 |
/images/archive/gallery/380/592.jpg יעקב זנדמן
 |
|
|
|
|
|
|
| החיים הם טיסה חד פעמית ללא נחיתה. טיסה שסופה התרסקות. עד גמר הדלק, או עד לתאונה. אפשר להאריך, אפשר לדחות, אבל אי אפשר למנוע |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קולומביה, המסע האחרון. הכנות ארוכות, שיגור, מסלול, כמה מאות הקפות, חזרה, אסון, סיום.
אילן רמון, המסע. חיים טובים, מעניינים, פעילים. משיא לשיא, עד לפרישה בשיא. ואיזו פרישה מדהימה. הכי גבוה שאפשר, מאות קילומטרים מעל השמים, בשיא הגובה תרתי משמע. אושר עילאי של ריחוף חסר משקל, משקיף מלמעלה על כוכב הבית הכחול. פסגה שקשה להתעלות עליה. ושם, מעל השמים, כשעיני כל העולם מביטות, הפך לכדור אש ונעלם אל תוך הזכרון, כמו אליהו הנביא מודרני.
 |
| איך נהייתי דתי |
|
יש לי טקסים קטנים, קבועים, יומיים או מזדמנים ויש לי אפילו מקדש. בעצם, ייסדתי לעצמי דת |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
הקולומביה בצעה את משימתה. מה שנותר לה הוא רק להנמיך, לרדת חזרה לחיי החולין על פני האדמה. במקום זה היא הפכה לכדור אש והתקבעה בשמים. ואילן רמון שחי כמו הקולומביה נעצר שם, נשאר שם, נשאר צעיר, נשאר בשיא.
המיתוס הגדול למשימה שלא נשלמה הוא משה על פסגת הר נבו. מאה ועשרים שנות חיים למשה, אריכות ימים שאין שלמה ממנה, כמו בברכה שכולנו מברכים, ובכל זאת, המסע הארוך לא הושלם. כשעמד על הפסגה, נפרד מהעולם, מה היה בעיניו השיא של חייו? ההיה זה השיא שלא הושג, של הכניסה לארץ? שהרי תמיד, השיא האמיתי הוא השיא הבא, זה שעדיין לא הושג. כי גם מאה ועשרים שנות חיים, בהגיען לקיצן, נראות קצרות. או שהשיא שלו כבר נשאר מאחוריו, וכל המשך במסע רק הדגיש זאת, והגדיל את המרחק ממנו. אולי היה השיא במעמד הר סיני? ארבעים יום בראש ההר, לבד עם אלוהים. מעצב לדורות הבאים את מערכת היחסים שבין אלוהים ואדם? או היה זה ליל היציאה ממצרים? אותו רגע שבו מנהיג לוקח על עצמו החלטה גורלית, מבצע את המעשה הגדול שאין חזרה ממנו, והולך אל הלא ידוע, ועם שלם מאחוריו? איזו אבן ענקית נגולה מליבו ברגע שהחליט לצאת. ואולי, המפגש מול הסנה הבוער? שם, במדבר, הוא לבדו, ללא עם קשה הרובץ על כתפיו. שם החוויה הטהורה של המפגש עם הקדושה. החוויה ששינתה את חייו. שכל מה שאחריה כבר לא דומה למה שקדם לה. אל החוויה ההיא נכנס כאדם צעיר, עדיין נקי ופתוח. וזה הרי מה שנדרש כדי שחוויה תטביע את חותמה. אולי זה הרגע שחזר אליו בעוצמו את עיניו מול הארץ שאליה לא בא. ומי יודע, אולי חזר לרגע שלא מסופר בתורה, איך כשהיה בן ארבע, מצא גור חתולים באסם, והשקה אותו חלב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כרטיס בכיוון אחד
|
|
|
 |
|
|
|
האם בחיים המוגבלים ממילא, הכמות קובעת? מתי די? ואם האיכות היא העיקר, מהו הרגע המתאים לסיים ולפרוש בו? האם להמשיך אחרי השיא? האם ההתעקשות, ההיאחזות, הדבקות והמלחמה על כל נשימה, עד מאה ועשרים שנה, ראויים? או שמוטב להסתפק במועט, אך במיטב? האם, בראי השנים, טוב להיות כמו הקולומביה? כמו אילן רמון? ואיך נדע מהו באמת רגע השיא? איך נדע מתי צפויה לנו רק ירידה מתמשכת? איך נדע מתי השיא האחרון כבר מאחורינו?
הצ'אלנג'ר, המסע האחרון. דקה ושלוש עשרה שניות. כמו על הקולומביה, גם כאן אבד צוות שהכין עצמו למשימה במשך שנים. שנים של עבודה, ורק עוד מספר ימים חסרו להשלמת המשימה. אבל הצ'אלנג'ר אבדה בהמראה, מיד לאחר השיגור. הצוות לא הספיק לקטוף את הפירות. לא הגיע לשיא אי שם מעל לשמים, מעל לכוח המשיכה. ואיזה הבדל עצום. ואיך ההבדל הזה, מעמיד באור אחר את כל ההכנות. איזה תסכול נורא הוא לעבור את כל הדרך, אך לא להגיע.
ההכנה, הצפייה, התקווה, חיות מהלוואות. הן לוות כוחות נפש מהסיפוק המזומן לנו לאחר השלמת המשימה. זהו בדיוק התהליך של דחיית סיפוקים. אם השיא הצפוי מתבטל לפתע, מתרחשת נפילה קשה. את הכוחות שלווינו אי אפשר להחזיר. במקומם נותרים תסכול גדול ואפיסת כוחות. האם היה עדיף בכלל לא להתחיל?
ישנה בדיחה על יהודים ואנטישמים מימי השלטון הקומוניסטי
בברה"מ. עומדים כולם שעות בתור ללחם. יוצא הפקיד האנטישמי ומודיע - יהודים, לכו הביתה, אתם לא מקבלים לחם. הולכים היהודים רעבים הביתה, והאחרים נשארים לעמוד בתור. עוד שעה עוברת, ויוצא הפקיד ומודיע לכולם - היום אין לחם, לכו הביתה.
ומי הרוויח? שוב היהודים, שהלכו הביתה שעה לפני כולם.
כאשר לא מגיעים למטרה, ככל שארוכה הדרך , כן גדל התסכול.
לא משה והר נבו. לא אילן רמון והקולומביה. עמר חי ומת כמו הצ'אלנג'ר. והתסכול גדול.
ארבעים ותשע היו שנותיו של אילן רמון שמת צעיר. אף אני בשנה הזאת צעיר כמותו. ממרומי ארבעים ותשע שנותי אני משקיף אחורה אל גיל שבע עשרה. כל כך מזמן. כל כך הרבה. חלק כל כך משמעותי ועיקרי וחשוב של פרקי חיי נמצא משם ואילך. למטה משם, למטה משבע עשרה, נוצק הבסיס, אבל, כל כך מעט נמצא שם. כל כך תחילת החיים.
החיים הם טיסה חד פעמית ללא נחיתה. טיסה שסופה התרסקות. עד גמר הדלק, או עד לתאונה. אפשר להאריך, אפשר לדחות, אך אי אפשר למנוע. אפשר להיזהר, לחסוך בדלק, אפשר להסתכן, להשתולל, אך אי אפשר למנוע. אפשר לעשות את הטיסה ארוכה ומעניינת, לראות עולמות, להעפיל לגובה. אפשר לגמוע מרחקים. אי אפשר למנוע את ההתרסקות.
כל אחד מקבל את כרטיס הטיסה של חייו, וכמה חבל לסיים את הטיסה כבר בהמראה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
