 |
/images/archive/gallery/642/829.jpg קיל ביל.
כרזת הסרט  |
|
|
|
|
|
|
| המאבק עם העומס הוא עומס בפני עצמו. רוזין רוזנבלום נוטשת את שדה הקרב |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גדלתי בלוד, בשכונה בה לא אירע שום דבר מסעיר עד שהיתה נשמעת הקריאה: "יאללה מכות יאללה". ברגע שהקריאה "יאללה מכות יאללה" היתה נשמעת ברחבי השכונה, ידענו שסוף סוף משהו מעניין עומד לקרות. שגרת השכונה המשעממת עומדת להיטען באנרגיה חדשה ורעננה: אנרגיה של דם.
עם הישמע קריאת הקרב, מיד היינו, כל ילדי השכונה, שועטים בריצה ותופסים תצפית נוחה במקום בו עמד להיערך הדו קרב. עוד דו קרב אחד מיני רבים.
 |
| למשוך אורות בכוח |
|
בהתחלה לא הבנתי שאני מכורה. מה רע בלרצות כל הזמן להתפתח? לדעת? להיות אדם שלם יותר? הרי זה עדיף על התמכרות לסיגריות. רוזין רוזנבלום הבינה שיש דבר כזה ''התמכרות רוחנית'' |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
והיום, המתמודדים הם שוקי נגד גיל. שוקי רותח על גיל. שוקי נחוש להכניס מכות רצח לגיל משום שגיל העז להגיד כמה דברים לא יפים על אחותו של שוקי, ושוקי לא מתכוון לעבור על זה בשתיקה, שזה די הזוי בהתחשב בעובדה ששוקי כמעט לא דיבר עם אחותו בשלוש שנים האחרונות. לא כי חלילה קרה משהו. פשוט אין לו יותר מדי דברים להגיד לה. למען האמת, חוץ מ"תעשי תה" ו"תזוזי מהמסך", אין לשוקי בכלל שום דבר מעניין להגיד לאחותו. עד כדי כך הוא מנותק מאחותו שאם תשאלו אותו באיזו כיתה היא לומדת, הוא לא ידע להגיד לכם. אבל שוקי רותח כי גיל דיבר לא יפה על אחותו ושוקי לא מתכוון לשתוק על זה.
שוקי יוצא למאבק על שמה הטוב של אחותו, מאבק חסר פרופורציות לחלוטין כשמסתכלים מקרוב על גיל - העתק חיוור וחלוש של מתבגר שרצה פעם אחת בחיים להרגיש גבר ולהתגרות קצת בבריון שאחריו הוא משתרך. רצה להרגיש גבר ועכשיו הוא עומד להרגיש אגרוף.
"יאללה מכות יאללה", קריאת הקרב של ילדותי, מלווה אותי שנים ארוכות. ברגע שאני מזהה בעיה, ולו הקטנה ביותר, אני מיד מדרבנת את עצמי בסיסמת הקרב הוותיקה ויוצאת למאבק חסר פשרות וחסר רחמים באותה בעיה מולה אני ניצבת. לא מכירה שום כלי אחר, מלבד המאבק.
ימימה מדברת על כך כי "המאבק עם העומס הוא עומס בפני עצמו". העומס הוא כל אותם רעשים פנימיים, קולות מעכבים, רגשות שליליים, מחשבות בלתי ראויות, ספקות, פחדים וכו' - כל אותם גורמים פנימיים המפריעים להתנהלות שלי כאדם שלם ויוצרים חוסר איזון במערכת שלי. והנה אני למדה שלהיאבק בהם זה ליצור עוד עומס.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מי אמר שתמיד צריך להתנהל באופן מהותי?
|
|
|
 |
|
|
|
אז למה אני מוצאת את עצמי פעם אחר פעם, עומדת כמו בריון זועם, מוכנה לכלות את זעמי על אותו עומס שהעז להתגרות בהוד רוממותה? למה בכל פעם שעולה בי רגש שלילי או מחשבה עוינת ולא מהותית - אני מזמינה אותם לדו קרב? דו קרב בו אני נחושה לנצח, להכניע את אותו רגש בלתי תקין, את אותה מחשבה קנטרנית, ולהשפילם עד עפר, עד שיתבוססו על הרצפה ואני אחבוט בהם ללא רחמים.
אולי מאותן סיבות ששוקי נחוש בדעתו להכניס מכות רצח לגיל. הרי שוקי לא נאבק באמת על שמה הטוב של אחותו. שוקי לא חושב על אחותו. לשוקי אכפת מעצמו, מכבודו העצמי שנרמס, מהמחשבה שיש מישהו שמרשה לעצמו להאמין שהוא יכול לזלזל ככה בשוקי ולצאת מזה נקי. שוקי חושב על המוניטין שלו, בעיני עצמו ובעיני הסביבה. בדיוק כמוני. הזעם העצום שמלווה את המאבק שלי בעומס כלשהו, נובע הרבה פעמים מהתחושה שהעומס מתגרה בי. הוא מציג אותי במערומיי, בחולשותיי, באפסותי. הוא מערער על השליטה שלי. הוא מצליח לשמוט את הקרקע מתחת לתחושה המדומה שאני הבוס בשטח.
המאבק שלי נובע מהמחשבה המוטעית שבתור מישהי שעושה עבודה פנימית, אני יכולה וצריכה להגיע למקום בו תמיד אתנהל באופן מהותי. העבודה הרוחנית מעניקה לי תחושת עליונות מדומה, כאילו אני כבר צריכה להיות מעל לכל אותם רגשות קטנים ועלובים, מעל לכל אותן מחשבות לא נאורות. התפיסה שלי אותי כאדם רוחני ושלם היא שאני צריכה להיות מושלמת, אז
איך צץ לו עומס כל כך נלעג שמצליח להוציא אותי משיווי משקל? מה פתאום שאיזה רגש קטנוני יעז להתגרות בי, הבריונית הכל יכולה?
ובתוך להט הקרב הזה, שוקי לא עוצר לרגע להביט בגיל ולראות אותו כפי שהוא באמת. גם אני לא עוצרת לרגע להביט באותו רגש עלוב ולראות אותו כפי שהוא באמת - עובר אורח רגעי, חסר חשיבות, מת מפחד ולא מאמין שמישהו בכלל מתייחס אליו. קדימה KILL GILL, והגיל הזה הוא פסיק, הוא כלום, אבל הפכתי אותו לכוכב הסרט, לנושא הסרט, במקום לדמות המשנית שהוא אמור להיות.
כי זה בדיוק מה שהמאבק עושה. המאבק הופך את אותו עומס מדמות משנית, רגעית, לא ממש משמעותית - לדמות המרכזית. המאבק גורם לאותו עומס לתפוס הרבה יותר מקום מגודלו האמיתי. המאבק גורם לי לזהות את עצמי כולי כאותו עומס.
להיות אדם רוחני ושלם איננו אומר להתיימר להיות נטול עומסים, נטול רגשות שליליים או מחשבות לא ראויות, זה אומר לתת לכל אותם עומסים להיות ולחלוף בך, לתת להם להשמיע את קולם (כי אי אפשר למנוע את זה) מבלי לאחוז בהם ולהזדהות איתם. ולהיאבק בהם זה לאחוז בהם ולהזדהות איתם.
כשאני נאבקת בעובדה שאני כועסת על מישהו, אני עוד יותר כועסת עליו - כי אני נאבקת במה שאני מרגישה. אם במקום לצאת למלחמת קודש ברגש הזה, הייתי נותנת לו להיות כפי שהוא, להיות ולחלוף - סביר להניח שאותו הרגש היה מקבל פרופורציות הרבה יותר קטנות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשהבית ריק, זה לא משנה אם אני צודק
|
|
|
|
|
|
|
אבל מסתבר שזה לא כל כך פשוט כי שוקי עדיין נאבק. כששוקי קולט שחלק מהצופים קצת מזדעזעים מעוצמת המכות שהוא מחטיף לגיל, הוא מנסה לגייס את הצופים לצידו בטיעון האלמותי: "אבל אני צודק! נכון? אתם יודעים שאני צודק! תגידו שאני צודק".
"אני צודק" - איזה טיעון נאור. אני מכירה את הטיעון הזה היכרות אינטימית.
גם אני צודקת, תמיד צודקת. הרי מה יותר צודק מלהיאבק ברגש מכוער ושלילי? מה יותר צודק מלהיאבק במחשבה תוקפנית? מה יותר צודק מלשאוף להיות בן אדם שכולו אור ואהבה? מה יותר צודק מלרצות להיות רוחנית?
ה"אני צודקת" הוא אחד הבלופים של הדרך הרוחנית. אחד הטיעונים המזמינים את האלימות הגדולה ביותר, בעיקר אלימות כלפי עצמי. "אני צודקת" הוא בלוף משום שהוא גורם לי לראות את העולם כדואלי. העולם אצלי מתחלק תמיד לשני צדדים: הצד הטוב והצד הרע, הצודק והלא צודק. בכל סיטואציה אני מחפשת את חלוקת התפקידים הזו: מי הטוב ומי הרע? מי הצודק ומי הטועה?
אם אני מתווכחת עם מישהו, אני צריכה לדעת האם הוא צודק או אני צודקת? כשאני מצליחה להגדיר לעצמי את הצד שלי כצודק, זה עושה לי סדר בכאוס: אני בצד של הצדק, של האמת, אני יודעת מה נכון ומה לא נכון.
אבל האם זה באמת כך?
אני מנסה להציע לעצמי הצעה מהפכנית: ונניח שהצד השני, להלן העומס, אינו הצד הרע? אינו הצד הטועה? ונניח שאני, הצד "הנאור" שכנגד העומס, אינני הצד הצודק?
ואני מרחיקה לכת עם ההצעה המהפכנית ועולה מדרגה: ונניח שבכלל ה"אני צודקת" אינו רלוונטי כלל? נניח שאין שני צדדים? אין צד רע וצד טוב. אין אחד צודק ואחד לא צודק. אין דואליות. יש אחדות אחת שהכל מתכלל לתוכה. והעומס אינו רע וגם אינו טוב. הוא פשוט הוא. כמו שאני פשוט אני. בלי שיפוט, בלי הזדהות. בלי חלוקה פנימית לטוב או רע, לצודק או לא צודק. בלי צד אחד שבי שהוא נאור ושופט מול צד אחר שהוא הנאשם. אני והעומסים שלי אחד הם. בלי הגדרות. פשוט נוכחים יחד אחד ליד השני, אחד עם השני, עד שבטלה לגמרי ההפרדה של אחד מהשני.
ראייה כזו שומטת את הקרקע מתחת לטיעון המרכזי שלי במאבק, טיעון ה"אני צודקת". ראייה כזו מבטלת בעצם את המאבק כולו, כי אם אין בי שני צדדים, אם אני אחדות, הרי כשאני נאבקת בעומס כלשהו, ברגש כלשהו - אני בעצם נאבקת בי! בכל מאבק פנימי שלי, אני מפנה את כל האלימות חסרת הרחמים - כלפיי!
לרמי קליינשטיין יש משפט יפה באחד השירים שלו: "כשהבית ריק, זה לא משנה אם אני צודק". ואכן, כשאני נאבקת זה לא משנה אם אני צודקת, כי תוצאות המאבק הם מלחמה בבית, מלחמה בנפש שלי, ותחושה שמרוקנת אותי מכל שאר הדברים הנפלאים שמרכיבים אותי.
"אני צודקת" איננה ראייה מהותית. הראייה המהותית היא "אני קיימת", כשבתוכי מתקיימים כל סוגי הרגשות וכל סוגי המחשבות, ואני לא אוחזת באף אחד מהם - לא בראויים ולא בפחות ראויים כביכול. זו שלמות רוחנית.
רגע לפני שליחת הטור שוקי, המאושפז בימים אלה ב"נווה מרגוע", מוסד שיקומי לגמילה מאלימות, שלח את תגובתו:
"תאמינו לי, אלימות זו לא הדרך. אני איבדתי הרבה בגלל האלימות שלי. איבדתי אישה, איבדתי בית, איבדתי פרנסה, איבדתי את השמיעה באוזן שמאל. תקשיבו למה שאני אומר לכם: מאבק עם העומס הוא עומס בפני עצמו....מה זה? מי כתב לי את המשפט הזה? ממתי אני מדבר ככה?
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | רוזין רוזנבלום היא תלמידה בשיטת ימימה. הטור הוא דיאלוג פנימי של הכותבת עם החומר הנלמד. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
