דה אפלרויטר
אחרי שכבר הפסיק להתעניין בה, מייסי גריי הצליחה להפתיע את גל אפלרויט. וגם: הקולד וור קידס מרשימים, דה ביז נוסטלגיים, ריי קודר ממשיך לעניין את העולם ורם אוריון החדש ראוי במיוחד
אחרי שמייסי גריי הוציאה את אלבום הבכורה הסופר מוצלח שלה On How Life Is ב-1999, קיוויתי שהיא תצליח לשמור על הרמה הגבוהה גם באלבומיה הבאים. התקווה הזו התבדתה אחרי שני אלבומים סתמיים שלא פגעו, וזה בלשון המעטה. האמת שכבר הפסקתי להתעניין בגריי, למרות שהיא זמרת עם נוכחות מרשימה ועם קול צרוד וחתולי שיכול לגרום לצמרמורות, אם רק הוא מגובה בהפקה נכונה ובשירים טובים.
ובכן, ההפקה המוסיקלית הנכונה הגיעה, והשירים הפעם בהחלט טובים. השיר הפותח, שהוא גם הסינגל, Finally Made Me Happy הוא שיר פופ שתפור בדיוק למידותיה של
באחת הביוגרפיות של ההרכב הקליפורני החדש קולד וור קידס נכתב כי ההשפעות שמהן הם שואבים את השראתם הן בוב דילן, בילי הולידיי, וולווט אנדרגראונד וג’ף באקלי. יכול להיות, אבל גם אם לא, זה בהחלט מסביר את הקושי בניסיון להגדיר את הקו המוסיקלי שלהם.
משהו שם קצת מבולגן, לא ממוקד, ואת מנגינות השירים אני בספק אם תזמזמו בשעות הפנאי, פשוט בגלל שהן בדרך כלל לא בנמצא. למרות החולשה הזאת בשטח המלודי, יש משהו מרשים בנגינה ובסאונד של האלבום רווי האנרגיות הזה. הרגעים היותר טובים שלו הם שיר הפתיחה, שמזכיר את פיונה אפל בגרוב הפסנתר הכבד שלו, וגם השיר Hang Me Up To Dry, שמעטר פרסומת טלוויזיונית מסוימת הוא שיר מצוין. עוד קטעים טובים חוזרים לקראת סוף האלבום, בעיקר מדובר על Pregnant העדין והיפה, Red Wine Success!, ו- God Make Up Your Mind שמשמש בתפקיד בלדת הרוק ההזויה במקצת. בסך הכול: אלבום בכורה מרשים, אם כי לא ללא פגמים.
הלהקה הבריטית דה ביז מנסה בכל כוחה להישמע כמו משהו מאד לא עדכני. באורח מוזר כלשהו, זה דווקא עובד לא רע. דה ביז נשמעים כמו הרכב שנשלף היישר משנות השישים המוקדמות, כשהמוסיקה שלהם מכילה את כל הסגנונות של התקופה ההיא בתוספת עדינה של אלטרנטיבה עכשווית. האלבום החדש הוקלט כנראה באמצעים אנלוגיים שמבליטים את הסאונד החם של ההקלטות הישנות והטובות מהסיקסטיז, למשל אלבומים מוקדמים של הביטלס או הביץ' בויז.
מה שמעניין באוקטופוס וגם באלבומים הקודמים של דה ביז הן ההשפעות הלטיניות/קובניות/טרופיקליות שמבליחות פה ושם. תשמעו את זה בשירים כמו Listening Man או Stand ואפילו ב-Left Foot Stepdown עם השפעות הרגאיי העדינות שלו. השיר הפותח את האלבום מזכיר לי משהו שיכול היה לכתוב רינגו סטאר לאלבום של הביטלס ב – 1965 נניח, ו Got To Let Go המצוין משתמש גם באלמנטים שמזכירים פסיכודלייה פופית מ-Swingin' London של הסיקסטיז. אמנם הנוסטלגיה לשנים ההן מאוד באופנה היום, אך דה ביז מצליחים להחיות אותה עם הרבה אהבה, קסם וטיפה'לה מקוריות.
הכותרת אומרת "עוד אלבום לריי קודר", ואיזה יופי של אלבום. המקורות המוסיקליים של הגיטריסט ריי קודר היו מאז ומעולם נטועים עמוק בפולק האמריקאי, אבל לא רק. זה האיש שאחראי לפרויקט ה"בואנה ויסטה" המקורי, לפסקול המופתי של הסרט "פריז טקסס", וגם ל-Talking Timbuktu - שיתוף הפעולה בינו לבין אלי פארקה טורה האפריקאי - בקיצור, מדובר במוסיקאי מגוון ורציני שכל פרויקט שלו מעורר עניין, ובדרך כלל גם מייצר יופי של מוסיקה.
בשנים האחרונות קודר מתעסק באלבומיו גם בתכנים חברתיים ופוליטיים. האלבום החדש והמופלא שלו מספר על מסע ברחבי ארה"ב של שנות השפל (שנות ה-30), שאותו מבצע הגיבור בדמותו של חתול. הוא פוגש בדרך עכבר וקרפדה שמצטרפים אליו, והחבורה הזו עוברת הרפתקאות שונות שדרכן אנו למדים על חוסר הצדק, חוסר השוויון ועל הפשטות שבחברות ובאנושיות. נשמע לכם אולי קצת כבד, אבל המוסיקה של קודר הופכת את המסע הזה לכל כך זורם עד שבסוף האלבום תרגישו מלאים ומסופקים עד אין קץ.
מבחינה מוסיקלית תמצאו פה הרבה קאונטרי, מוסיקה שמתאימה לערבות מרכז ארה"ב, אבל גם בלוז וג'ז פה ושם, וגם קטעי אווירה מרחפים. ההמלצה הכי טובה שאני יכול לתת לכם היא ללחוץ פליי, להניח רגליים על הספה, לפתוח את חוברת הדיסק המצורפת ולקרוא את הסיפורים הקטנים הנלווים לשירים. נסו את Cat and Mouse הפולקי שמספר על המפגש הראשון שעובר החתול בדרכו, את Sundown Town הגוספלי-fאנקי, ואת Green Dog שהוא סוג של סאגה לילית עם אלמנטים של ג'ז הזוי. אל תפספסו את One Cat, One Vote, One Beer והביקורת הנוקבת שלו על שחיתות מערכת הבחירות, ואת שיר התקווה שסוגר את האלבום There's A Bright Side Somewhere. אם קאונטרי מעולם לא היה הקטע שלכם כנראה שלא תתלהבו, אבל שווה לנסות, יכול להיות שהפעם זה יקרה.
רם אוריוןהוא ללא ספק אחת הדמויות החשובות של המוסיקה האלטרנטיבית הישראלית. במהלך עשרים ומשהו השנים שהוא בתחום, המיינסטרים היה תמיד ממנו והלאה. "בתריי זוזיי", "נושאי המגבעת" ו"הפה והטלפיים" הם חלק מההרכבים שבהם הופיעה הגיטרה של אוריון ונתנה מנוכחותה המיוחדת.
בשנים האחרונות עוסק אוריון בהפקות מוסיקליות, לדוגמה "דפנה והעוגיות", ומנגן כגיטריסט אורח באלבום של שילה פרבר או ערן צור למשל. עד עכשיו יצאו לו שני דיסקים קצרים, שנתנו מעט, מעט מדי אולי, ממה שיש לאוריון להציע בסולו. והנה סוף סוף אלבום מלא. ולא רק אלבום מלא אלא הוצאה מיוחדת שכוללת גם את שני ה-EP הקודמים "קר" ו "גיבור גיטרה" המצוינים.
האלבום המלא "כן" מכיל שמונה שירים שנעים בין רוק כסאח סטייל סוניק יות' כמו Gun Sucker או "ניצחון", לבין שירי רוק אלטרנטיביים קונוונציונליים יותר כמו "פצצה", ואפילו סוג של בלדה "מראה אחורית". אפשר לזהות כאן התקרבות מסוימת למרכז, מה שיכול להביא לאוריון את ההכרה הרחבה שלה הוא ראוי, ובצדק. ההרכב המלווה הוא ההרכב הקבוע של אוריון בשנים האחרונות שכולל את הבסיסט המצוין ספי אפרתי (הבסיסט של בלקפילד), חגי שלזינגר בתופים וגיטרה נוספת אותה מנגנת דפנה קינן מ"דפנה והעוגיות. בהחלט מדובר בהוצאה מכובדת וראויה.
נא להמתין לטעינת התגובות
