הרשת NRG - אל תחתיתם של דברים לא-נראים

יצירה של רוברט גרגורי גריפת'

ראשי > הרשת > נט. ארט

אל תחתיתם של דברים לא-נראים

רוברט גרגורי גריפת' ומאט לומבארד מחטטים בישימון התודעה החשוך ומתעדים את הנאתם מן החיטוט המזוכיסטי הזה בנבכי הנפש



	אשר שכטר 30/7/2004 9:48

	"מאותו יום ואילך, בצילו של השוט, השתנו יחסיהם. התעלסותם הפכה להתערטלות הדדית וכל נשיקה כאילו הייתה פרגול של קוצים, קדחה פצעים נשכניים אשר פשטו כדלקת בכל גופם, כאילו ביטא הגוף את הבושה שחשו. זה היה עינוי אכזרי, מרושע, ניזון מתשוקה חסרת רוויה שהתלקחה בכל פעם מחדש ביתר פראות; כושר ההמצאה סיפק להם זוועות חדשות והזין את חושניותם הסוררת עד סף השיגעון. הם לא יכלו למצוא סיפוק אלא אם כן הדביקו את עצמם זה אל זה בדם" (האנס באהר, "בית הספר הטוב") מעטים האנשים – ואך ספורות מאלה יהיו נשים, למרבה הצער – שיעזו להודות בקשר ההדדי בין מין לאלימות, ככל הנוגע להעדפותיהם. רובנו נעדיף לסלוד מיידית מן הרעיון ולא להקדיש לו מחשבה שנייה. נדמה שדווקא כאשר אנו משוחררים יותר ביחסנו למין (באופן כללי למדי), כל הצעה החורגת מעבר לחופש היחסי שקיבלנו על עצמנו גורמת לנו להתכנס פנימה במגננה, כאילו עודנו כבולים בשלשלאות החשיבה הנוצרית הרואה פסול בשילוב בין השניים, ופסול גדול עוד יותר בדיבור על כך, בבחינת הוצאה לאור של התנהגות 'מרושעת' והשפעה 'רעה'. ובכל זאת, תמונות בונדג' ו-BDSM קל עודן מרתקות אותנו, למרות – ואולי בגלל – ההצטעצעות המגוחכת שבהן, הצירוף סאדו-מאזוכיזם עוד גורם לחלקנו חלחלה, ודי בשם דה-סאד לבדו כדי לשלוח בחוליות הגב שלנו רטט. דומה שככל הנוגע לחירות מחשבתית, איננו באמת יכולים לטעון לחופש – וכיצד נוכל, כל עוד ישנו אזור בלב מוחנו, כזה אשר יש בכוחו לערער אותנו מן היסוד ו/או לשלוח בנו רטטים של עונג, אליו אנחנו חוששים לגשת? עודנו עצורים ע"י עכבות, מוסריות וגאוותניות, המונעות מאיתנו את הכנות בנוגע לתשוקותינו. בין אם מחשש לפגוע או מחשש להיפגע, עודנו מפחדים. וכדי להבהיר: שימוש באזיקים לאו דווקא נכלל תחת מטריית המושג "אלימות", וגם הלקאות עדינות – אפילו יהיו רבות – בכל אחת מלחיי הישבן, אינן משחררות שום עכבה לבד מגזים. שחרור אמיתי, מן העולם ויותר מכל – מעצמנו, דורש יותר מהדוגמאות המצועצעות של בירת הסרטים לאלימות סינתטית; הוא דורש הנכחה של האפל, של הפחדים, של תחושת הסכנה אשר כל אדם תופס אותה אחרת. "האנושות", כתב בטאיי, "נחלקת בין שתי פרספקטיבות. האחת, זו של העונג האלים, האימה והמוות – זו של השירה, ומן הכיוון הנגדי – זו של המדע והעולם הממשי של התועלת". כדי לחוש עונג אמיתי, חף מערפילים, כדי למצות את הפוטנציאל המלא של חושינו, עלינו להרשות לעצמנו את הסיכון שבצלילה אל הלא-נודע שבעצמנו – ויותר מכך, חובה עלינו לקחת את הסיכון הנוסף, ולהעמיק הלאה, לתחתיתם של דברים לא-נראים.

Unearthed, יצירה של לומבארד


כברך הלחוצה על קנה הנשימה


האמנים האמריקאים רוברט גרגורי גריפת' ומאט לומבארד העמיקו הלאה, לתחומים בישימון התודעה אשר רובנו לא חקרנו. ובתוך האיזורים החשוכים האלה, הנעדרים טיפוח, עתירי הפחמן החד-חמצני, הם חיטטו בצלקות שהגלידו ונשכחו עוד לפני עידנים ותיעדו את ההנאה הגלויה אשר הם שאבו מן החיטוט המזוכיסטי הזה בנבכי הנפש. בצילומיהם (השחורים-לבנים) ובעבודות הדיגיטליות שהפיקו שניהם, כל אחד בנפרד, ניכרים הצללים העוטפים את דוגמניהם יותר מאשר מן המעט – המואר בקושי – שהם לא הצליחו להסתיר. באפילה המסתורית העוטפת את עבודותיהם, משליכה על כל פרט בציור ונאספת בפינותיו, בוחנים האמנים את האכזריות, המיניות וטשטוש התודעה והיכן בדיוק עובר הגבול – אם בכלל – בין אלה, כל זאת תוך חיפוש שברי היופי הסגנוני שבחוויה המטהרת, המפרקת את המתחים, האלימה-המזוככת. הן לומבארד והן גריפת' מרבים לעסוק בעירום ובפטישיזם, באופן שאינו טוען (וגם אינו יכול) להסתיר את ההשראה העצומה שהם שואבים מעבודותיו המרהיבות של ג'ואל פיטר-ויתקין. ובדומה לצילומיו של ויתקין, גם עבודותיהם מאופיינות בחקר המיניות, הכוחניות והסגידה הדתית תוך שימוש בתפאורות ובדוגמנים יוצאי דופן. הלבוש הוא לבוש סוהרים, מסגרת התמונה – תא-צינוק חונק, מלא פיח; עירום הדוגמן – אישה, לרוב – הוא לעיתים מוסתר במיוחד, מפתה את הצופה לשוטט בין הצללים במעט שהוא יכול לראות במבט ראשון, או שהוא – בפעמים אחרות – חשוף במיוחד: בוטה, אדנותי, פועל בכוח על הצופה כברך הלחוצה על קנה הנשימה, מתעלה עליו. בתמונות מסוימות, יחסי הצופה-תמונה יתאפיינו בשליטה (מהוססת, אמנם) של הראשון על הדימוי, על התמונה, ימשכו אותו להוסיף ולצעוד פנימה, אל תוך צללי המיניות והתת-מודע. אז, יתהפכו היחסים, והדימוי יחליף את עורו, יהפוך מפלצתי, ויראה את פניו האמיתיות – פני אישה, מפתות עדיין – טורף, הטומן מלכודת. אחר צפייה בשולי התודעה והיצר המיני, האפופים ערפיח של בושה, הכחשה ועונג, הצופה ייוותר נכלם, חיוור, מתמוגג מול ההפנוט שמעולם לא תיאר שהוא יכול להרגיש אל מול תפאורה חריגה כזאתי. בשני המקרים, הצופה מעודד – ומובל בכוח ע"י עיניו, כשאינו מעוניין – ללמוד משהו חדש על עצמו, לגלות פיסה מעצמו בפינות נשכחות אלה של המוח, בצללים המקיפים את הדמויות והתמונות, בהן עירום נשי חריג – דוקרני – ואלימות ויזואלית בשפע. דימויים תוקפניים של מיניות חריגה, מדממת, ושל פשיזם אסתטי יובילו אותו להניח את שריון ההגנה שלו על הארץ, ולהיכנע.

לקט יצירות של גריפת'


הערפיח המערפל את ראשנו שלנו


לומבארד וגריפת' מוצאים יופי ותשוקה בחללים אלה של דחפים לא-ממומשים, במורסות אלה של יצרים שגדלו באפילה תמידית, ולכן הם עודם מוצלים ברובם, חוששים להתגלות מייד בפני מבקריהם. בעבודותיהם, לומבארד וגריפת' משווים לנו – הצופים – שתי עמדות, שחורה ולבנה, האחת של האדון, העריץ, חסר הרחמים המשליט את חמת יצריו הדחויים ביותר, וזו של העבד, הסובל את גחמותיו של אדונו ובסתר – אולי – אף מבקש אותן ונהנה מהן. לא קיים גבול בין השניים, בעולם הסוריאליסטי האפל של לומבארד וגריפת', בין השחור והלבן – השניים תלויים האחד בשני. הם, העריץ והעבד, הצופה ומושא התמונה, אינם מקיימים בעבודותיהם יחסים של ניצול, אלא מחול של תשוקה אלימה, משחררת-יצרים, המלאה בוז, וגועל ועונג בו-זמנית, הממזגת את השחור ואת הלבן שבה לכדי אפור ממנו אי אפשר יהיה לעולם להפריד בין השניים. מחית של סטייה, של צורך ושל קירבה, בה אין לדעת מיהו האדון ומי העבד. "רק הקיצוניות שבתשוקה ובמוות מאפשרות לאדם להגיע לידי האמת", הוסיף בטאיי, ויותר מכל – דומה ששכחנו את השניים. לכן, אומר האמן, חוו אקסטזה משוללת מבושה ומעכבות, מדאגות מוסר או מעצלות מעוקרת, חגגו את המשגל האלים בין הארוס לתנטוס בין בנייני הזכוכית והמתכת, כבולים בצינורות פלסטיק לשולי תעלות הפסולת, חופשיים באמת מכל מכשול, ומן המכשול המרכזי שהוא העולם שסביבנו. הערפיח השחור המכסה את התמונות הוא הערפיח המערפל את ראשנו שלנו, מעלינו – בשמי הערים הגדולות – ובתוכנו, בניסיון העקר לחתור תמיד להנאה ולעונג מסורס מאיום וסכנה, היה ודאי אומר ההוגה הצרפתי, מיסטיקן החטא והפשע. פגעו, וחוו פגיעה, וחושו לראשונה את הקירבה שבין אדון לעבד ובין קורבן – למושיע. צפו בשלומית רוקדת בפני הורדוס, דורשת מתוך אהבה – כך היא חושבת – את ראשו של יוחנן. ראו כמה יפה היא – הטורף המושלם, המסתתר בתוכנו: אכזרי ולוהט, אורב לקרבנו הבא.

In The Mouth Of Venus, יצירה של לומבארד



"אה! מיאנת לתת לי לנשק את שפתיך, יוחנן. ובכן! אנשק אותך עכשיו. אני אשך אותן בשיניי כנשוך פרי בשל. כן, אני אשק את שפתיך, יוחנן. אמרתי כן... אך למה אינך מביט בי, יוחנן? עיניך, אשר היו כה מלאות זעם ובוז, עכשיו עצומות הן. למה הן עצומות? פקח עיניך! הרם את עפעפיך, יוחנן! למה זה אינך מביט בי?... ולשונך, זו שהיתה כנחש אדום היורה רעל לא עוד תנוע, לא עוד תמלל דבר, יוחנן, צבע ארגמן זה שהיה יורק את ארסו עלי... לא רצית בי, יוחנן. מאסת בי. דברים מגונים דיברת בי. כבזונה נהגת בי, כבמופקרת, בי, שלומית בת הרודיה, נסיכת יהודה! ובכן, יוחנן, עודני חיה, ואילו אתה, אתה מת הנך, וראשך שייך לי. יכולה אני לעשות בו כחפצי. אוכל להשליך אותו לכלבים ולעוף השמיים. את אשר יותירו הכלבים יכלה עוף השמיים. הה, יוחנן, יוחנן, אתה היית האיש האחד אשר אהבתי מעודי. את כל האחרים שנאתי. אך אתה, אתה יפה-תואר היית. גופך היה עמוד שן, כגן מלא ציפורים וחבצלות, דבר במלוא תבל לא היה לבן כגופך. לא היה שחור כשערך. לא היה אדום כשפתיך. קולך היה מחתת-קטורת המפיצה ריח-עדנים, ובראותי אותך שמעתי מנגינה נפלאה. הה! מדוע למה לא ראית אותי, יוחנן? בכפות ידיך ובגידופיך הסתרת פניך. על עיניך שמת את מסווה האיש החפץ לראות את אלוהיו. ובכן, את אלוהיך ראית, אבל אותי, אותי לא ראית מעולם. לו ראית אותי, כי אז היית אוהב אותי. אני, אני ראיתיך, יוחנן, ואהבתי אותך. הו, מה אהבתיך! עודני אוהבת אותך, יוחנן, רק אותך אני אוהבת... צמאה אני ליופייך. רעבה אני לגופך. יין ופרי לא יוכלו לשכך את תשוקתי. מה אעשה עכשיו, יוחנן? מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבתי. נסיכה הייתי, ואתה שללת ממני את כבודי. בתולה הייתי, ואתה יצקת אש בעורקי... הה, למה לא הבטת בי, יוחנן? לו הבטת בי כי אז אהבת אותי. היטב יודעת אני כי היית אוהבני, ומסתורין האהבה גדול הוא ממסתורין המוות. דבר אינו נחשב זולת האהבה" (אוסקר ויילד, 'שלומית')


על "נט.ארט"


המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, בקשר שבין אמנות לרשת, בשינוי שעוברים שני המושגים הללו כשהם נתקלים זה בזה, באותם אירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן.

שמור במזוודה		שלח לחבר		הדפסה
הוסף תגובה		עבור לפורום		כתוב לעורך


שמור במזוודה		שלח לחבר		הדפסה
הוסף תגובה		עבור לפורום		כתוב לעורך


	שחרור אמיתי, מן העולם ויותר מכל – מעצמנו, דורש הנכחה של האפל, של הפחדים, של תחושת הסכנה אשר כל אדם תופס אותה אחרת