השטנית אלא גם תוכנית אימונים, ובעודי חושבת לאיזה טרנד כדאי לי להצטרף הפעם, תוך כדי ליטוף בטן עוגת הדבש שנוצרה לי, נזכרתי בשיעור שנקרא "סדנת בטן". לא היה לי ספק שזה בדיוק מה שנחוץ לי, שעה שלמה שכל מטרתה זה לבנות לי ריבועים, כך שכשלבראד פיט יימאס מאנג'לינה (עניין של שבועיים-שלושה אם תשאלו אותי) נוכל שנינו להשוות את מספר הריבועים האחד בבטנו של השני. אכן תמונה מחדירת מוטיבציה.
לשיעור הגעתי עם כל הרצון הטוב, עד שנתקלתי בחבורת הגברים החסונים שחיכו יחד איתי למדריכה. בדיעבד הייתי צריכה כבר אז לקום וללכת, אבל כשראיתי שגם קומץ נשים נמצאות בחדר-נרגעתי, אבל לא להרבה זמן. סדנת בטן היא שיעור של שעה שעובד רק על הבטן, מלמעלה, מלמטה ומהצדדים, ואני בכלל לא חשבתי שהבטן שלי זה דבר מורכב כל כך.
אחרי 20 דקות הגברים החסונים נראו כמו אריק שרון אחרי טיפוס של קומה או שתיים, מה שגרם לי לאבד כל אמונה שהשיעור הזה אפשרי בכלל. המ"כית, סליחה המדריכה, לבושה בגופייה חזייתית ומתחתיה הבטן של שאקירה, הכינה סט מרשים ביותר של תרגילים, שהם הרבה יותר מורכבים מסתם כפיפות, למרות שגם עליהן היא לא פסחה, והאיצה בנו שוב ושוב לנעול את שרירי רצפת האגן "כאילו שיש לכם פיפי ואתם צריכים להתאפק". אז התאפקתי. התאפקתי לא לגנוח מכאב, לא לצרוח מפחד שנקרע לי הטחול, ולא לברוח החוצה מבלי להביט לאחור.
בתום השעה המאוד מפרכת הרגשתי לרגע את השרירים מפלסים דרכם מבעד לשומנים, זו לא היתה חוויה נעימה, אבל תחושת הגאווה העצמית שבאה אחריה היתה ללא ספק שווה את הסבל. כנראה שעדיין, עם כל נוסחאות הקסם, אין כמו עבודה קשה כדי לראות או לפחות להרגיש תוצאות.
אלא ששום מהפך לא יהיה שלם בלי איזשהו הליך קוסמטי, גם אם לצערי לעת עתה הוא חיצוני בלבד (אם מי מהקוראים מוכן לממן לי שאיבה אחת או שתיים - המייל בתחילת הכתבה). הלכתי על קרם לצמצום הצלוליט וחיטוב הגוף. זו ממש לא פעם ראשונה שאני רוכשת קרם מהסוג הנ"ל, אך עד היום השתמשתי רק במוצרים של חברות זולות, וכך היה לי תירוץ לעובדה שאפילו פס אחד מקליפת התפוז שעוטפת את ירכיי לא נמחק.
הפעם, כאמור, החלטתי להשקיע בעצמי, גם אם זה יעלה בבריאותי ובשכר הדירה שאני חייבת. רכשתי אם כן ג'ל חיטוב של חברה קצת יותר מוכרת, כלומר שמפעליה לא נמצאים אי שם בעיירה שכוחת אל, וממש יכולתי להרגיש את הצלוליט ברגליי משקשק מפחד (או שמא היה זה השקשוק הרגיל?).
הג'ל הגיע עם הוראות שימוש מדוקדקות. אלה האפשרויות שעמדו בפניי בשעת מריחת הקרם: כריעה על ארבע תקדם הרגשת רגליים קלילות (אלוהים, האם הוצאתי הון בשביל הרגשה?). הרחקת הרגליים לעומת זאת תפחית את מראה הספוגיות. כיווץ הישבן והבטן ייצרו גימור מושלם לישבן ולירכיים.
ההוראות, אם כן, כוללות מספר פוזיציות שפוטרות אותי מהליכה לשיעור פילאטיס. מפאת חוסר הזמן ויתרתי עליהן אחרי הפעמיים הראשונות, אבל כן התמדתי למרוח את הג'ל באדיקות ובנמרצות, זאת למרות ריחו, שאיך נאמר, נתקלתי כבר בחומרי ניקוי עם ריח עדין יותר.
אבל אין מה להגיד, הקרם נספג בקלות. כל כך בקלות, שאי אפשר היה להבחין שאכן הוא אי פעם נמרח. העור לא נראה מתוח, הספוגיות עדיין דומה לזו של הספוג שאיתו אני שוטפת כלים כבר שנתיים, וקלילות זה בערך הדבר האחרון שהרגליים שלי מרגישות עכשיו.
וכך אני מתחילה את שנת הלימודים הקרובה: עם חצי קילו פחות ממרק הכרוב, כדי שיהיה מה להעלות בתקופת המבחנים, בטן חזקה מהתרגילים, כדי שאוכל להתמודד עם האוכל בקפטריה, וריח מוזר של אקונומיקה מהקרם שנספג ברגליים, כדי למנוע הצקות מבחורים בקמפוס שבמילא רק יגרמו לי לאבד ריכוז בשיעורים. אני חושבת שאפשר ללא ספק לסכם את תוכנית "הבסת החגים" כהצלחה מסחררת.
תיגל ודיאטת נבט החיטה.
תיגל והדיאטה על פי סוג דם.
תיגל ודיאטת המכורים לפחמימות.
נא להמתין לטעינת התגובות
