השיבה לחיים: אני חי היום – כי מחר נמות
נשים רבות פונות ושואלות אם אני מוכן לקשר חדש – התשובה היא כן. לא אבזבז זמן בחיי צער ואובדן
השיבה לחיים צילום: נמרוד
"יש בי עוד כוח עכשיו
כשהלכת חייך לי ירח
נתן את אורו בחלון
והלילה כבר לא מפחדת
לבד להיות ולחלום
הנה שוב"
מאוד מוזר לעבור מיומן סרטן לשיבה לחיים. כל שלוש השנים חיינו סביב המוות, ועתה אנחנו אמורים לחזור לחיים ובעיקר לשגרה. השאלה אם זה אפשרי?
"זה אתה שנוגע
אתה שבורח
תדע אין לי רגע
אפילו דקה לחכות
והשמש היום
מאירה לי לצאת
אל הים הגדול".
הדיסק הצרוב שלי כלל מוות, השתלת מוח עצם, מנות דם, תורמים, טרומבוציטים, ליקוציטים, רופאים המטו-אונקולוגים. והנה, אין עוד נסיעות לבית חולים, התייעצויות עם רופאים. לא עוד מראה של גופות מובלות מחדר טיפול נמרץ למחלקת מיון הגופות.
כל מה שיש לי היום זו הסביבה הטבעית, או הברירה הטבעית, לתפקד כהורה, כמחנך, כאב, וכבעל משפחה חד הורית.
נשים רבות פונות אליי ושואלות אם אני פנוי רגשית לקשר חדש. התשובה הכנה לכך היא כן. שלוש השנים האלה היו קשות עבורי מבחינה נפשית ופיזית. היו גם רגעי שבירה שבמהלכם אמרתי שעד כאן, אבל בעזרת ליווי פסיכולוגי ורצון להתמודד עברתי את המשוכה בראש מורם. לצערי הודיה מתה בסופו של המאבק, אבל אלה הם החיים. צריך לדעת לקבל את הלמעלה ואת הלמטה.
לאחרונה אני רץ בין בתי קברות, מתים לא חסר. אני בא לתת כבוד אחרון. שאלתי את עצמי אם יש לי קושי להיכנס לבית קברות. ממש לא. אני והבנים ביקרנו את קברה של הודיה ביום שישי
האחרון, הנחנו זר של חמניות, הפרח שהיה אהוב עליה כל כך. כפות ידינו היו על ליבה והנצחנו את הרגע - היו שניות שחשתי בליבה פועם. האם זו אשליה או מציאות?
חיפשתי את התוכי הירוק שמעל העץ המצל על סביבתו. הוא כנראה עזב לרגעים. בקרבת מקום, סמוך לים, ממשיכים לחיות, ליצור. דייגים, סירות מפרש ובעיקר גולשי גלים.
אני יורד עם המצלמה ומתעד כל תנועה של השמש. הקרניים מאירות אותי ואת הודיה שקברה נישא מעת גבעת האורנים, זו דרכי להתקשר דרך השמש. נכנסתי גם לאובססיה של ספורט, כל היום בריצה. לאן נגיע? זו שאלה מעולה. עתה אני דורך במקום, והשאר יבוא בפרקים.
הבנים חזרו לשגרת היום - בית ספר, חברים, חוגים, תופים, אופניים. פשוט לחיות כמו ילדים. עבורי הם האלופים שלי והבונד הזה שהודיה השאירה יפריח את חיי. מצב הרוח שלי סביר למדי, נושם, חש הקלה. לא מסתגר. לא בוכה וממשיך בתוואי. החברים הקרובים שלי נשארו לתמוך, החברות של הודיה, מרביתן התנדפו עם העלמותה. הן טענו שקשה להן, האמנם?
כן, אני לבד עם הבנים. מרגיש חופשי ומאושר. אין לי בעיה עם זה ואני לא מוכן לתת הסברים. יש כאב, צלקות, געגועים, אבל בעיקר קיימת אמונה בדרך ובאדם. אנחנו כאן לתקופה ולא אבזבז זמן בחיי צער ואובדן האתמול. אני חי היום - כי מחר נמות.
"יש בי עוד כוח עכשיו
רק תניח הכול כבר נחתם ונסגר
והלב מתרפא
והגשם נפסק
אז חוזר שוב הריח
האביב שוב מגיע ושוב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם