 |
/images/archive/gallery/568/392.jpg גם זו לא רוזין.
ilmungo, Flickr  |
|
|
|
|
|
|
| יותר מדי שנים היצירתיות שלי הייתה קשורה לאפלה ולסבל. רוזין רוזנבלום למדה משהו חדש |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני מספר שנים, במסגרת מבדקי קבלה למקום עבודה, נערך לי מבחן רורשאך, מבחן אבחון ידוע שבמסגרתו מראים לנבחן כתמי דיו והנבחן צריך לציין מה הוא רואה.
הפסיכולוגית ביקשה ממני לפרט כל מה שאני רואה בכתמי הדיו המפורסמים. אז פירטתי: עטלף אחד, עטלף שתיים, עוד עטלף, אמא עטלפה, עטלף תינוק, עטלף לבקן, עטלף עצוב וכך הלאה. כמו שהבנתם, ראיתי בעיקר עטלפים. לשם גיוון, ראיתי גם את האבזרים המשמשים את העטלפים בבואם להטריד את שלוותי: מערה חשוכה, צעיף ארוך, איש עם זקן, קליפות של אבטיח. בפגישה לאחר מכן המאבחנת בישרה לי בחגיגיות את תוצאות המבחן: א. יש לי דמיון מאוד יצירתי. ב. כנראה שאני בדיכאון עמוק משום שהדמיון שלי מאוד אפל ושלילי.
 |
| הטנטרה של הסיפוקים |
|
לנסות להיות מסופקת על ידי האגו זה כמו לעשות סקס עם מישהו שלא סופר אותך |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
כשיצאתי ממנה בישרתי לעצמי בחגיגיות את תוצאות הפגישה: א. המאבחנת דומה דמיון מפתיע לעטלף. ב. יצירתיות קשורה באופן הדוק לאפלה ולסבל.
אכן, שנים רבות הדמיון שלי והיצירתיות שלי היו קשורים קשר הדוק לאפלה ולסבל. גדלתי על המיתוס שיצירתיות חייבת לבוא בהכרח עם סבל, ושרק מהדיכאון והאפלה ניתן להפיק דברים יצירתיים.
לכן המסקנה המתבקשת היא "מוכרחים להיות עצוב" כי אם העצב ייעלם, הדמיון היצירתי ייעלם יחד איתו. לכן פיתחתי את הדמיון שלי לדרגת אמנות בהפקת סרטי בורקס סוחטי דמעות. התפלשתי בסבל שלי, בטוחה שהוא זה המעניק לי חומרי בעירה ליצירתיות שלי.
ואכן הוא העניק חומרי בעירה, אולם אלו היו חומרי בעירה מהסוג הזול ביותר. חומרי בעירה שהעשן השחור שלהם חנק אותי, כלא אותי במקום צר, קטן ונטול אוויר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חוקיות של יש מיש
|
|
|
 |
|
|
|
כשהתחלתי להיחשף ללימודי ימימה נבהלתי. הרי אנחנו לומדים להתחבר למהות, לשמחה, לראות את היש, להפסיק לקדש את הסבל והקורבניות. מה זה יעשה לדמיון שלי? זה יהרוס אותו. יצמק אותו עד כדי התייבשות. בעיני רוחי ראיתי את עצמי חיה בעולם של שמחה פתטית, מתודלקת על ספידים של אור ואהבה, חסרת דאגות ונטולת יצירתיות לחלוטין, כשהדבר המקורי היחידי שהפה שלי מסוגל להפיק זה: "וואו, זה מקסים... זה נפלא... זה מואר". הבהיל אותי להיות כל כך בנאלית. הבהיל אותי לאבד את מה שחשבתי למקור הדמיון היצירתי שלי. לא האמנתי ששמחה מהותית ואופטימיות יכולים להוות מקור ליצירתיות.
האם זה באמת צריך להיות כך? האם יצירתיות יכולה לינוק רק מאפלה ומסבל? האם אי אפשר להפיק יצירתיות מהשמחה? האם אני אפסיק לשאול שאלות ואתחיל לנסות גם לענות?
בלימודי ימימה מדברים על שני סוגים של חוקיות: חוקיות של "יש מיש" מול חוקיות של "יש מאין". חוקיות של "יש מיש" היא החוקיות
המוכרת, החוקיות הנסיבתית הרגילה של החיים - סיבה ותוצאה. זוהי חוקיות הנשענת על סדר כרונולוגי ורצף של דברים. אם אתמול קרה לי א', היום חייב לקרות לי ב'. כשאני בטוחה שזו החוקיות האפשרית היחידה, אני חוסמת כל אפשרות שיקרה משהו אחר. אם הרגע הקיים תלוי ברגע הקודם, אני בעצם לא מאפשרת לרגע הקיים להיות משהו חדש, בלתי תלוי. זוהי תבנית מגבילה שלא פותחת פתח להזדמנויות חדשות ואינה מאפשרת לי לברוא מציאות חדשה.
לעומתה, חוקיות של "יש מאין" היא חוקיות שמצליחה לפרק את הנסיבתיות, להתעלות מעל המציאות הרגילה ולברוא מציאות חדשה. החוקיות של "יש מאין" מציעה מרחב פעולה גדול יותר מהחוקיות של "יש מיש" משום שהיא מתייחסת לכל רגע כאל רגע חדש העומד בפני עצמו ואינו נותן לרגע הקודם לכבול אותו. חוקיות זו מאפשרת לי להיות נוכחת בהווה מבלי להיות מחויבת לעבר, וזו חירות אמיתית. זוהי חוקיות של נס שרק בחיבור שלנו למהות, אנחנו יכולים לפעול לפיה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פשוט להשתעשע
|
|
|
|
|
|
|
אני חושבת שאפשר ליצור חלוקה כזו גם לגבי יצירתיות: יצירתיות היונקת אך ורק מהסבל ומקדשת אותו היא יצירתיות הפועלת בחוקיות של "יש מיש". כן, הסבל יכול להיות מקור ליצירתיות, מקור אדיר אפילו, אולם זו יצירתיות עקרה ומקבעת, שאינה מצמיחה. למרות האשליה, אין ביצירתיות זו חירות אמיתית כי היא אינה מייצרת משהו חדש, היא רק מתארת באופן שונה את הקיים. היא רוצה להתפלש בסבל הקיים ולשמר אותו. המרכיב העיקרי המזין אותה הוא דריכה במקום, חוסר נכונות לנוע קדימה, היתקעות בעבר. זהו מקום צר ומכווץ שאינו מאפשר לברוא מציאות חדשה. אפשר למצוא חמישים דרכים יצירתיות לומר "רע לי" אבל אף אחת מהן אינה מוציאה אותי מהרע. להיפך, זה מאדיר את הרע ונותן לו הרבה יותר כוח.
לעומת זאת, יצירתיות הפועלת על פי החוקיות של "יש מאין", היא יצירתיות מהותית. הסבל יכול אולי להיות הטריגר שמפעיל אותה, אולם היא יודעת להתמיר אותו לשמחה, לשינוי, לתנועה. היא אינה מחויבת לסבל, אינה נותנת לו לכבול אותה. זוהי יצירתיות הרבה יותר נועזת ופתוחה. זוהי יצירתיות שמטבעה היא בוראת מציאות חדשה ובכך היא הופכת להיות חסרת גבולות.
יצירתיות מהותית היא כמו חנות ענקית מלאה בצבעים ובחומרי יצירה, שמזמינה אותי להיכנס אליה ואומרת: קחי, תשתמשי בכל מה שיש כאן, תערבבי, תתלכלכי, תתנסי, תבזבזי, תעזי, תחדשי. כי יצירתיות היונקת מחוקיות של "יש מאין" יונקת בעצם מ"אין חוקיות" – הכל מותר, הכל פתוח, הכל אפשרי.
למרות שקשה לשחרר אותו לגמרי, סוף סוף אני מעיזה להטיל ספק בגדולתו של הסבל כגורם מקדם יצירתיות. אני מתחילה להאמין שלא מוכרחים להיות עצוב, להיפך, צריך להרפות מהסבל, להפסיק לקחת את עצמי ברצינות תהומית ולהתחיל להשתעשע. פשוט להשתעשע.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | רוזין רוזנבלום היא תלמידה בשיטת ימימה. הטור הוא דיאלוג פנימי של הכותבת עם החומר הנלמד. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
