 |
|
/images/archive/gallery/228/827.jpg יצחק לאור ארכיון 
|
|
|
|
ביקורת ספרות: יצחק לאור |
|
|
|
|
"נסה לפרסם את התשובה הזאת. אם היא תתפרסם, היא לא ברורה מספיק, כלומר אין לה סיכוי להשפיע. אם יהיה לה סיכוי להשפיע, היא לא תתפרסם" |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
איתי שטרן
12/10/2005 10:20
|
|
|
|
|
|
|
|
יצחק לאור - סופר, משורר, מרצה ומבקר ספרות והגות במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".
מהו לדעתך מקומו של המבקר או של מוסד הביקורת בתוך היצירה התרבותית?
"אין מוסד כזה, הביקורת. יש כתיבה ביקורתית. לפעמים. ההיגיון הכי אנרכיסטי שאני יכול להציע במישור של "ביקורת" ו"תרבות" מסתכם ב"עשה לך רב"...הקורא, אל תלך לשדות שאתה לא יכול לרעות בהם".
האם ביקורת יכולה או צריכה להשפיע לדעתך על תעשיית התרבות? האם אתה מרגיש שאתה משפיע?
"תעשיית התרבות היא ביזנס ענק. אם הביקורת תשפיע, יהיו לה אויבים חזקים מדי, שידאגו להפוך אותה לחלק מהביזנס. הדוגמא הכי טובה היא הקשר בין אתרי תרבות באינטרנט לעורכים בהוצאות הספרים. נסה לפרסם את התשובה הזאת. אם היא תתפרסם, היא לא ברורה מספיק, כלומר אין לה סיכוי להשפיע. אם יהיה לה סיכוי להשפיע, היא לא תתפרסם".
"אני מניח שאלמלא רציתי להשפיע, לא הייתי מסוגל לכתוב מתוך תשוקה, והעבודה הזאת, שאני עושה, היתה הופכת לסיוט. אבל אני זוכר תמיד שאני לא משפיע. ואת עיקר מאמצי ההשפעה במובן המיעוטי של המילה, אני עושה בכתב העת "מטעם". כאן אני באמת מנסה להשפיע על הטעם".
"אני מוכרח לנהוג כאילו אני משפיע: לכן אני משקיע ימים בקריאה, שעות רבות בכתיבת הרשימה ושעות רבות עוד יותר בקיצור שלה לממדים שהמוסף הספרותי שלי מבקש ממני".
האם אתה מרגיש אחריות כלפי הקהל, כלפי היוצרים?
"קודם כל, אני מרגיש אחריות כלפי העיתון שאני עובד בו וכלפי הקוראים שלו. השנאה שהביקורת הזאת מעוררת לפעמים היא חלק ממה שנגזר עלי לעשות למען בני, כלומר להתפרנס. אבל אני מניח שהשנאה כלפי כל סוג של אליטיזם היא רק אחד התוצרים של הדמוקרטיה. היא אינה שונה מכל שנאה אחרת כלפי התבדלות. מצד שני, התבדלות היא המצב הטבעי של הקורא. האחריות שלי, אם לחזור לשאלה, היא כלפי האינטימיות של קורא העיתון".
האם אתה מרגיש שיש דיאלוג בינך ובין הקהל?
"כאשר כותבים לי, אני משיב. תמיד. גם לאימיילים נרגזים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
האם אתה חש שמוסד הביקורת הידרדר עם השנים?
"אתה מתכוון שאני חלק מההידרדרות? אני יכול לומר רק שאני משקיע את כל הידע שאני יכול לצבור, כולל קריאה מעבר לספר שעליו אני כותב, וגם אם איזה פרופסור לא חכם מפרסם ספר לא חכם, אני כותב עליו, ואני נאלץ לקרוא את ההבלים שלו, למרות שברור לי: כי הוא יישב בוועדות פרסים ספרותיים מכאן עד יום מותי וידאג להחרים אותי. אני מצפצף. תחלואי מאפשרים לי עדיין לצפצף".
מה עשה טשטוש הגבולות בין גבוה ונמוך לביקורת?
"אדם נכנס לחנות ספרים ולא יודע מה לחפש בין המוני הכותרים. הרשת מציעה לו, בדרך כלל, "מבצע", או "רבמכר". ייקח לנו שני עשורים (כבר לא אהיה כאן מן הסתם) עד שאדם אוהב ספר ייכנס לחנות טובה ויידע לחפש לבדו (או בעזרת המוכר) מה מעניין אותו, מה כתב המבקר החביב עליו, מה לא מעניין אותו, ומה אינו שייך לעולמו. זה קורה בגרמניה, זה קורה ביפאן, זה קורה אפילו בארה"ב, למרות אופרה ויינפרי. הקרב על "המרכז" איננו קרב על ערכים, אלא קרב של עורכים, ובעיקר קרב מסחרי של הוצאות ספרים ועורכי הוצאות שאוהבים לדבר על הערכים אותם הם כביכול מייצגים. בני אדם נקראים להיות זיקיות: "לבחור את הצבע" ובעצם לקבל את הצבע מהסביבה. אין כאן שום דבר שונה ממה שקורה בעולם העסקים. מי שרוצה להתחמק מזה, הולך לשוליים. בשוליים אין מסחר. המסחר לא זקוק למי שנמצא בשוליים".
מיהו המודל שלך למבקר?
"נו, זה די ידוע. מישל מוֹנבָּז, נינו של פרדריק שופן".
האם התחרטת פעם על ביקורת שכתבת?
"ספרים שלא כתבתי עליהם כי לא הספקתי לכתוב, ואחר כך היה מאוחר מדי. והמחבר חיכה וחיכה ונפגע".
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
