 |
/images/archive/gallery/572/124.jpg מתנה
michelle gibson, Flickr  |
|
|
| כשאת נותנת, למה את מתכוונת? |
|
|
|
| פרח נתתי לנורית, נתתי הכל! נכון דני, אבל רצית לקבל ממנה משהו. רוזין רוזנבלום על ההבדל בין נתינה למסחרה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זוכרים את דני? נו... דני, הילד ההוא שנתן הכל לנורית, מפרח ועד תפוח, והיא זרקה אותו והלכה לשחק עם ילד אחר. למי שלא זוכר, הנה הגירסה של דני להשתלשלות העניינים (בעזרתה האדיבה של מרים ילין שטקליס):
פרח נתתי לנורית
קטן ויפה וכחול
תפוח נתתי לנורית
נתתי הכל
נורית אכלה התפוח
הפרח זרקה לחצר
והלכה לה לשחק
עם ילד אחר.
כמעט כל אדם ששומע שיר זה לראשונה, מזדהה אוטומטית עם דני המסכן ושונא שנאת נפש את נורית. מי לא רוצה לחבק את דני ולהגיד לו: לא נורא דני, היא לא ראויה לאדם טוב כמוך. אתה עוד תמצא מישהי שתדע להעריך את טוב ליבך, מישהי שתאהב את מה שיש לך להעניק.
 |
| יש מיש ויש מאין |
|
יותר מדי שנים היצירתיות שלי הייתה קשורה לאפלה ולסבל. עד שלמדתי משהו חדש |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
אין מה לעשות, כולם עוברים את זה, אתה לא לבד. כל כך הרבה תואמי ותואמות דני מסתובבים בעולם ומייללים: איך אפשר? הרי נתתי כל כך הרבה, ויתרתי על כל כך הרבה, השקעתי כל כך הרבה – ובסוף הוא/היא עוזב/ת אותי עם הזונה/המניאק הזו/הזה...
ובכן דני, אני חושבת שאתה כבר מספיק בוגר כדי לשמוע את האמת: נתת הכל לנורית, לא כי רצית לתת, אלא כי רצית אותה, כי רצית לקבל ממנה משהו: חום, אהבה, תשומת לב, סקס מזדמן – לא משנה מה, העיקר לקבל. נתת כל מה שהיה לך ונשארת בלי כלום: בלי הפרח, בלי התפוח ובלי נורית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
באסטה של נתינה וקבלה
|
|
|
 |
|
|
|
"הנתינה" היא אחד הנושאים שהכי מעסיקים אותנו בחיים: כמה לתת? כמה זה יותר מדי? כמה זה פחות מדי? אלטרואיזם זה נורמאלי או לא? הנתינה היא גם אחד הנושאים שעוררו הכי הרבה סערות ודיונים בלימודי ימימה. רובנו גילינו כי מרבית הזמן אנחנו עסוקים בנתינה לא נכונה ואין לנו מושג בעצם מה זו נתינה נכונה.
כנראה שכל הבלגאן הזה של הנתינה הלא נכונה מתחיל עוד בילדות. מגיל צעיר מלמדים אותנו לתת על מנת לקבל. לתת כחלק ממשא ומתן חברתי, נתינה שתלויה בדבר- אני אתן לך ואתה תיתן לי, כשהדבר המשמעותי ביותר שאתה יכול לתת לי בתמורה זה אהבה, תחושת שייכות, לגיטימציה, משמעות ועוד.
פעוט בן שנתיים וחצי לא נותן את הצעצוע שלו לילד אחר כי הוא רוצה. הוא נותן כי הוא מרצה את אימא. וכשאימא מרוצה, אימא אוהבת. ולאימא אין שום כוונה רעה. היא לא יודעת שהיא מלמדת את הילד לתת על מנת לקבל. היא בסך הכל אמרה לו שאם הוא ייתן את הצעצוע, זה מאוד ישמח אותה שהוא כזה נדיב. וכאמור, כשאימא שמחה, אמא אוהבת. וככה, בלי כוונה רעה, כל ההתניות לנתינה לא נכונה נשתלות כבר אז במוח.
אז אחרי שמגיל צעיר מלמדים אותנו לתת כחלק ממשא ומתן,
אנו מסתובבים בעולם ומשכללים את היכולת הזו לדרגת מיומנות גבוהה: נתינה ללא גבולות, סחטנות רגשית, אגואיזם מוקצן – נאחזים במה שיש לנו לתת, וסוחרים בנתינה הזו במומחיות של באסטיונרים- מנסים למשוך בכוח את החום והאהבה: הפרס האולטימטיבי שהבטיחו לנו בילדות.
מנסים בכוח להפוך את המקבל ל"אסיר תודה": אני אתן לך ובתמורה אתה תהיה אסיר שלי ואני אהיה הסוהר שלך. אין שחרורים עד שהחור הענק שבנשמה שלי יתמלא. אבל האם יש לנו ברירה אחרת? האם ישנה דרך נכונה יותר למלא את החור הענק הזה בנשמה? האם בכלל יש דרך נכונה לתת לאחר?
כדי לנסות לענות על זה, אעבור לתובנה שנייה בנושא הנתינה. בלימודי ימימה מדברים על כך כי בכל אינטראקציה שלנו עם אנשים, עלינו לשאול את עצמנו: מה אנחנו יכולים לתת לצד השני? כיצד אנחנו יכולים לתרום לו משהו מהותי?
רגע, אבל זה לא מה שדני עשה? זה לא מה שאימא ניסתה ללמד את הילד הקטן שלה?
אז זהו שלא. הם חשבו שזה מה שהם עשו, הם חשבו שהם שאלו את עצמם: "מה אני יכול לתת לצד השני?", אבל כנראה שהם שאלו את עצמם שאלה הפוכה לגמרי, בדיוק כמו שאני שאלתי את עצמי הרבה פעמים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נתינת יתר
|
|
|
|
|
|
|
לא נעים להודות, אבל מרבית המפגשים שלי עם אנשים, הוכתבו ע"י השאלה ההפוכה: מה הצד השני יכול לתת לי? לא תמיד הייתי מודעת לקיומה של השאלה, אולם היא תמיד הייתה קיימת ברקע, גם אם באופן סמוי. היא הייתה קיימת ככוח המניע את המפגש: מה יש לצד השני שיכול להועיל לי? כיצד הוא יכול לקדם אותי אישית, מקצועית, כלכלית? כיצד הוא יכול לשפר את תדמיתי בעיני אחרים או בעיני עצמי? כיצד הוא יכול לשדרג אותי בנוכחותו? כיצד הוא יכול לגרום לי לאהוב יותר את עצמי? בקיצור, מה הצד השני יכול לתת לי?
פתאום אומרים לי שעליי לשאול את עצמי שאלה הפוכה: מה אני יכולה לתת לצד השני? התבנית הזו חדשה לי. אני מזהה בה גדלות והתעלות, אולם אני לא יודעת כיצד ליישם אותה מבלי לזייף.
אני מחליטה לנסות. במפגשים הבאים שלי עם אנשים, אני מגייסת את מלוא האמפטיה, מטה אוזן קשובה, מביטה בעיניים, מנסה לגלות עניין אמיתי, משתדלת....וזה לא עובד. מרגישה שזו רק טקטיקה, לא מצליחה באמת לשנות את התבנית שהתרגלתי לפעול לפיה. מרגישה שזהו ניסיון פאתטי להיראות בחורה טובה, נותנת ומלאת חמלה. את התפקיד הזה, של הבחורה הטובה, אני מכירה היטב: קצת נתינת יתר, קצת ויתור מחושב היטב, קצת מניפולציה של התמסרות והקשבה...והנה זוכה להגדרה של נשמה טובה. אבל עמוק בפנים יודעת שהדבר שמניע את הבחורה הטובה הוא שאלה מוכרת ועתיקת יומין: מה הצד השני יכול לתת לי? מה אני ארוויח מהתחזות לבחורה טובה?
זה אבסורד, אבל דווקא תחת ההגדרה של בחורה טובה ונותנת, אני הכי לא טובה לקרובים אליי. הכי לא נותנת מעצמי כלום, הכי לא אמינה והכי מסוכנת – כי מתישהו אני אתפוצץ עם רשימת התחשבנות ארוכה, אני אתבע לקבל את מה שמגיע לי תמורת הנתינה האינסופית, החור בנשמה ידרוש את שלו.
אז אם הדרך הזו לא עובדת, כיצד יכולה להיות בנתינה נכונה? כיצד יכולה לשאול את עצמי: מה אני יכולה להעניק לצד השני? ולהתכוון לזה מבלי לזייף? כיצד יכולה להעניק לאחר שלא על מנת לקבל?
כאן מגיעים לתובנה המהותית החשובה בנושא הנתינה: "נתינה לעצמך קודמת לכל! קודם כל תיתני לעצמך, רק אחר כך תוכלי באמת לתת לאחר".
זו התשובה. זו הדרך היחידה לתת שלא על מנת לקבל. את החור הענק בנשמה שלי, רק אני יכולה למלא. אף אחד אחר, גם לא הקרוב אלי ביותר ולא משנה כמה אעניק לו – אינו יכול לתת לי את מה שאני צריכה לתת קודם לעצמי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בסוף גם נורית למדה את השיעור שלה
|
|
|
|
|
|
|
נתינה לעצמי קודמת לכל. זו הדרך היחידה לתת לצד השני מבלי לזייף. כי כשיודעת להעניק לעצמי, כבר לא זקוקה לשאול: מה הצד השני יכול לתת לי? הוא לא צריך לתת לי כלום – אני יודעת לעשות את זה לבד.
התנהלות בעולם על פי התבנית של "מה הצד השני יכול לתת לי?" היא התנהלות של הישרדות, של חוסר, של תלות. דווקא התבנית הזו מובילה לנתינה על מנת לקבל, לנתינה על מנת לשלוט, לנתינת יתר אובססיבית, שאין לה שום קשר לנתינה אמיתית.
לעומת זאת התנהלות על פי התבנית המהותית של "מה אני יכולה לתת לצד השני?" היא התנהלות של שפע, של בטחון, של עושר. והתנהלות זו יכולה לנבוע רק מההבנה כי נתינה לעצמי קודמת לכל, כי כשאני מפרגנת לעצמי את השפע הקיים בעולם, אין לי שום קושי להיות בחסד כלפי אחרים.
כל מי שטס פעם לחו"ל, מכיר את הנוהל בו הדיילת מסבירה ומדגימה לנוסעים מה לעשות במקרה חירום. אחד הדברים שהדיילת תמיד מדגישה הוא שבמידה וצריך לחבוש מסיכת חמצן - קודם כל, עליך לחבוש את המסיכה שלך, ורק אחר כך, לחבוש את המסיכה לילד שלך!
דוגמא זו ממחישה את הדרגה המהותית ביותר של הנתינה. דרגה בה יש סינכרון מלא בין נתינה לעצמי ונתינה לזולת. בדרגה זו, לא רק שאין סתירה בין נתינה לעצמי לבין נתינה לזולת, אלא להיפך, הנתינה לעצמי היא שלב חיוני בדרך לנתינה לזולת. טובתי אינה מנוגדת לטובת הזולת, היא הכרחית. רק אחרי שמספקת לעצמי חמצן, יכולה לספק חמצן למישהו אחר, אחרת- איחנק מחוסר אוויר.
ולסיום, כמה מילים לדני,
אני לא יודעת אם זה מנחם אותך, אבל גם נורית, האקסית המיתולוגית, אכלה אותה לא מעט מבחורים בחייה. מסתבר שזה לא כל כך פשוט להיות במקום הזה של נתינה נכונה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | רוזין רוזנבלום היא תלמידה בשיטת ימימה. הטור הוא דיאלוג פנימי של הכותבת עם החומר הנלמד. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
