 |
/images/archive/gallery/362/349.jpg עומר זנדמן
 |
|
|
|
|
|
|
| רעידת אדמה משנה מהלכם של נחלים, עוצרת שפיעתם של מעיינות. כעבור זמן הם מוצאים להם דרך אחרת. טור אחרון של יעקב זנדמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מלחמה היא רעידת אדמה. מה שהיה יציב ורגיל ופשוט ועומד על עמדו יום יום רעד והזדעזע. דברים קבועים התמוטטו. מחזוריות של יציבות וזעזוע. דווקא באזור כמו שלנו המורגל ברעידות אדמה כאלו, מהווים פסקי הזמן את המצע היציב, את זה שבו אפשר לבנות, לחיות, לעבור בשקט מהיום למחר. היציבות שבפסקי בזמן מעניקה אשליה קטנה של יציבות אינסופית. עד לרעידת האדמה הבאה.
 |
| גלויה וירטואלית |
|
מחשבות של אבא שנפרד מבנו בן ה-17. הטור הראשון |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
השקט שאחרי הסערה. אחרי הרעש. לאט, בזהירות, מתחילים להגיח חזרה אל אור היום, אל האוויר החופשי. בהשאלה וגם במציאות, יוצאים מחושך לאור. ממצמצים אל מול האור. מסתכלים סביב. רואים מי נמצא ומי כבר לא, ולא ימצא. מחפשים מה השתנה. מבקשים לחזור למה שהיה. ומה שהיה לא יחזור. ההמשך הוא קודם כל הניסיון לחזור למה שהיה.
רעידת האדמה שוברת את הרצף. מוחקת ומשנה דברים. מתחילה את הספירה מחדש. מסתירה את מה שהיה. מכסה עליו. קשה לשמור על הרצף עם מה שהיה לפני.
רעידת אדמה, ועמר שהיה כאן כל השנים, הופך לעמר אחר, זה שבלב ובזיכרון. עמר שפעם ישב לידי, הופך לנוכחות קבועה, בתוכי.
וכעת, שוב רעידת אדמה. עמר, כפי שהיה איתי בעשרת החדשים האחרונים נעלם לפתע, ואני מחפש אותו. את הנוכחות שלו החליפה ערנות, דריכות, הקשבה לאזעקות. ועמר של אז, לפני הרעידה הגדולה ההיא, כל כך רחוק. וגם אותו אני מחפש.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המים אותם המים
|
|
|
 |
|
|
|
רעידת אדמה משנה מהלכם של נחלים, עוצרת שפיעתם של מעיינות. מעיין נובע, שופע מים כל העת, מקור יציב וקבוע. ולפתע האדמה רועשת ורועדת, והוא משתתק לפתע. המים עודם ממתינים בבטן האדמה, נמצאים, מחפשים מוצא, אך המעיין יבש. בכל זאת, כעבור זמן הם מוצאים להם דרך אחרת. במקום אחר, מעין חדש נולד. מעיין חדש, או כמה מעיינות. אופיים שונה, שפיעתם אחרת, צורתם אחרת, רק המים אותם המים.
לפני כמעט שנה, רעדה האדמה. הרים נהפכו ונפלו על ראשי. ומה שהיה לא ישוב. ואז נולד מעיין. כמו משום מקום, הופיעו הדברים, נולדו בתוכי
וזרמו לכאן, שבוע בשבוע. כולנו כאן זרמנו לנהר אחד. המילים שנולדו והעיניים שקראו.
ומה שנראה קבוע, מתמשך, שוב נקבר תחת ההריסות. שוב רעדה האדמה, והמעיין שתק.
על מה שהיה הנהר הזה שאליו זרמו הדברים שלי, תודה לכולם. על מי שמצא כאן דברים של טעם, של נחמה, של הזדהות, תודה. על מי שמצא בלבו אהבה לעמר, על מי שלא הכיר אותו, ושמר לו מקום בליבו, תודה. על הדרך הזאת, שמצאו הדברים מתוכי החוצה, תודה.
האדמה רעדה והמעיין שתק. המים, הדברים האצורים בי, יחזרו לזרום בדרך אחרת, במקום אחר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לבלוג של יעקב זנדמן, אבא של עמר, שם ימשיך להתפרסם הטור
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
