 |
/images/archive/gallery/362/349.jpg עומר זנדמן ז''ל.
 |
|
|
|
|
|
|
| דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי, כמגיב במדור, יוצא להגן על כבודו של העולם הווירטואלי. תמיד חשבתי שמאחורי כל תגובה עומד מגיב, וכל מגיב הוא בנאדם ממש, אפילו אם הוא מגלה רק פן אחד של עצמו. ממש כמו בחיים הרגילים. ועוד יותר מאשר המגיב הוא ישות אמיתית, התגובה שלנו אליו היא אמיתית. היא שלנו והיא אנחנו ממש. אגו, או לא, היא מוציאה מתוכנו את הדברים כפי שהם בפנים. הזמן הזה, הימים האלה, המחישו זאת יותר מתמיד. גם לספקנים.
לפני זמן לא רב, קיבלתי הצעה לכתוב למדור. מאוד היססתי האם להיענות. היו לי מספר סיבות לכך. ראשית, לא ששתי להיחשף. רציתי לשמור על הקלילות והחופש הכמעט מוחלט השמור למגיב האלמוני. אלא שלפתע גיליתי שהמעטה הזה, של האלמוניות, הוא פחות חשוב, ובפרט, הוא לא ממש מצליח להגן עלינו. אז הנה כבר נחשפתי, והשמים לא נפלו. הם כבר נפלו ממילא, כמה ימים קודם לכן. הסיבה שנייה שלא אצתי לפרסם הייתה שלא היה לי מה לומר. לא ראיתי בעיני רוחי שום מסר או משנה סדורה אותם אני מבקש לפרוש בפני חברי המחפשים. את דברי, אם מצאתם בהם טעם, שמרתי תמיד כתגובה למה שכבר נאמר. קצת להוסיף. קצת לתקן. קצת לענות. הימים האלה, מזמנים לי שפע של אפשרויות להגיב.
מציאות, לא וירטואלית, עטה עלי לפתע, וגררה אותי לפינות ולמקומות שלא הכרתי. לא באופן כזה. מציאות שגורמת לי להגיב. כל כך התרגלתי לישותי כמגיב, שאני רואה בתגובות צורת תקשורת וביטוי לכל דבר. אז הנה, יש לי על מה להגיב. הסיבה השלישית היתה שבניגוד לכתיבת תגובות, כתיבה של טור, היא יותר מחייבת. עבודה הכרחית שלא מצאתי מושכת בשום צורה. אז הנה, החלטתי לוותר על החלק הזה בעבודה, ולהביא את הדברים כמעט ישירות. חסכתי לי טרחה, ואם זה לפעמים על חשבונכם, אתכם הסליחה.
אין בתגובות ובכתיבה שלי שום בשורה. במקום בו אני נמצא, כבר היו אחרים. את מה שאפשר למצוא כאן, כנראה שכבר גילו לפני.
בחודשים האחרונים בילינו הרבה יחד, אני ואתם, חברי הווירטואליים. אני נמצא עכשיו במקום אחר. אני מבקש שתראו בדברים שלי בסך הכול דיווח משם. גלויות של אהבה ממקום של כאב. גלויות של תייר. או של גולה. גלויות, דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן
ה-17.
כבר היינו במקומות וירטואליים שיש בהם הכול. אהבה ושנאה, חברות וקנאה. אפילו סקס. אני רוצה לספר היום על לוויה וירטואלית. הסיפור קצת אישי. אבל אתם יודעים - הכל אישי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אז מה כאן וירטואלי ומה אמיתי?
|
|
|
 |
|
|
|
מאות, אולי אלפי שעות, בילה עומר מול מסך המחשב. שעות שתמיד נראו לנו, ההורים, זמן אבוד, מבוזבז.
רק השבוע התגלה לנו עד כמה השעות הללו היו מופלאות, לא רק לעומר, אלא לאלפי משתמשים, חובבי משחקים כמוהו, שנעזרו בו, צחקו איתו, העריכו ואהבו אותו, וחוו חוויות חיים ממשיות ומלאות. עומר היה מנהל פורום משחקים באתר linonetwork.
כאשר נודע דבר לכתו, התכנסו משתתפים בפורומים שונים והחלו לשתף. הפעם, לא לשתף קבצים. לשתף צער. כמו בעיר, כששומעים על אסון שקרה למישהו שנמצא רחוק, ולא יודעים מה לעשות, ואין דרך לעזור. פשוט יוצאים מהבית, מהמקום הפרטי אל הציבורי, אל המשותף, מחפשים זה את זה, פשוט כדי להיות יחד. כדי להרגיש יחד ברגעים קשים. כך, יצאו תושבי האתר הווירטואליים, איש איש וכינויו, נפגשו וחיפשו נחמה זה לצד זה. צורך אנושי פשוט מוצא ביטוי וירטואלי.
עמוד הבית באתר הפך למצבה וירטואלית. מקדם את פני הבאים לאתר, מספר על פועלו של Codename_47. דף הנצחה. מצבה וירטואלית.
בפורום משוב הפתוח לכל, פרסם מישהו את הידיעה, ותחת הידיעה התקבצו תושבי האתר. במהלך השבוע נמנו שם אלפי כניסות. אלף גולשים הוסיפו כמה מילים. ממי שהכיר, ומי שנגע, ומי שלא הכיר ונגע רק עכשיו. אלף מגיבים. אלף דמעות. לוויה וירטואלית מפוארת.
בפורום שלו, פורום המשחקים, כתב מישהו הודעה מפורטת. סיפר מה היה ומה קרה ומי היה עומר האמיתי. גם לכאן התאספו עשרות מגיבים. כאן היה הבית. כאן התכנסו המגיבים אל הבית הווירטואלי של עומר. למצוא נחמה לעצמם, ולהעבירה הלאה.
אז מה כאן וירטואלי ומה אמיתי? החברים הווירטואליים שלי, שבכו איתי. האם הם לא אמיתיים? אלה שלא מפסיקים לחבק דרך המיילים והמילים האלקטרוניות. האם הם לא אמיתיים? אלה שיצאו מן המסך ובאו אלי הביתה בגופם. האם הם לא אמיתיים?
וכמה אמיתיים החברים הווירטואליים של עומר? אלה שיצאו מגדרם ובכו על המסך. אלה שיצאו מעורם כדי להשיג טלפון וליצור קשר. אותם נערים צעירים, בני גילו, שאולי דיברו איתו פעם ואולי לא, שיצאו למסע התבגרות לא מתוכנן. נערים שחצו את הארץ כולה, ברכבת, באוטובוס וברגל. שצעדו והגיעו אלינו הביתה, ובלי חשש, או סביר יותר, בחששות גדולים, נכנסו לבית אבלים, לפגוש אנשים שמעולם לא הכירו, שהיו הוריו של נער שאולי הכירו ואולי לא. רק כדי להשתתף ולחלוק בכאב. האם אין זה מסע רוחני נעלה?
וכשהעולם הווירטואלי חוצה בעוצמה כזאת את הקווים, והופך לרגע למוחשי כל כך, הוא מחמם את הלב, ומעמעם את הצער לרגע. ולא רק בגלל האהבה וההוקרה והחמלה, האמיתיים, אלא בעיקר, בגלל שהכל נעשה עבור ועל ידי עומר בזכות עצמו. בזכות מה שהוא היה ועשה. והרי הצער בלכתו של ילד מתעצם כל כך דווקא בגלל כל מה שלא הספיק לעשות. הרי לך נחמה לרגע. ואנחנו, הורים שלומדים כל זאת דווקא דרך הערוץ הווירטואלי.
בדיוק במלאת שבעה ללכתו של עומר, נסגר האתר, יחד עם אתרים אחרים בצו בית משפט, בטענה שהם מפירים זכויות יוצרים. כל מה שתיארתי כאן נעלם בן לילה. כמו מקונדו ב"מאה שנים של בדידות". כוסה בחשיכה והפך לזיכרון. האם זאת אגדה וירטואלית?
באתר ynet עדיין קיים קישור לאותו דף הנצחה, תחת הכותרת פרידה וירטואלית.
אז הכול אמיתי.
והכל וירטואלי.
והמוות?
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
