 |
/images/archive/gallery/694/303.jpg גאידמק.
אמיר מאירי  |
|
|
|
|
|
|
| למה גאידמק קנה את בית"ר ירושלים? בגלל רוזין רוזנבלום שלא רצתה לקבל ממנו מרצדס. היום היא כבר למדה על קבלת הניתן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני חושבת שהגיע הזמן לחשוף את האמת על ארקדי גאידמק. כן, כן, אל תצחקו, אבל אני יודעת את הסיבה האמיתית שהובילה אותו לרכוש את בית"ר ירושלים. והסיפור הוא כזה:
יום אחד, הגיע אליי הנדיב הידוע ארקדי גאידמק. הוא הגיע אליי הביתה עם מתנה. קופסא קטנה, עטופה בנייר עטיפה איכותי ומרהיב. פתחתי את העטיפה והקופסא, וראיתי בפנים מחרוזת פנינים נדירות ויקרות ערך. עוד לא הספקתי לעכל את העניין וגאידמק הושיט לי צרור מפתחות ואמר: "זה מפתח של המרצדס החדשה שחונה בחוץ, היא שלך במתנה".
 |
| קפד ראשו |
|
תמיד כשאני באה לסרט הוא מתיישב מולי ומסתיר לי: אדון ספק. וגרועה ממנו היא גברת קפדנות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
"וואו, זה מדהים, זה נדיב מצידך, באמת לא היית צריך", אמרתי בפולניות מצויה.
ואז לקחתי את המחרוזת כמו שהיא, עדיין ארוזה בקופסא ואחסנתי אותה בארון נסתר בבית. אחר כך פניתי אליו והחזרתי לו בביישנות את צרור המפתחות.
גאידמק עמד במקומו עם הלם רוסי כבד על פניו, לא מאמין שאני דוחה כך את מתנותיו הנדיבות.
אז התחלתי לגמגם: תשמע אני פוחדת לאבד את זה, וחוץ מזה הבגדים שלי לא מתאימים למחרוזת, וגם הילד שלי עלול לקרוע אותה, ולגבי המכונית, זה בטח עולה הון להחזיק אותה: דלק, ביטוחים, ומה יגידו השכנים? ועוד כהנה וכהנה תירוצים עלובים.
אני לא אשכח את הרגע הזה בו גאידמק פנה לדלת ולפני שהוא יצא הוא אמר: טוב, כנראה שרוזין לא זקוקה למתנות שלי, אז אני אלך ואקנה את בית"ר ירושלים, אולי שם יעריכו אותי יותר.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/618/598.jpg
ארקדי גאידמק |
צילום: דני מרון |
ארקדי גאידמק |
|
|
|
 |
|
 |
|
יש אלוהים
|
|
|
 |
|
|
|
בלימודי ימימה מדברים רבות על קבלת הניתן. זהו אחד השיעורים החשובים שעל האדם ללמוד כדי להיות מאושר בחייו. קבל את הנתונים שניתנו לך. אל תתווכח עם הניתן, אל תנסה לשנות אותו, אל תילחם בו. קבל אותו ותפיק ממנו את הכי טוב לחייך.
עד היום האסוציאציה שלי למושג הזה של קבלת הניתן, הייתה בהקשר חד צדדי, של השלמה, הסכמה לחסר כלשהו, הסכמה לניתן שלילי שאינו רצוי: הבוס לא סימפטי, האמא לא אהבה מספיק, הבן
זוג לא מושלם, הכסף לא מספיק, המסיבה אינה כמו שתכננתי, המקום לא מספיק גדול. בקיצור, קבלת הניתן, לתפיסתי, הייתה לקבל את הנתונים ה"לא מי יודע מה" שקיבלתי, להסכים להם ולפעול במסגרתם.
השבוע חשבתי שוב על המושג הזה של קבלת הניתן והבנתי שפספסתי חלק חשוב ממנו. פספסתי את קבלת הניתן בהקשר נוסף שלו: קבלת הניתן הטוב! קבלת המתנות שניתנות לי.
טוב, אז גאידמק לא באמת הביא לי מתנות, אבל גודאימק מביא גם מביא!
גודאימק, אלוהי הנדיבות שלנו, מאציל השפע שלנו, מעניק לכל אחד מתנות: שכל, מראה, ייחוס, קשרים, ידע, כישרון, כסף, מעמד... לא משנה מה, ואתם יודעים מה? רובנו אפילו מקבלים יותר ממתנה אחת.
וכל הדברים הללו שרוב הזמן נוטים להתייחס אליהם כמובן מאליו, הם מתנות וכולן לגיטימיות מהסיבה הפשוטה שהן הוענקו לנו אך רק כדי שנשתמש בהם. כסף הוא מתנה לגיטימית בדיוק כמו כישרון, או יופי או קשרים או מחרוזת פנינים. לא צריך להתרברב בהם, אבל כן צריך למצות אותם ולהשתמש בהם.
המתנות שבורכתי בהן אינן בונוס שזכותי לדחות על הסף. הן נתון שווה ערך לנתון שלילי. כמו שאני מחויבת לקבל את הניתן השלילי, כך אני מחויבת למצות את הניתן הטוב.
ואני תוהה, הרי ברור שהדברים הטובים שניתנים לי מתקבלים אצלי בברכה! על אלה אני לא מתלוננת, אותם אני מקבלת בשמחה.
האם זה באמת כך? האם אני באמת מקבלת את הניתן במלואו, כולל הנתונים הטובים שניתנים לי? האם אני פותחת את העטיפה ומתחילה להשתמש בהם עכשיו? או שדוחה אותם בתירוצים מנומקים כמו שדחיתי את מתנותיו הנדיבות של גאידמק?
לקבלת הניתן הטוב, לקבלת המתנות הניתנות לי, יש משמעות אחת בלבד: לעשות בהם שימוש! אם אני מאחסנת אותם במקום נסתר, או דוחה את השימוש בהם לעתיד בלתי ברור – זה היינו אך כמו לסרב לניתן. לקבל זה להשתמש. וגרוע מזה, האם אני בכלל מזהה את המתנה שקיבלתי? מודעת לערכה? או מעבירה את החיים בלי לדעת אפילו מה יש בקופסה שאחסנתי בארון?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
להשתמש במתנות
|
|
|
|
|
|
|
לכוחות השליליים שבנפש יש דרכים מתוחכמות משלהן לדחות בנימוס את הניתן הטוב או לא לזהות את ערכן של המתנות. שנים לא הכרתי ביצירתיות שלי. תמיד היו לי תירוצים כמו עכשיו זה לא הזמן המתאים, יש יותר מוכשרים ממני, הפרנסה לא מאפשרת ועוד כהנה וכהנה.
היום אני מבינה שנכון, יש יותר מוכשרים ממני, אבל גם לי יש מקום לביטוי ואני יכולה למצוא דרכים לבטא את אותו כישרון כך שישתלב בנסיבות החיים. אני מכירה מישהו מקסים ומבורך, שאחת המתנות שקיבל היא הורים עשירים. אבל הוא בחר לחיות במינימום ההכרחי בטענה שדברים חומריים לא מעניינים אותו, שכבוד לא מדבר אליו, שהוא רוצה להצליח בזכות מי שהוא ולא בזכות הכסף של הוריו. והרי "מי שהוא" כולל גם את הביוגרפיה שלו על כל מרכיביה: הורים עשירים שמוכנים להעניק לו. אולי זה נשמע צורם, אבל ההורים העשירים שלו הם נתונים שניתנו לו בדיוק כמו כל נתון אחר ואין שום סיבה לא להשתמש בהם באופן ראוי.
כדי להכיר בערך המתנות ולהשתמש בהם באופן ראוי, אני נדרשת הן לתוקף עצמי והן לצניעות. התוקף העצמי נובע מההכרה שאני ראויה לכל הדברים הטובים שניתנו לי. הם לא ניתנו לי על חשבון מישהו אחר. אני לא צריכה להתנצל עליהם. לא צריכה להקטין את עצמי ולהשתמש בהם בקמצנות, אני צריכה לחגוג אותם.
הצניעות נובעת מההכרה שהדברים ניתנו לי ולא שייכים לי. אם מתייחסת לנתונים כשייכים לי, אז מותר לי לאחסן אותם ולא לעשות בהם שימוש. אבל אם אני מבינה שהדברים ניתנו לי, אז אני מכירה באמת בתפקידי בעולם: הדברים ניתנו לי כדי שאעביר אותם הלאה. והדרך היחידה להעביר אותם הלאה היא להשתמש בהם.
בשביל להעביר שפע, חומרי או רוחני, אני חייבת להשתמש בעצמי בשפע שקיבלתי. אם בורכתי בכישרון ציור ואני מציירת - תמיד יהיה לפחות אדם אחד בעולם שהציור שלי גרם לו להתרגשות. אם בורכתי בידע ואני מלמדת - קיים תלמיד שיפיק מכך תועלת. אם בורכתי בכישרון עסקי ואני מממשת אותו - אני מאפשרת לעוד מישהו להתפרנס.
מאוד קל להעביר את החיים בהתעסקות עם החוסר, עם הניתן השלילי. זה מספק המון תירוצים ללמה לא לקום ולפעול. זה לא מחייב עשייה, רק קיטורים. החוסר מחייב אותי להשלים עם החיים, אבל המתנות שקיבלתי מחייבות אותי לחיות את החיים במלואם. קבלת הניתן האמיתית זה להיכנע למה שלא קיבלתי ובו זמנית, להמליך את מה שקיבלתי.
הנדיב הידוע גודאימק, טרח לעטוף עבורי באהבה מתנות יקרות ערך. מי אני שאומר לו: תודה, אבל לא תודה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | רוזין רוזנבלום היא תלמידה בשיטת ימימה. הטור הוא דיאלוג פנימי של הכותבת עם החומר הנלמד. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
