מפריטים את החינוך
המדינה מקצצת בהוצאה הציבורית על חינוך במשך שנים וההוצאה הפרטית על חינוך גדלה ביותר מ-30% ב-14 השנים האחרונות. פערים חינוכיים, חלק ב'
מי שיסתכל על הנתונים שמספק מרכז המידע של הכנסת בנוגע לגידול בהוצאה הפרטית על חינוך בשנים 1994-2004 יגלה כי בפועל מתבצעת הפרטה שקטה בחינוך. לפני 14 שנה היה שיעור ההוצאה הפרטית על חינוך מתוך ההוצאה הלאומית 19%. בשנת 2004 כבר צמח שיעור זה לכ-25%, ורשם בכך עלייה של לא פחות מ-30%.
בשנת 2004, לדוגמה, ירדה ההוצאה הציבורית על חינוך ב-5.1%, משיא של 38.1 מיליארדשקל בשנת 2003 ל-36.2 מיליארדשקל. לעומת זאת, באותה תקופה עלתה ההוצאה הפרטית על חינוך בכ-20%, מ-10.1 מיליארדשקל ל-12.1 מיליארד שקל.
בדיון שנערך בדצמבר 2006 בוועדת החינוך, בהשתתפותו של שר האוצר דאז אברהם הירשזון, הסביר יו"ר הוועדה הח"כ מיכאל מלכיאור להירשזון מה המשמעות של העלייה בהוצאה הפרטית: "כל תלמיד תיכון היום לומד שמונה וחצי שעות פחות מכפי שהיה לומד לפני חמש שנים.
"כל תלמיד בבית ספר יסודי לומד שש שעות פחות. זאת אומרת, חיסלנו יום ויותר מהחינוך אצלנו. מה שקורה הוא שהורים שיש להם אמצעים דואגים לילדים בצורה אחרת: זה יכול להיות דרך בית הספר בצורה של הפרטה - וכיום יש הפקרות כללית בנושא של תשלומים בבתי הספר, כך שכולם מוצאים את הדרך לעקוף את החוק ובפועל אין חינוך חינם; או, לחילופין, הורים שיש להם כסף מעניקים לילדים שלהם שיעורים פרטיים וחוגי העשרה. המשמעות היא שחצי ממדינת ישראל, שאין לה כסף, הולכת הביתה ב-12:30 בצהרים".
נתוני שכר המורים, הגידול בהוצאה הפרטית, אי הגידול בהוצאה הציבורית על חינוך והתוצאות העגומות של ילדי ישראל במבחנים ברורים מסיבה אחת בלבד: הם חשופים לעיני כל.
הבעיה מתחילה כשמבקשים לבחון לעומק את חלוקת הכסף וניצול התקציב של משרד החינוך. כאן מחזיקים גורמים רבים בנתונים שונים, כך שכל אחד מהם מגיע למסקנות שונות.
בדיון בנושא תקציב 2007, שנערך בוועדת החינוך בנובמבר 2006, הציגו שלושה כלכלנים מומחים את הנתונים שלהם. כל אחד מחזיק במספרים משלו ולא פעם מספריו של
ד"ר דן בן דוד, כלכלן מקרו, טען כי משרד החינוך מקבל מספיק כסף, אלא שהוא משתמש בו בחוסר יעילות. ד"ר עמי וולנסקי, כלכלן המתמחה בתחום החינוך ולשעבר סמנכ"ל התכנון במשרד החינוך, הציג תזה שונה, שלפיה משרד האוצר מנצל חישובים של עודפים בתקציב משרד החינוך כדי לקצץ מיליארדים.
הוויכוח בין השניים, המלמדים באוניברסיטת ת"א, התנהל גם בתקשורת, עובדה שהסבה לא מעט בלבול לחברי הכנסת, שניסו להבין איזה מספרים נכונים, בסופו של דבר.
לבלבול ולחוסר ההסכמה יש אחראים וכמובן שגם לא מעט נהנים. בסיכומו של הדיון ארוך, נגע ד"ר בן דוד לרגע במקורות הבלבול: "אם אתם שואלים מה לדעתי הבעיה המרכזית של מערכת החינוך, הרי שמדובר בבעיה המשותפת למשרדים אחרים: העדר שקיפות בתקציב ברמה שקשה לתאר. יש כאן קומבינות שמדגימות איך עובדים במערכת החינוך ובמשרדים אחרים - ואיך כולם נפגעים מזה.
"יש צורך לעשות סדר מהותי ברמה של שקיפות. אם יש דגל אחד שאיש לא מרים במדינה הזאת, הרי שזהו בדיוק. אם רוצים להבין לאן הולך הכסף, יש הכרח שהנתונים יהיו נתוני אמת, שבאמת שעה זה שעה, שכר זה שכר. זה הופך את החיים להרבה יותר קלים".
מלכיאור התרעם על הדברים: "כל הנתונים האלה ידועים. צריך אולי קצת לחקור אותם, אבל אין משהו שלא גלוי וידוע לכל". אבל בן דוד התעקש וחזר על טענתו ולפיה רוב הנתונים לא גלויים באמת. מלכיאור הודה למומחים וסיים את הדיון.
מחר בחלק ג' – האם נתוני התקציב באמת גלויים? חברי הכנסת מגלים כמה אמיתות על ביצוע תקציב החינוך. משרד החינוך מספק נתונים כספיים לא נכונים. החשב הראשי של משרד החינוך לא מוכן לקחת אחריות על חשבי המשרד האחרים ומכנה את הנתונים שמוצגים לו כ"שקריים".
נא להמתין לטעינת התגובות
