השיבה לחיים: מרגיש כאילו קיבלתי חירות
אני לא נוסע יותר לאיכילוב, לא סופג את ריח המחלות, רק את ריח מליחות הים. אבל הכאב והפחד נשארו
אולי אתה תועה בסמטאות העיר
אולי פוקעים הניצנים על התרזות
איני יודעת זאת
אני שכחתי זאת"
לאה גולדברג
אובייקט שמשתנה כל הזמן - השמש צילום: נמרוד
בוקר חדש הפציע. הבנים נמים את שנתם וחולמים על אימם. יחד עם זאת, כיוון שאנחנו עסוקים בייצור שגרה, הם עסוקים בלימודים, בטניס ובחברים. אני חובש עתה מספר כובעים: אבא בשתי משרות, מחנך, חבר, נהג, מנקה וטבח. אני עושה זאת באהבה והם מחזירים לי באהבה מצידם.
יש בי דחף לרדת לים, להלך על החול ולצלם כל דבר שעומד או זז. השמש היא אובייקט שמשתנה כל העת, כמו זיקית המחליפה את צבעה. אני נסחף פנימה לתוך נבכי השמש שהם נבכי נשמתי.
אולי מאחורי החלונות בוכה הסתיו
אולי אתה תועה בסמטאות בדידות,
אולי נושרים עלי זהב מן התרזות,
איני יודעת זאת,
אני שכחתי זאת,
לאה גולדברג
אני מרגיש כאילו קיבלתי חירות. אני לא נוסע יותר לבית החולים איכילוב, לא סופג יותר את ריח המחלות,
אלא רק את ריח מליחות הים.
יש לי מסלול הליכה קבוע. אני משקיף על הנמל שבו עוגנות סירות דייגים. הם על המזח, מטילים חכות ומקווים שדג או שניים יקפצו לדלי שהכינו מבעוד מועד. אני עומד על קצה הגבעה, פסליה של יעל ארצי מביטים עמי על נוף קסום ואופק מזהיר.
השמיים כחולים, אין עננים, רק אנפות חגות מעל. אני מתקדם בעקבות השמש ומנסה לקלוט במצלמה את צבעה יחד עם צבע המים. עירוב הצבעים נפלא. במרחק לא רב - מפרשיות, גלשנים, קיאקים. החלטתי להמשיך לכתוב. אני כותב מתוך כאב, צער, תחושה של החמצה.
שואלת לאה גולדברג:
האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם
ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם
השמש מתחילה לשקוע, הולכת לדרכה. היא תחזור למחרת, להבדיל מסימה שלנו שכבר לא תחזור. אני מנסה להתמודד עם הכאב, המצוקות והפחדים.
הדייגים מחכים לדגים שיגיעו
צילום: נמרוד
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם