ראשי > תרבות > נט.ארט





פטיש בראש
אמנות/אלימות חדשה צומחת מתחת לפני השטח. תרבות מופלאה של יצרים תקיפים. הלאה המערב
  אשר שכטר
25/4/2005  10:37
בשעה טובה, מגזין אמנות מקוון חדש נולד לאחרונה: ספרטן דוג, "הכלב הספרטני", מגזין חודשי המוקדש לגילויה של אמנות בתחילת המאה (משימה קשה יותר מן הנראה לעין), למדידתה של התהום (כן, תהום) אשר בין "אמנות" ל"פטפטת".

כתבי עת חדשים מוקמים מדי יום, עמוסים לרוב, עד התפקעות, באותה ברברת מוסרנית לא קוהרנטית שקרויה "אמנות" היום, באותה תשוקה רפויה, כבויה, באותו ניצוץ מזויף, המתחזה באותה מידה לניצוץ של גאונות ולניצוץ של זוהר; היומרות, אף הן, זהות אצל כולם, ובכולם הן נופלות בתנועת התרסקות, מהירה וחדה, על פני מישורים מתים של שממה.

דבר נדיר הוא, להיות מסוגל למצוא בימינו מיזם אשר מצליח לממש את כוונתו, לחדד וללטש את מעשה הבחירה עצמו עד לרמת יצירה, כמו שמצליח –לעת עתה – "הכלב הספרטני", אשר גיליונו הראשון הוא מסע מרתק, מרהיב, אל תוך אלימותו של האדם ואל תוך אלימותה של התקופה.
מתוך "שקי גופות" של וסילי קונסטנטין. צילום מאתר המגזין
חושך באנו לחבק
תשעה אמנים מציג גיליונו הראשון של "הכלב" (רובם הוצג גם בטור זה, ובהרחבה) - תשעה אמנים ויצירתם, במסע אל תוך תוכה של האפילה: הצלם ואסילי קונסטנטין, וסדרת שקי-הגופות שלו, ומראה הרקב, הניוון והמוות האורבני; ג'ייסון פליקס, אשר צינורות ביוב, פתחי ניקוז ושאר תועבות ירקרקות ומעופשות ממלאים  את יצירתו, התרה אחר עיוותים ומוטציות בעולם החיצוני, כמו גם בנפש פנימה; מאט לומבארד, וצילומי הזוועה המבעיתים, הסאדיסטיים שלו; אמן הקעקועים פול בות', והסמליות הקפואה, הפולחנית, של עבודותיו; מיכאל גואזל, וצילומי פנים-התודעה הרדופים, החלולים, הקלסטרופוביים שלו; איורי האימה המופשטת, אך השרירה והודאית בדיוק כמו ממשותו של הבשר, של המאייר מייק בוהאץ'; סיוטיו המוחצנים, הארכיטיפיים, המסתוריים של סטפן קאסנר, חלומותיו הארוטיים האפלים, המהפנטים של הצלם ג'ון סאנטרינרוס ועבודותיו התזזיתיות, הנקרופיליות, אחוזות המאניה, של וינס לוק.

תשעה אמנים במסע אל אפילת ההווה: זו של הגוף, זו של העולם וזו של הנפש. אפילה חדשה, אמיתית ומוחצת, חדה ומציאותית מאין כמוה - ללא התייפייפות, ללא קישוטיות, בלא שמץ של דחייה או עכבה אשר תעיב על הכנות המטרידה, היוצאת דופן, שבמשיכה (הפסיכוטית, יש שיאמרו) אל החושך. בלי מילים, בלי הסבר, בלי פנייה אל ההיגיון או, חלילה, אל המוסר, גיליונו הראשון של "הכלב" הוא מסע בתמונות אל תוך גיהינומה האינסופי של הנפש האנושית, עדות להשתקפותו של העולם בתוכה, מסע שהוא מעבר לפסיכולוגיה, מעבר ללשון, רק האמת העירומה, הבוטה של התמונה ניבטת בו, רק הכוח העירום, חסר הצורה, של הרושם, כראוי למסע הדורש מן העורך אותו רק את הנכונות להיעלם בתוך העלטה.
מתוך שקי גופות של וסילי קונסטנטין. צילום מאתר המגזין
האם אדוני ביקר בלב המאפליה?
"דבר אחד הוא לשיר לאישה אהובה, ואחר, אללי,
לשיר לאל-הנהר של הדם, הסודי והאשם"
(ריינר מריה רילקה)

יהיה זה נכון למדי לומר, אני חושב, שחיינו מאופיינים בעיקר בניסיון המתמשך, ההיסטרי-כמעט, לדחות, להשיר מעלינו, להיטהר מכל סממן של "רוע", של אכזריות, מכל שריד מסוכן, מזוהם, מטומא, של אופל אשר נולדנו אליו. לשם כך, הרי, יש לנו חוקים, נוהגים, מוסכמות, כך שמכה פתאומית לא תבליח מבין מילים ריקות של אהבה, ומעשה רצח לא יניף את ראשו הגאה, המכוער, מתוך התקף מעיק, מאכל, של קנאה, של חשש או של בוז, כך שתוקפנותו הנוראה של טירוף הדעת לא תפריע את שלוותנו, ונוכל להביט במראה בארשת מסוממת של רוגע מזויף, רדומים-למחצה ונטולי כתמים קרושים, לא-אסתטיים, של דם, ושדי אלימות ומדון על כתפינו.

משקשקים מפחד לנוכח האפשרות שמעשה משלנו יתפרש כהכרזת מלחמה, כהבעה של חוזק שאינו במקומו", כמעשה אונס, אנחנו דוחים את מבטו המאיים של נהר האימה – מסענו אל האופל , אנחנו מניחים, יכול להובילנו רק לבית המשוגעים או, במקרה הרע, לבית הכלא. אנחנו תוהים בדבר "מהותו" של האפל, כן, משחקים בסמנטיקה, בסמלים ריקים, נבובים אל מול חיותה של החוויה, טובלים בוהן מפוחדת במימיו הרדודים של הנהר וממהרים לעלות למעלה, למעלה, אצים להצדיק, לבאר, למרק במילים של היגיון את חטאינו.

והרי כמה מאיתנו יכולים לומר, באמת ובתמים, שהתבוננו במעשה של עוול שעה שקיבלו, ואולי אף שמחו באחריותם לתוצאותיו? וכמה מאתנו יעזו להעיד על תערוכות בהן ביקרו, יצירות שראו, מילים שהכבירו בשבח הכלום, הקמצוץ, המעט, רק משום שפחדו – בבלי דעת – לחפור עמוק יותר? כמה מאיתנו יוכלו לומר, יום אחד, בערוב ימיהם, כי כאבו וחשו, בצלקות הממשיות והמטפוריות שעל עורם, את מסעו של קורץ אל לב המאפליה?

סביר להניח שאף לא אחד מאתנו. הפחד מושל בנו, משתק, מסווה את מעשיו. מפוליטיקה ועד לאמנות, אנחנו מזהים את הרע, את האפל, מזהים ודואגים לברוח, לנוס, מבלי להביט אחורה, דואגים – בשארית כוחותינו – לצעוק כמה שיותר כנגדו, כך שלא יוכלו אחרים לשייכנו אליו. עד כמה אנו רכים, מסורסים, עד כמה איבדנו את קשיותנו בפני הגורל תוכל להעיד תרבותנו, הגוססת מרוב נחמדות פתולוגית. יצירתם של תשעת אמני גיליונו הראשון של הכלב הספרטני, לכן, מהווה – בעבור רבים מאתנו – מסע הכרחי, מעורר, אל תוך האימה הקרה, הדוקרת, המשירה פיסות מגופך כצרעת ובאותו הזמן גם נוגסת בבשרך, כחיה.
 
מתוך "אינטימיות מתחת לעורנו" של מאט לומברד. צילום מאתר המגזין
יקום של תודעה רדופה
דעו לכם, היקום אליו אתם נכנסים הוא יקום של תודעה רדופה ושל גוף מעונה, עולם של זוועה, ואימה והזיה מבעיתה, של סטייה כחוק, של טירוף ארוטי משכר, מטשטש, ושל הבל-פיו הרקוב, החושני, של המוות. אימת הנפש היא אימת העולם. רצח, זיהום, קניבליזם, נקרופיליה, שקי גופות שרועים בלב נוף כפרי או בתוך אמבטיה עירונית, העולם הוא עולמו של אדם מסומם, מוכה, מעוות, מורעב, חולה-כלבת, המייבא מן המוות אל החיים ומן החיים אל המוות. הקיום הוא צריבה כימית, תערובת ראשונית של אלימות וייסורים מודרניים של עונש, קיום של דם, של חושך, של דחייה שוקקת ושל תשוקה לדחות כל דבר - הכאב מאשר את הקיום; בלעדיו הוא אינו אלא ריק, אין. "אלוהים מת" היא אמירה כל כך טריוויאלית, כל כך חסרת תוחלת במקום כזה; האלוהים, המושל והמצוי בכל (כביכול), לא זו בלבד שמעולם לא ביקר כאן, אלא שמעולם לא ידע או שמע על קיומם של הכוכים האפלים, הנתעבים, ספוגי החטא האלה במעמקיה של הנפש, אשר לנוכח יופי אימתם אפילו בן האלוהים זב-הדם עלול להפוך לחיית טרף קטלנית, רוצחת-אב.

כך, בעבודותיו של קונסטנטין הריקבון, הניוון והדקדנס שולטים, חונקים, משחררים את אלימותו האנוכית של היצר, מטביעים את העולם בנהרות של דם מתוך דיבוק אובססיבי של מחלת נפש, שעה שבעבודותיו של מאט לומבארד האדם האחרון, הפגום, המושחת, האובדני, מחפש דרכים חדשות, קיצוניות, לספק את יצריו.

כך, בצילומיו של מיכאל גואזל, אותו אדם הוא תלוש ואבוד, רדוף, קלסטרופובי, לכוד במערבולת של כאב וחוסר-סיפוק, מוטלא, תפור ברישול וחלש, חי את חייו דחוק בין חללים צרים שעה שהוא ירא - בכל תו ובכל נים מיוסר שבו - את האימה האפוקליפטית המופשטת, הערטילאית, המתלקחת כדלק מובער שבעבודותיו של מייק בוהאץ'. אותו בן התקופה נולד אל הביוב, אל שפך הטינופת העירונית, עבורו הסוריאליזם – כבציוריו של ג'ייסון פליקס – הוא מוטציה, ותשוקתו האחת והיחידה  היא - כבעבודותיהם של פול בות' ושל וינס לוק – התשוקה לדם. והחלומות, אף הם, לא מציעים מרגוע, רק זיכרונות חנוקים, טובעניים, כדמויותיו של סטפן קאסנר, ויצרים מודחקים, ארוטיים כמו בצילומיו של ג'ון סאנטרינרוס, הסופגים את האופל לתוכם ועושים אותו לפולחנם.

המסע הזה באפילה הוא מסע אל תוך נפשה של אנושות מעונה, רדופה, רצחנית, מסע אל תשוקותיו הכמוסות, האסורות, של אדם פגום, וכאוב ומושחת. החשיכה היא חשיכת טרום-אפוקליפסה, על כל המשתמע מכך, ומסמריה נעוצים כאחד בבשר ובנפש. רק אחד יוכל להושיע ישות חולה, אנושה שכזו, אך אחרי מסע כמו זה, אין לדעת בכלל אם יהיה מעוניין להציל אותה, או אם פשוט יבחר לשים קץ – גם הוא - לחייו.
 
מתוך "לקוי" של וינס לוק. צילום מאתר המגזין
תרבות ניהיליסטית חדשה צומחת
גיליונו הראשון של "ספרטן דוג" חורג, במידה מסוימת, מתבנית הצגת-האמן המוכרת. באופן יוצא דופן, קיבוצם של האמנים הנכונים יוצר יותר מתחושה של דפדוף, יותר מעלעול פשוט במגזין - הוא מעמיד בפני המתבונן את דיוקנה המבעית, היפהפה, של אפילה חדשה.

בין הפטפטת העקרה, המסוגננת והמוסרנית עד בחילה של האמנות היום, תרבות חדשה צומחת, מתחת לפני השטח, תרבות מופלאה של העלאת של יצרים אלימים, תקיפים, מודחקים ושל מבט ניהיליסטי אדיש, כנה ולא-משוחד לנוכח ריקבונו ההולך וגובר של המערב. אמנות זאת, המתהווה מבין ההריסות, מתוך הכרכים המודרניים, מתחת לאפם של הפרסומאים וקומיסרי האמנות, מביטה אל האפילה – וחושקת בה, מביטה אל הטירוף – ורוצה אותו; היא אינה יודעת עכבות, היא אינה יודעת פחד; בלהת הקיום רוחשת בתוכה, את הבעירה הבוערת בעצמותיה לא ידכאו גם אלף התרופות הפסיכיאטריות אשר הולעטה בהן בעבר. ישנם, בניגוד למצופה ולנשקף מרוב מוספי התרבות, חיים פועמים, מרגשים, באמנות היום. וככל אמנות, כאשר היא במצבה האידיאלי – החטא, הכפירה, יופיים הארוטי של הריקבון ושל הרצח הם לחם חוקם.
מתוך "salvaged" של ג'ייסון פליקס. צילום מאתר המגזין
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
בין הפטפטת העקרה, המסוגננת והמוסרנית עד בחילה של האמנות היום, תרבות חדשה צומחת, מתחת לפני השטח, תרבות מופלאה של העלאת של יצרים אלימים, תקיפים, מודחקים ושל מבט ניהיליסטי אדיש, כנה ולא-משוחד לנוכח ריקבונו ההולך וגובר של המערב