 |
/images/archive/gallery/605/262.jpg אישה על הירח
 |
|
|
|
|
|
|
| החיים לא מנחיתים עלינו הפתעות. הם מנחיתים עלינו נתונים. רוזין רוזנבלום גילתה את אחד הסודות של הספונטניות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מרבית האנשים שאני מכירה נחלקים לשתי קבוצות: אלה ששונאים מסיבות הפתעה ולעומתם, אלה שממש, אבל ממש שונאים מסיבות הפתעה.
אם במקרה זכית ואורגנה לך מסיבת הפתעה אמיתית (אבל באמת אמיתית, בלי שידעת על כך שום דבר) , התרחיש הולך בערך כך:
אם את אישה, את נכנסת למסיבה ועוטה עלייך מבט האומר: "כל זה בשבילי? וואו, לא הייתם צריכים לטרוח, איזה יופי". אבל בליבך פנימה, גועש ורועש הטקסט האמיתי: "איך אני נראית? השיער שלי בסדר? אם הייתי יודעת, לא הייתי תוקעת כאלה כמויות של אבטיח... שיט, למה הוא מניח את היין על המזנון? זה כתם שלא יורד...אבל אם כבר מסיבה, למה דווקא בבית? אחרי זה כל הניקיון נופל עליי".
 |
| על מי אתם מאיימים? |
מכתבי שרשרת הם כמו האיומים של כל מיני אנשים שמנסים לתווך לי את אלוהים
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
אם אתה גבר, אתה נכנס למסיבה במבט חצי אדיש האומר: "אני? מתרגש? קטן עליי", אבל בלב פנימה סוער הטקסט האמיתי: "שנים איתה והיא עוד לא מכירה אותי... הרי אני שונא מסיבות הפתעה. הלך על המשחק של מכבי. אני בא הביתה אחרי יום עבודה, מת להשתרע על הספה מול הטלוויזיה ועכשיו זה!...הנה אייל מתקרב ועוד רגע הוא טוחן לי את המוח על לוני הרציקוביץ... ואיך לעזאזל אני אומר לה עכשיו שאני רוצה לנסוע לכמה ימים לבד אחרי שהיא טרחה ככה? ...נדחה את הנסיעה קצת... נקנה לה משהו".
אני חושבת שהסיוט הכי גדול לאישה זה תסריט בו בן הזוג "נוחת" עליה בהפתעה בעבודה ומודיע לה: "אהובתי, סידרתי את זה עם הבוס שלך. בואי, יש לנו עוד שעתיים טיסה לרומא. אל תדאגי, ארזתי לך מזוודה עם כל מה שאת צריכה".
רק בסרטים זה נשמע רומנטי. במציאות זה טרגי. צירוף המילים האלה: "עוד שעתיים טיסה" יחד עם "ארזתי לך מזוודה" – זה מתכון בדוק להיסטריה.
מה זאת אומרת עוד שעתיים טיסה? אבל לא עשיתי רגליים!...ומה זאת אומרת ארזת לי מזוודה? ארזת לבד? מישהו עזר לך לארוז? מישהו נתן לך משהו להעביר? את שפיות הדעת שלי אולי?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
זה עוד כלום
|
|
|
 |
|
|
|
כל זה כשמדובר בהפתעות חיוביות, אז תארו לכם מה מעוררות בנו הפתעות שליליות.
נניח שיצאתי לעבודה בבוקר וברגע של היסח הדעת, התנגשתי קלות עם הרכב שלי ברכב שמולי. אני רותחת! מה זה? לא זכור לי שבסדר היום המתוכנן שלי מופיע סעיף: "בשעה 8:45 להתנגש ברכב שממול". השיבוש הזה מפר את שלוות הנפש שלי.
כשאני הולכת למשרד הפנים, אני לא מתכננת שדווקא הפקיד אותו אני צריכה, יהיה חולה היום...חוצפן!
ואבא שלי? עכשיו למות? לפי התוכניות שלי היית אמור למות רק בעוד 25 שנה בערך, וגם אז, רק תוך כדי שינה, במיטה שלך, בבית שלך. בלי שיכאב לך. בלי שיכאב לי.
בניגוד למה שאני אוהבת
לחשוב על עצמי, אני לא ספונטנית באמת. אני גם לא מכירה הרבה אנשים שהם ספונטניים באמת. מעטים בורכו בתכונה הנפלאה הזו, אבל רבים אוהבים להתהדר בה כי ספונטניות נתפסת כתכונה סקסית, קלילה, נחשקת- המעידה על נפש חופשית של האדם המחזיק בה.
אולי אני "ספונטנית לייט", כלומר, אוהבת להתכונן להפתעות. כן, אני יודעת שזה אבסורדי המושג הזה "להתכונן להפתעות", אבל זו האמת. תעשו לי מסיבת הפתעה, אבל תרמזו לי רמז קטן, שאהיה מוכנה, שאוכל להיראות במיטבי, שלא אתפס עם תגובה שלא מחמיאה לאישיותי.
הפקיד במשרד הפנים יכול להיות חולה, אבל אם אפשר לא ביום חמישי, כשאני צריכה להגיע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קשה להיות ספונטנים
|
|
|
|
|
|
|
לפי ההגדרה המקובלת, הפתעה היא כל מה שהוא לא צפוי! לא צפוי? מי בדיוק לא צפה את זה? היקום? לא נראה לי. כנראה שאני לא צפיתי.
וזה בדיוק העניין. עזות המצח הזו שיש לי לחשוב שהחיים צריכים להתנהל בדיוק כפי שאני צופה אותם - היא זו שמונעת ממני את היכולת להתמודד עם הפתעות ואת היכולת להגיב בספונטניות.
בשביל לפתח את היכולת המופלאה הזו , היכולת להיות ספונטניים, דרושה עבודה פנימית אמיתית. עבודה פנימית המחברת אותי לענווה הדרושה כדי להבין שקטונתי מלתכנן את מהלך הדברים כרצוני.
הענווה המתפתחת בעקבות עבודה פנימית, מובילה לשינוי דפוסי החשיבה, מחשיבה של "בשביל לעשות מה שאני רוצה, אני צריכה את הנתונים האלה והאלה" לחשיבה של "זה הנתונים שניתנו לך, עכשיו תעשי עם זה מה שאת רוצה". לחשיבה הרצויה הזו קוראים "קבלת הניתן". וכשמקבלת את הניתן, אז מתרחש השינוי והמילה "הפתעות" מתחלפת במילה "נתונים".
כי החיים לא מנחיתים עלינו הפתעות. הם מנחיתים עלינו נתונים. מה שהופך נתונים אלו להפתעות, זה התגובה שלי אליהם: האם אני נצמדת בעקשנות לתכנון המקורי, לרצון המקורי? או האם אני מקבלת את הניתן ופועלת איתו?
האם בוחרת להשתמש בנתונים כאן ועכשיו לפי נקודת הזמן בה אני נמצאת, או בוחרת להתווכח איתם ולהיות שוב מופתעת?
כי מצב של הפתעה, של חוסר ספונטניות- הוא מצב של ויכוח עם הנתונים הניתנים לך, במקום מצב של קבלת הניתן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מסיבת נתונים
|
|
|
|
|
|
|
רק במצב של קבלת הניתן, מתאפשרת ספונטניות אמיתית, וספונטניות אמיתית אינה מצב בו אני מחליטה בהחלטה של רגע לצאת לשתות עם מישהו כי זה מתאים לי. ספונטניות אמיתית היא היכולת להגיב עניינית ומתוך בחירה על כל מצב, גם כביכול מפתיע, הנקרה בדרכי. זה מצב בו אני רואה את התסריט, מקבלת בלי התנגדות את העובדה שזה התסריט, ורק אז מחליטה איך אני משתתפת בתסריט הזה. זה לומר לעצמי: אלו הנתונים כרגע, אני יכולה לבחור האם להשתמש בהם או לוותר עליהם – אבל בטח לא להתווכח איתם, בטח לא לנהל משא ומתן עם הנתונים ולנסות לכופף אותם לרצונותיי.
כשמקבלת את העובדה שהרכב שלי התנגש ברכב שממול – יכולה לבחור האם ללכת למוסך? האם להחליף פרטים? האם לפנות לביטוח? האם לתת לנהג השני סכום כסף ולגמור עם זה? האם לברוח מהמקום?– להגיב בספונטניות זה ליהנות מיותר מאפשרות בחירה אחת, מבלי לבזבז זמן על מחשבות ש"מתווכחות" עם הניתן: למה זה קרה דווקא עכשיו? אם הייתי נזהרת יותר...אם הייתי יוצאת שעה קודם...
כי ככה זה, החיים הם מסיבת הפתעה אחת גדולה, או במילים אחרות: "מסיבת נתונים" אחת גדולה. אני יכולה לבחור להצטרף אליה, להגביר את המוסיקה ולהשתדל ליהנות כמיטב יכולתי, גם אם אף אחד לא שיתף אותי בתכנון. גם אם השיער שלי לא נראה היום משהו. גם אם מישהו ישפוך בטעות יין על החולצה הכי יפה שלי. גם אם ידרכו לי על הרגל תוך כדי ריקוד... וגם אם אבא שלי ימות באמצע.
ואני יכולה גם לעמוד מחוץ לדלת ולחכות שהמסיבה תיגמר. בלעדיי. אין אלטרנטיבה נוספת, כי המסיבה מתרחשת אצלי בבית. סורפרייז!
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | רוזין רוזנבלום היא תלמידה בשיטת ימימה. הטור הוא דיאלוג פנימי של הכותבת עם החומר הנלמד. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
