השיבה לחיים: רוב הזמן נעלם בתוך עצמי
הבנים עסוקים והמשפחה המורחבת מתרחקת. אני נעלם ומנסה להיות כמה שפחות בבית – ביד הזיכרון
אני אוהב את הלילה איתך
לא זוכר מה זה בלעדייך
אני שומר לך את הדברים הטובים
גם אם הם מעט
מספיקים רק לאחד
בניית שגרה וחיים לתוכה. המוות מאחור, יושב בתודעה. אבל החיים כל כך חזקים שעסוקים בלחיות אותם. עצוב איך החיים שמים בצד את הכאב והאובדן ומניעים אותנו קדימה. כאב חד הורי. יש לי עיסוקים רבים. אני עושה עבודה של שניים, מבשל, מכבס, מנקה, עקר בית לכל דבר ועניין. לידיעת הקוראים, אני עושה זאת לא רע ומוכן להשכיר את שרותיי.
הבנים ממעטים לדבר על אמם. קשה להם. אני מציף כל העת והם מחביאים את המחשבות. אמא הייתה עושה זאת כך או אחרת, יש תהליך של הכחשה. הם מקיפים עצמם כל העת בחברים, הרבה חיבוקים ואהבה.
אני קוטף לך את כל הפרחים
וגינתי פורחת ללא הרף
אני שומר לך את כל הסודות
שתחזרי אליי בערב
ערב טוב
הבנים ואני משתדלים בכל יום שישי לקחת פרחי חמניות ולהניח על המצבה. הפרחים האלה מסמלים את הודיה - כה מוארת, חברית, עם נתינה ללא גבולות.
הבנים עסוקים והמשפחה המורחבת מתרחקת. כנראה מדובר בתהליך שקורה. הזמן הפנוי למפגשים לא רב. הם פעילים מבחינה ספורטיבית, רצים לתחרויות טניס, רכיבה על אופני שטח ונגינה על תופים. אני רוב הזמן נעלם בתוך עצמי, מנסה להיות כמה שפחות בבית. הבית הוא יד זיכרון להודיה, כל דבר נרכש על ידה, נחווה עימה. הבריחה שלי החוצה מקלה עליי מאוד, בעיקר ההליכה לים. הצילום - כל אחד מחפש ענף להתלות עליו. אני מצאתי אותו בחולות של שדות ים.
מאירה את הבוקר איתך
פותחת בליבך עוד איזו דלת
אתה יפה, אלוהים יודע כמה
מתבוננת לעת ערב
ערב טוב
אני חורזת שרשרת מילים
מפחדת לאבד אותה בדרך
אני אלך איתך לאן שתרצה
רק אל תלך רחוק מדי
רחוק מדי משתי עיני
השקיעה אמש הייתה כל כך מרגשת. אני עומד על הסלעים ולאט לאט השמש מחליפה צבעים, משתקפת על המים המבריקים. מעט מאוד גלים נחבטים על המזח. אני מחפש אחר זוויות צילום, הנה השמש תשקע, כך שקעה אהבתי.
חבר המליץ לי לעבור לצלם את הזריחה, את הירח. הבעיה היא שהשקיעה כל כך יפה, שאני מתייחס אליה כזריחה במקום אחר. הקרניים, כמו צבעי הקשת שולחים אלומות אדומות, כל כך מוארות שזה מרומם את הרוחי. יש לי אובססיה, כל יום הולך בנתיב זהה מגבעת יעל ארצי שבה הפסלים שלה עומדים איתנים מול פגעי הטבע, משקיף על המזח, יורד בשביל המשעולים, מהלך על תלמי הטרקטור והזמזם לא מפסיק לעבוד. אין גבול ליופי.
חבר פוגש אותי. "קח את הזמן להתאבל. שום דבר לא בוער". האומנם? חשבתי. בעלה של ע', חולת סרטן ריאות, קיבל בשורה מרה - "יש לך סרטן הערמונית". מתברר שהסרטן מכה פעמיים, הברק מקשיב לאיתני הטבע. לקחתי את ע' להקרנות כנהג, פסיכולוג. הייתה זו חזרה לחוויות העבר והיה לי טוב עם זה.
נפגשתי עם מנהלת המחלקה לדון בהמשך הפעילות שלי. היא נשמעה מודאגת לגביי וזה בסדר. כל אדם חווה את המוות שונה. אני אימצתי את הספר החיים המתים הטיבטי. לא אכחיש שבלילות קשה. אתה שוכב במיטה שבו היינו שניים ועתה רק אחד. נוצר חלל שבעתיד יתמלא אבל עכשיו
בעיניים פקוחות
ברגליים פצועות
אני הולך איתך
כלום לא נוגע
רק המבט שלך
בשעות המתות שאתה לבד, אתה מתקשה לתפקד. המחשבות משתלטות עליך ומנווטות אותך הרחק מכאן. אני מיד מתעשת וחוזר למציאות עכשווית שבה יש להכין כריכים לבית הספר, לארגן את התיק, ולהיכנס לשגרה ולנוע קדימה.
החיים הם כמו מעליות. עולים, יורדים ושוב עולים. לא תמיד יש לנו שליטה. אני משתדל להיצמד לדופן העלייה - מי רוצה לרדת? המעליות הן הסימבוליקה של חיינו. יום למעלה ויום למטה. אני מסתכל מעט על הדברים באופן שונה. הנקודה למטה היא לא בהכרח נמוכה. זו רק שאלה של נקודת מבט.
מעליות, מעליות עולות יורדות ומתרסקות
אבל אני גבוה מכולם
כלום לא נוגע
כלום לא נוגע
רק המבט שלך
להיות לבד אחרי כל כך הרבה שנים זה מאד קשה. חייבים לסגל חוסן נפשי וללמוד להתמודד. השירים. המוסיקה היא כלי טיפולי מדהים, הכתיבה ודאי, השמש, הים, והחול עושים לי זאת. תנסו.
אני אוהב את הלילה איתך
לא זוכר מה זה בלעדייך
אני שומרת את הדברים הטובים
גם אם הם מעט
מספיקים רק לאחד
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם