 |
|
/images/archive/gallery/138/448.jpg גל אוחובסקי צילום: אלי דסה 
|
|
|
|
ביקורת מוזיקה: גל אוחובסקי |
|
|
|
|
"המוזיקה מגיעה היום לאנשים לפני שהיא מגיעה למבקרים ואני מקווה שזה השפיע על המבקרים היותר מקצועיים, כי זה צריך להשפיע"
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
איתי שטרן
12/10/2005 10:15
|
|
|
|
|
|
|
|
גל אוחובסקי, מבקר המוזיקה של "טיים אאוט" בהווה, בעבר שימש כמבקר המוזיקה של "תרבות מעריב" ושל "העיר", וכן כעורך ב"חדשות", "העיר" ו"תרבות מעריב".
מהו לדעתך מקומו של המבקר או של מוסד הביקורת בתוך היצירה התרבותית?
"יש לזה הרבה תשובות. בתור מבקר מוזיקה זה מתחלק למוזיקה לועזית ועברית. בלועזית, מה שהכי נראה לי חשוב זה לגרום למוזיקה שאנשים לא מכירים להיות מוכרת יותר. לא כל כך חשוב לי להביע את דעתי המלומדת על התקליט החדש של מאריה קארי. לא חשוב לה ולא לי. אבל אם אני יכול לגרום לזה שיותר אנשים ידעו מי זה אנתוני והג'ונסונס, אז זה שווה את ההשקעה. לגבי מוזיקה ישראלית, כן מעניין אותי להביע דעה, למקם ולהסביר דברים, כי את המוזיקה ממילא כולם מכירים אז לא צריך אותי בשביל להשיג את זה".
האם ביקורת צריכה או יכולה להשפיע לדעתך על תעשיית התרבות? האם אתה מרגיש שאכן אתה משפיע?
"ביקורת תמיד משפיעה קצת. לעיתים גם בעניינים שקשה מאוד לצפות אותם מראש. מדובר בכלי משחק בין האמן, התעשייה, הקהל והתקשורת שהביקורת היא עוד ז'אנר פנימי שלה".
האם אתה מרגיש אחריות כלפי הקהל, כלפי היוצרים?
"כלפי היוצרים בחו"ל אני לא מרגיש שום אחריות כי הם לא קוראים אותי ככה שאני פחות מודד את המילים. בישראליים, אני משתדל שלא להעליב סתם. אם יש מוצר בינוני או סתם לא טוב - אין לי כוח לכתוב עליו ואני מתעלם. כשיש לי משהו מעניין שיכול להאיר את הדיסק - אני אכתוב עליו. פעם הייתי הרבה יותר רשע, כשהייתי יותר צעיר והרגשתי צורך בחלוקת ציונים. היום, אני לא צריך את זה. זו ארץ קטנה ותעשייה קטנה אז סתם לחלק ציונים, לא תורם לכלום. היה איזה מצב שבפורום מוזיקה של ynet נורא תקפו אותי על זה שלא אהבתי את הדיסק אחרון של אלג'יר ולהם זה נשמע דיסק מדהים, אז כשאתה רואה ווליום כזה של עצבים, אתה מקשיב לו עוד פעם. לא משנה שאני עדיין חושב שאין לו חשיבות יתרה".
האם אתה מרגיש שיש דיאלוג בינך ובין הקהל?
"אם אני מצליח אז יש. אחת לכמה חודשים קורה שאיזה דיסק איזוטרי מקבל יותר חשיפה ונוסע יותר למרכז - אז זה מרגיש טוב. לא מזמן התקשרה אליי אישיות רדיופונית בכירה ואמר לי שהוא בעצם חושב שהגיע הזמן להתנצל ולהשמיע את קרן אן, אחרי שלוש שנים שהוא חשב אחרת. אני חושב שיש את מה שנקרא פער תיווך, ואם אני חושב שאנשים יאהבו אני אכתוב להם על זה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
האם אתה חש שמוסד הביקורת הידרדר או השתנה עם השנים?
"האינטרנט נורא שינה את זה כי מרגע שיש טוקבקים ופורומים, אלפי אנשים כותבים ביקורות באינטרנט ושומעים הכל פני כולם, ככה שסדרי הגודל התרחבו לחלוטין. המוזיקה מגיעה היום לאנשים לפני שהיא מגיעה למבקרים ואני מקווה שזה השפיע על המבקרים היותר מקצועיים, כי זה צריך להשפיע".
מה עשה לדעתך טשטוש הגבולות בין גבוה ונמוך לביקורת?
"זה מה שיש. ההיררכיות בעולם השתנו אז הכל השתנה. אנשים רואים טלנובלות וחושבים שזה מדליק ונהדר וממש כיף חיים. תפקידי הוא לא לתקן את העולם. אני חי את חיי. אני אישית לא מתרגל ולא משתגע על עולם הטלנובלות, זה לא עולם שאני רוצה להשתייך אליו, אז אני לא שייך אליו. אבל דווקא במוזיקה יש דברים שהם יותר מוצריים, כמו להקות בנים, שאני כן אוהב. כל אחד קובע לעצמו באיזה אזורים הוא רוצה להתעסק. בסך הכל, יותר פתוח ומגוון".
על איזה מבקרים אתה גדלת? מיהו המודל שלך למבקר?
"את כל מה שאני יודע על כתיבת ביקורות, ועל האיזון בין דעה ואינפורמציה בביקורת, למדתי ממורי ורבי חזי לסקלי האהוב, שלצערי כבר לא נמצא איתנו. אני מאוד אוהב לקרוא את שניצר. הוא מנתח סרטים באופן מעניין. ובחו"ל, אני אוהב לקרוא ביקורת של ה-NME למרות שלרוב אני לא מסכים איתם, זה נחמד להיות מעורה בתרבות הבריטית כשאתה לא גר שם. חוץ מזה, יש את ניל שטראוס מהניו-יורק טיימס. ובניו יורק טיימס יש גם את ביקורות הקולנוע המושכלות של סטיבן הולדן ומנולה דרגי".
האם התחרטת פעם על ביקורת שכתבת?
"על מלא. כשאדם כותב הרבה אז הוא כותב גם הרבה שטויות. יש מספר רב של ביקורות שהייתי שמח אילו לא נכתבו, אבל הן לא שייכות לשנים האחרונות. בעיקר בצעירותי כתבתי ביקורות מגעילות שעיקר המוטיבציה בהן הייתה להראות עד כמה אני כותב מבריק. בא נגיד שעד היום יש אנשים שאני מקווה שהם שכחו את מה שכתבתי כמו שאני שכחתי, למרות שאני לא בטוח שהם שכחו".
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
