ההחלפה: ללבוש את הבגדים של החברה שלך
אליען לזובסקי ופלורה צפובסקי, שתי עיתונאיות עם סגנון לבוש שונה בתכלית, החליפו גרדרובה לשבוע ימים. והן עדיין מתקשות להתאושש. פרויקט אופנתי פורימי
גיל: 26 גובה: 1.66 מטר מידת מכנסיים: 38 מידת נעליים: 39 הסגנון שלי: מקפץ בין מינימליזם נונשלנטי לקיטש רומנטי. כולל חולשה לתחרה, אוברולים ותכשיטים גדולים. מושתת על סקיני ג'ינס ושמלות. לא תתפסו אותי בלי: שרוולים תפוחים ולק אדום לא תתפסו אותי עם: צווארון גולף. מותג אהוב: טופשופ אייקון אופנה: הדוגמנית רומי נילי מהבלוג Fashiontoast . מבזבזת בחודש על נעליים ובגדים: בין 200 ל-1,000 שקל , תלוי במצב.
בין פיסות הצבע האחידות והמדכאות, מתגלה בטנה פרחונית השייכת לווסט בירוק בקבוק. אני מאמצת אותה אל לבי ומייחלת שהניסוי הזה יסתיים כבר. הירוק הכהה, עליו הכרזתי חרם מיד עם תום הצבא, מטריד במיוחד ואני מחליטה לתקוף מיד את מה שמסתמן כלוק הכי בעייתי בחבורה: מכנסיים חומים אולטרה-קצרים, חולצת טריקו חומה ואותו הווסט הירוק, שעשוי מקטיפה. הפעם האחרונה שלבשתי אאוטפיט כזה, בצבעים תואמים, הייתה בכיתה ו', וגם זה להופעה בהצגה.
ההרגשה כל כך מוזרה ומחופשת, שאני מחליטה ללכת עד הסוף, להוסיף את גרבוני המעוינים ונעליים צהובות מהאוסף שלי. כך, במראה של פיטר פן ים תיכוני, אני חוצה את קניון רמת אביב בדרך לפרזנטציה. "את נראית מהמם"!, משתפכת היחצנית, וכשחברה במשרד מציינת: "איזה יפה את לבושה"! זה מתחיל להדאיג. "את נראית. . . מאוד אסופה", מציינת אימא שלי, וקולעת למטרה. ככל שהתהלכתי יותר בפריטים ההדוקים, כך הרגשתי יותר ארוזה - וההרגשה לא רעה בכלל.
את הצבעוניות שהייתה חסרה למראה המשרדי, מספקת בשפע שמלת צמר אדומה-כחולה, בוהו-שיק בואכה שוק הכרמל. קשה מאוד לאבזר אותה, אבל מי בכלל יסתכל לי על הרגליים או על התיק עם כזה מחשוף. ברגע שהמחשוף מתמקם עליי, מרימים את ראשם זיכרונות עמומים מתקופת התיכון - כדורי דיסקו חגים סביב ראשי וריח סיגריות אופף אותי, או שאולי זה הריח המקורי של השמלה? בפאב, גברים מיואשים בוהים בי בלי שמץ של בושה. ידיד שלי נשבע שזה הדבר הכי יפה שלבשתי מעודי ומפציר בי "להשליך את כל השטויות התל אביביות שלך לפח הקרוב". אני מרחפת על הגבול הדק שבין מבוכה חגיגית לרצון לקבור את עצמי מתחת לתפריט.
חבל שאני לא משכילה ליהנות מהחופש המאוורר הזה, כי למחרת מחכה לי טוניקה בכחול-שעמום-המחץ, שאליען מצווה לשלב עם טייטס אפור. הטוניקה, עם קורטוב לייקרה ארור, שוב צמודה מאוד ומדגישה את מה שכבר יש לי בשפע, ולזה כבר התחלתי להתרגל. אבל ההתעקשות הזו על בלוקים של צבעים דהויים מתחילה לעצבן. בלי אף הדפס או כתם צבע לרפואה, אין שום דרך להקפיץ את הלוק הזה ואני יוצאת מהבית בתחושת שקיפות דהויה.
אני הולכת לאיבוד גם ביום הבא, כשהטמפרטורות הופכות קיציות ואין מנוס מללבוש את "מראה הקז'ואל" הקליל. הבוקר נפתח עם שמלת פסים צהובהחומה שאני בפירוש זוכרת לטובה על אליען. עליי היא נראית כמו מגבת חוף שעשויה מבד סינתטי טהור - עוד חברה ותיקה ברשימה השחורה שלי. אחר הצהריים המגפה מתפשטת גם למכנסי הג'ינס, בגזרה ישרה שמזמן נזנחה אצלי לטובת הסקיני.
חברותיי התל אביביות מאווררות את מלבושי הקיץ האלגנטיים בזמן שאני מסתובבת ביניהן בג'ינס ובגופיית סבא לבנה. המבטים הבוחנים, סימן ההיכר של פאשניסטות העיר, מדלגים עליי היום וטוב שכך - אני עייפה ומתגעגעת לבגדים שלי. היום האחרון מגיע ובפרץ של אופטימיות אני חותמת את התקופה עם עוד ירוק, הפעם על גבי
וזו אולי התובנה המרכזית שלי מההחלפה: אף פעם לא החזקתי מעצמי תל אביבית לובשת שקים או חובבת וינטג' חסודה, אבל היי, מתברר שלעומת הסטייל של מיס לזובסקי אני ממש נזירה. במבט לאחור, ביליתי את השבוע בבגדים נטולי הפתעות, לא ממש טרנדיים, הכי לא צבעוניים, אבל כאלה שמפנים זרקור לכל קימור וזווית בגוף שלי. סבלתי בהתחלה, אבל התברר שהעיר הגדולה - רק תנו לה פשטות צמודה ונוטפת מיניות. מובן שאשמח לחזור להדפסים, לצבעים בהירים ולגזרות האהובות עליי, אבל אולי בכל זאת כדאי לערבב קצת לייקרה לתוך העסק מדי פעם.
גיל: 34 וחצי גובה: 1.83 מטר מידת מכנסיים: 38 מידת נעליים: 43 הסגנון שלי: לא קיים לא תתפסו אותי בלי: ג'ינס, גופייה, כפכפי אצבע, שמלות שמאטע, קרדיגן, ושאר פריטים ממחלקת החיסול של "זארה" לא תתפסו אותי עם: כריות כתפיים, חולצות כפתורים, שמלות בלוזון, ז'קט תחרה שקוף מותג אהוב: הארון של ע', עורכת סגנון, המואילה להשליך לכיווני פריטים משומשים כשנחה עליה הרוח. אייקון אופנה: ליידי גאגא (לפחות היא מצחיקה). מבזבזת בחודש על נעליים ובגדים: חמישה שקלים ושני גוגואים. במצפה רמון לובשים בעיקר טרנינגים.
כשהכפתור השני נפל, כמו שן זהב מפלסטיק, ידעתי שהניסוי הזה נגמר. יש גבול למנת ההשפלות שאישה אחת מוכנה לספוג. מילא שהכפתור של הג'ינס שפלורה הלוותה לי ניתז ממנו כמו קליע וכמעט הוריד לשכנה המבוגרת והנחמדה מהבית ליד את העין - מה שהיה מחסל במחי כפתור אחד גם את הדימוי העצמי שלי וגם את יחסיי עם השכנים - עכשיו מצטרף אליו כפתור נוסף, מהמכנסיים הקצרים. מה זה פה, יום הכפתורים הבינלאומי? אני יודעת שהשמנתי בחורף, אבל האם תפחתי לכדי דיונה ולא שמתי לב? הורדתי את המכנסיים הקצרים ואת חולצת השיפון, שגרמו לי להיראות כמו בת 34 שמנסה להתחפש לבת 26 עם רגליים לבנות מדי. הסתכלתי על ערימת הבגדים של פלורה, שקופלה על המיטה בקפידה שבחיים לא הייתי מקדישה לבגדים הפרטיים שלי, המתערסלים זה עם זה על הכיסא והרצפה כבר שבועיים. איך יכול להיות, תהיתי, שכל הבגדים פה שווים, טרנדיים ומושקעים, ובכל זאת אין פה אף בגד שאני רוצה לעצמי?
עד לפני כמה ימים חשבתי שאני יכולה למצוא בגד לטעמי בארונה של כל אישה. זה די הגיוני, בסך הכול. אם מחטטים, אפשר למצוא משהו בארון של כל אחת - החל בקווקזית שלובשת חליפות טרנינג מפליז וכלה בראסטפארית מזוהמת מג'מייקה. היא לא חייבת להתלבש לטעמך. לארון יש דינאמיקה כזו, שכל מיני דברים מתגלגלים אליו איכשהו: חגורה מעניינת, גרבונים מגניבים, חולצה נחמדה. זה מאימא, זה מחברה, זו מתנה מהשכנה.
אבל פלורה, בניגוד אליי, היא בחורה שאופנה חשובה לה. יותר מזה: יש לה טעם מובחן ומנומק מאוד. היא קוראת בלוגים, מתעדכנת במגזינים העולמיים, מסתובבת בחנויות, באאוטלטים ובשווקים - בקיצור, עושה את כל מה שקורבן אופנה ממוצע כמוני, שמתמקדת בעיקר ב"זארה", לא טורחת. ובדיוק בגלל זה הייתי צריכה לצפות שהיא תנחית עליי את שמלת הפייזלי המקוללת הזאת מ"טופשופ". היא בטח נראית איתה נחמד, פלורה, בשיערה הזהוב וחיוכה הסלאבי, אבל תנו לי להבטיח לכם שעליי, בצירוף וסט מג'ינס וגרבוני צמר כחולים, זה נראה בעיקר כמו הסבתא המעושנת של הולי הובי.
הייתי שמחה להגיד לכם שמשכתי תשומת לב במצפה רמון (מקום מגוריי החדש), אבל האמת היא שמדובר במקום שאתה יכול ללכת בו גם עם השמלה האחרונה של ליידי גאגא וזה כנראה יהיה סבבה. יש מספיק ווירדואוז, אז הצטרפה עוד אחת. אם לומר את האמת, אופנת העילית לא ממש נתפסת כאן כעילית. "מה זה, פיג'מה?" מהמהם בוריס השיפוצניק לכיוון שמלה אדומה של "פורנרינה", עם הדפס סוסים. מה פתאום פיג'מה, אני נזעקת, זאת שמלה של מותג מאוד יקר מחו"ל. "את קנית זה?", הוא תוהה. לא, חברה השאילה לי, אני עונה בקוצר רוח. "לא ממש אוהבת אותך החברה, אה"?, הוא מגחך.
אני מגרשת אותו, אבל ביני לביני אני מודה שגם אני תהיתי לפעמים אם פלורה עשתה לי בכוונה. במיוחד כיוון שלכל פריט שיכולתי לאהוב, היה איזה טוויסט שהפך אותו למרגיז: בסריג הפרחוני המקסים של H&M בצבצו כריות כתפיים טיפשיות שגרמו לי להיראות כמו מייק טייסון; לדגמ"ח היו ריצ'רצ'ים מרגיזים באזור הקרסוליים; חולצת הכפתורים הפרחונית לוותה בוולאנים שגרמו לי להיראות כמו גדיל שטיח. וכצפוי, בגלל הבדלי הגובה, כל החולצות והמכנסיים היו קצרים מדי וחצאית המיני, לעומת זאת, כבר הייתה בגדר סרט פורנוגרפי חדשני. זה נראה כאילו היא בחרה את כל הבגדים הכי מבאסים מהארון שלה.
אני יודעת שלא הייתי מתרגזת אלמלא הייתי מקנאה בה קצת. מעולם לא הייתי מאלה שהצליחו לבטא את עצמם באמצעות לבוש. זה תמיד איכשהו נגמר אצלי בג'ינס וגופייה. כן, למדתי איך נכון להתלבש, אבל לא חיפשתי דרך לבטא את עצמי, להתלבט, להיות שונה. יכול להיות שג'ינס וגופייה זה מה שמבטא אותי, וזה סבבה, רק שזה משעמם יותר מלצפות בנענע מתייבשת. כשאני פוגשת בחורה שמצליחה לעשות את זה, יש בזה המון חופש. בכל בגד של פלורה הייתה צבעוניות ועניין ואיזה הגיון פנימי. היא ידעה בדיוק למה היא קונה אותו ועם מה היא תלבש אותו ובחרה אותו באהבה. את זה לעולם לא יהיה לי. מצד שני, גם לעולם לא יהיה לי ז'קט תחרה שקוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם