 |
/images/archive/gallery/380/592.jpg יעקב זנדמן
 |
|
|
|
|
|
|
| מאורעות גדולים טורפים אנשים קטנים. המלחמה שמתחוללת בולעת את השקט ואת הפרטיות. מי מלבדי עסוק היום בעמר? |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השבוע החלטתי לא לכתוב. המאורעות החיצוניים טרפו הכל. מלחמה. מאורעות גדולים טורפים אנשים קטנים. כתבתי פעם שהתקופה שלנו, אורח החיים שלנו, מאפשרים את הלוקסוס להתאבל עד הסוף. כשעוסקים בהישרדות קשה להתמקד באבל, בזיכרון, בקשר עם מי שנשאר בעבר. כל אלה דורשים מרווח מסוים של שקט. סוג של פרטיות. המלחמה שפתאום מתחוללת בולעת את השקט ואת הפרטיות. מי מלבדי עסוק היום בעמר? מה למי שקורא אותי היום, ולמפגש עם עמר, עם העצב שלו, עם הקיום ואי הקיום שלו. מה לעצב שלי ולמלחמה הנופלת על ראשנו? נבלעתי בתוך המלחמה, והחלטתי לא לכתוב. לא להשמיע קול שלא נשמע.
 |
| איך נהייתי דתי |
|
יש לי טקסים קטנים, קבועים, יומיים או מזדמנים ויש לי אפילו מקדש. בעצם, ייסדתי לעצמי דת |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
כתבתי פעם כי הזיכרון נערם בשכבות. כי האירועים החדשים מכסים את הזיכרונות הישנים. מלחמה היא שכבת זיכרון עבה. גם אותי היא מכסה, מסתירה לי את עמר.
רק לפני יומיים, הימים עודם רגילים. בני האמצעי בבחינת בגרות אחרונה. בבוקר, נסענו לבית הספר. לא נסעתי לשם בשעות הבוקר מאז אותו יום שאספתי את עמר, יום לפני הניתוח. יום רגיל והתמודדות רגילה. ופתאום מלחמה.
מלחמה שואבת נערים צעירים. הצבא שואב אותם. עמר עזב אותנו כילד והיום הוא בגיל גיוס. החברים שלו מתגייסים. התחושה היא כאילו גם עמר, הגיע לגיל, ממשיך בדרך עם כולם. האם היום, כהורים, אנחנו יותר שקטים?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הצפוי שבא במפתיע
|
|
|
 |
|
|
|
באותו ערב נכחנו במעין מסיבה, אירוע לקראת גיוס של חבר ילדות של עמר. הערב ההוא התערבב והתמזג לתוך אותו יום, שבו החלה מלחמה. מלחמה ששואבת צעירים, ומגיעה לפתע, ביום בהיר, בהפתעה. מגיעה פתאום וקוטעת, ומשנה תכניות שטווינו. כי הפתעות מתפרצות אלינו היישר מתוך העתיד, ומוכיחות עד כמה הוא אינו גלוי בפנינו.
בדיוק היום, מתוך העתיד הלא ידוע, קיבלנו את הידיעה כי הוועדה שחקרה את נסיבות המוות של עמר סיימה את עבודתה והגישה את הסיכומים שלה. גם הדבר הצפוי יכול להיות מפתיע. בא במפתיע, ומשבש את היום יום שאתה מנסה לבנות סביבך. וכך באה עוד שכבה של מציאות, ושוב טרפה הכל, וערבבה דבר בדבר, ומשכה את דעתי למקום אחר, וידעתי שהיום לא אוכל לכתוב דבר.
ממש כמו ביום שקדם לניתוח, עזבתי באמצע יום עבודה ונסעתי הביתה, אבל בפעם הזאת, לא אספתי את עמר מבית הספר. ממש כמו אז, נסענו שוב באותה הדרך, המוליכה לבית החולים. כמו אז, חזרנו בדרך קצת שונה, בכביש היפה, הירוק, שעמר אהב, שחשבנו לטייל בו לאחר שיחלים.
כשהגענו לבית החולים, גילינו שכל הכניסה והחנייה שונו ועברו למקום אחר. כאילו, השנוי נכפה עלינו, שלא נתפתה לחשוב שהנה, אנחנו שוב חוזרים על אותה נסיעה של אז, לפני. לאלץ אותנו להפנים שהזמן אינו מאפשר חזרות.
בכל זאת, כשקראנו את הדו"ח, את הסעיפים המתארים שלב אחר שלב את אותו היום, לא יכולתי להימנע מההרגשה כי הנה, מיד נמצא את הטעות, ונתקן, ועכשיו הכל יהיה בסדר, ויעבור בשלום. הנה ההזדמנות השנייה.
במהלך הנסיעה, שמענו חדשות
ועדכונים ברדיו. לא התנתקנו מהם. כך התערבבו ביניהם מאורעות היום והמלחמה של כולם, עם המסע הפרטי שלנו, אל לב המאפליה, עם עמר, ובלעדיו.
הרגשתי כמו בתוך רומן, כאשר העלילה הפרטית והגיבורים שפוגשים ומכירים באופן אישי משתלבים ומתקיימים ברקע המאורעות הגדולים המגדירים את התקופה. התחושה הזאת נכונה לכל אחד, כאשר הקיום הפרטי, החיים האישיים, מתקיימים על רקע, וביחס, וסביב האירועים המגדירים את התקופה. וההיסטוריה המתהווה, היא מקיפה את החיים הפרטיים, מעניקה להם מסגרת, והמסגרת הזאת נשארת תמיד ומהווה את הרקע ואת נקודת הייחוס. אפילו אם החיים הפרטיים באותם ימים הם שוליים ורגילים, הם נכנסים לתוך אותה מסגרת ונשארים שם. איפה בדיוק היית כשנפלו התאומים? כל אחד זוכר.
ברדיו דיברו על הצפון, ועל לבנון, ועל היציאה מלבנון - שהתרחשה בסך הכל לפני שש שנים, ואני הופתעתי לגלות, לשים לב לכך שהיה זה כשעמר היה בן שתיים עשרה. הופתעתי, מכיוון שעבורי כמבוגר, הזמן של אז, לפני שש שנים, וזה של היום, נראה לי כאותה תקופה ממש. שפרט להפרש השנים, אין בו שנוי ממשי. ועבור ילד, לעבור מגיל שתיים עשרה לשמונה עשרה, זהו שנוי עצום. בפרט, אם אתה עוצר בגיל שבע עשרה.
בערב, בבית, עקבתי אחר החדשות בטלוויזיה. כך מצאתי את עצמי בסופו של יום, בוהה בסרט קליל. והסרט, צולם בניו יורק, בשנת 2001, היא שנת שלוש עשרה לעמר, ושוב, שמתי לב לכך שזה הזמן שביקרנו שם, ועמר רק בן שלוש עשרה. ורק התאומים כבר לא היו, וההריסות העלו עשן.
אחר כך ישבתי וכתבתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
