ראשי » תרבות » מוזיקה » דה אפלרויטר

דה אפלרויטר: מאיי.סי/די.סי ועד מריאן פיית'פול

הקאמבק של איי.סי/די.סי נעים לאוזן, מריאן פיית'פול בוחרת בקפידה את השירים באלבומה החדש, ג'ואן וואסר היא כישרון מסקרן ובלתי מעורער והאלבום החדש של סנואו פטרול הוא יציאה שמחה

AC/DC – Black Ice
(Sony/BMG 2008)
אנ.אמ.סי.

אני לא מתכוון להאריך בביקורת הזו. למעשה זו לא ביקורת, פשוט רציתי לספר לכם שאיי.סי.די.סי. חזרו עם אלבום שעושה טוב על הלב. אמר לי מישהו שהלהקה הזו כותבת את אותו שיר כבר למעלה משלושים וחמש שנים וזה אכן נכון, אבל אין בכך שום דבר שלילי.

הרוק המינימליסטי והכוחני של החבורה האוסטרלית תמיד היה כזה שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, הרעיון הוא לעשות חיים, לנגן רוק לפרצוף, מלא בדיסטורשנים, באקורדים פשוטים ובקצב רוק בסיסי, ומעל הכל זמר צורח שמזכיר לנו מה זה רוק באמת.

אני לא מתכוון לנתח את שירי האלבום, ולא לומר לכם מה השירים הטובים יותר או פחות, אני פשוט שמח על כך שהאלבום הזה עושה הרבה רעש חיובי בעולם, ומזכיר לנו שוב שאין כמו רוק אמיתי, אפילו מיושן קצת. אין כמו אלבום חדש לאיי.סי.די.סי. בשביל להזכיר לכולם למה אנחנו שומעים מוסיקה בכלל. 

Snow Patrol – A Hundred Million Suns
(Polydor 2008)
הליקון

אלבום חמישי להרכב הרוק הסקוטי סנואו פטרול הוא חדשה משמחת. המוזיקה שלהם התאימה תמיד למזג אוויר חורפי וסגרירי, משהו שמחמם את הלב. אפשר לומר שיש משהו הימנוני בלחנים ובעיבודים של גארי לייטבודי וחבריו, אך במקרה של סנואו פטרול זה עובד, ועובד מצוין.
 

לייטבודי, יליד צפון אירלנד, הקים את סנואו פטרול ביחד עם חבר ילדות, אחרי שעברו ללמוד באוניברסיטה בסקוטלנד. הם כנראה הושפעו מלהקות כמו יו-2 וביג קאונטרי, אך אפשר למצוא אצלם ניצוצות של הווטרבויס ועוד כל מיני הרכבים טובים מהאייטיז (רובן להקות איריות או סקוטיות).

צורת השירה שלו של לייטבודי מתלבשת במדויק על ההרמוניות המרגשות שחברי ההרכב מנגנים – אפשר לקרוא לזה שירה אפקטיבית. הפעם הראשונה שבה נתקלתי בלייטבודי הייתה בדיסק נפלא של הרכב שנקרא דה ריינדיר סקשן (The Reindeer Section), מן סופר-גרופ סקוטי שכולל חברים מבל אנד סבסטיאן, טראוויס, סנואו פטרול ועוד כמה הרכבי שוליים סקוטיים. מאז אני מכור לקול הכמעט-צרוד שלו ולצניעות שבהגשה שלו, צניעות שהופכת את ההמנונים של סנואו פטרול לפחות בומבסטיים ממה שהם באמת.

האלבום החדש ממשיך ומשכלל את מה שסנואו פטרול עשו בארבעת אלבומיהם הקודמים, הפעם זה עובד פשוט מצוין. אין כמעט נפילות בין אחד עשר שירי האלבום, ומספיק לשמוע את Crack The Shutters ואת Lifeboats כדי להבין למה הכוונה. רצוי לא לוותר על Engines הסוחף במיוחד ועל The Lightning Strike שהוא שיר בן 16 דקות שמורכב משלושה שירים שונים ובעצם חותם את האלבום.

באלבום רגעים שמזכירים תבניות מוסיקליות בסגנון המלחין סטיב רייך, ואם תחשבו לרגע על השילוב שבין רייך ופופ, ועל כמה זה יכול לעבוד, תבינו למה כוונתי. לעומתם, רגעים מפוצצים, אם כי לא ממש בומבסטיים. הייתי אומר שהרגעים החזקים אצל סנואו פטרול סוחפים אותך רגשית יותר מאשר מהממים אותך בכוחניות שלהם, וזה באיזשהו מקום סוד הקסם של ההרכב המצוין הזה.

Marianne Faithfull – Easy Come Easy Go
(naןve 2008)
אנ. אמ.סי.

פיית’פול בחרה עשרה שירים שהיא אוהבת וחושבת שכל אוהב מוזיקה יאהב גם כן. על צילום העטיפה, שמזכיר צילומי עטיפות משנות החמישים, כתוב 10 Songs For Music Lovers, מה שמיד גרם לי לרצות להאזין לאלבום.

מדובר בעשרה שירים אותם בחרה מריאן פיית’פול, וזה אומר הרבה. לעומת זאת, יש פה רק עשרה שירים, משהו שמזכיר את כמות השירים הממוצעת באלבומים של פעם, לא 15 או 17 ולא דיסק של 70 דקות, אלא ממתק מוזיקלי שאפשר להנות ממנו מבלי שכל אחר הצהריים התבזבז.

תמצאו פה את Solitude הקלאסי של דיוק אלינגטון ואת In Germany Before The War של רנדי ניומן, אך גם שיר של הרכב הפולק האלטרנטיבי איספרס (Espers) ושיר קאונטרי של דולי פרטון. אין ספק שפיית’פול בחרה שירים מכל הקשת המוזיקלית שהיא אוהבת, ומה שיותר חשוב היא נשמעת מצוין כשהיא שרה כל אחד מהם.

באלבום מנגנים אנשים כמו מרק ריבוט בגיטרה וגרג כהן בבס (שניהם דרך אגב ג’זיסטים מצוינים שניגנו שנים רבות עם טום וויטס), ועוד שמות מעולם הג’אז החופשי, ותבינו שהעיבודים המוסיקליים מצליחים להיות גם מאוד מקצועיים וגם מאוד מעניינים.

פיית’פול מארחת כאן את ניק קייב, רופוס ווינרייט(מאוד מבוקש בזמן האחרון, לא רק אצלנו), צ’אן מארשל מקאט פאואר, אנתוני (מהג’ונסונז), טדי תומפסון, ואפילו חבר ותיק בדמותו של קית’ ריצ’רדס גיטריסט הסטונז.

זהו אלבום שהוא חגיגה מינורית כמו שפיית’פול יודעת להעניק. עם החורף הממשמש ובא מדובר בפינוק מצויין. 

Joan As Police Woman – To Survive
(Echo Label 2008)
יבוא אישי
 

השם האמיתי שלה הוא ג’ואן וואסר, והיא מוסיקאית פעילה כבר שנים רבות. הכלי הראשי שלה הוא כינור, והיא ליוותה את לו ריד, סיזור סיסטרז ועוד רבים וטובים לפני שהחלה ליצור תחת השם המוזר אותו בחרה. וואסר הייתה בת זוגתו של ג’ף באקלי בזמן מותו, וכמוהו גם היא חובבת מוסיקה נלהבת, ובעצם גם סוג של אספנית.

את המוסיקה שלה היא מגדירה כ"pאנק/רוק/רית’ם אנד בלוז, והיא מצליחה לשלב בצורה די מוצלחת השפעות של זמרי נשמה כמו נינה סימון, מארווין גאי ואל גרין עם רוק אלטרנטיבי סטייל סוניק יות’ וכן השפעות נשיות  של פיונה אפל וג’וני מיטשל.

וואסר מצליחה לתת משהו אינטימי, אישי מאד ומקורי, וברוב המקרים התוצאה מענגת ביותר. בחודש שעבר הקדיש ירחון המוזיקה הבריטי Mojo כתבות נרחבות לאלבום הלבן של הביטלס. בדיסק המצורף לגליון ההוא היו גרסאות כיסוי לשירי האלבום, והגירסה המהממת מכולן היתה שייכת לג’ואן אז פוליס וואמן.
וואסר ביצעה שם את I Will, והפכה אותו משיר אקוסטי, חיובי וקייצי לבלאדה מורבידית, מעט טריפית ומדכאת.

באלבומה החדש, השני במספר, היא מארחת סוללה מכובדת מאוד של אורחים שמזכירים במוסיקה שלהם את הסגנון שלה. זמרים כמו דיוויד סילביאן, שמתארח בשיר הפותח Honor Wishes, או רופוס ווינרייט שמתארח בשיר האחרון To America.

התעוזה האלטרנטיבית קיימת במוזיקה של וואסר אך מתחת לפני השטח, מבעבעת אך לא פורצת החוצה, אולי בגלל ההשפעות השחורות שמצליחות לעגל את הפינות היותר שפיציות. שווה לתת לוואסר צ'אנס, היא כישרון בלתי מעורער.    

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

דה אפלרויטר

גל אפלרויט בטור אישי על האלבומים החמים של הרגע. ביקורות על הרכבים מכל הסגנונות

לכל הכתבות של דה אפלרויטר