 |
/images/archive/gallery/371/343.jpg יוסי מורגנשטרן
ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| יוסי מורגנשטרן חזר מביקור אצל המורה הרוחני דוגלאס הארדינג ומזמין אתכם לעשות מסע קצר אל עצמכם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אוקטובר 2005. אני שוב בדרום מזרח אנגליה. שמש סתווית, שמים כחולים, סוסי בר בכרי דשא ירוקים. נהג האוטובוס מודיע באדיבות על התחנה שליד ביתו של דוגלאס הרדינג. אני יורד ועושה את דרכי בין סנאים, איילות הקרבות בעדינות לשיירי גזר וציפורים שמנקרות זרעים במתקנים המיועדים לכך. שקט ושלווה בכל. הבית נבלע בין עצי ערמונים בני מאות שנים וטובל במדשאות ובפרחים ששתלה קתרין, אשתו הנמרצת של דוגלאס, בת ה-75. אני נכנס לביתם הקט, הצנוע והמתוכנן להפליא - עדות למיומנותו של דוגלאס כאדריכל בעבר. הוא יושב בכיסא, חשוף לשמש המלטפת את גופו, שהצטמק לאחרונה. מגבעת לבנה שמוטה על עיניו כדי להגן על עורו העדין מפני השמש. מתוך חזות מנומנמת הוא מתעורר ואומר "יוסי, אני כל כך שמח שבאת". אנחנו מתחבקים חיבוק ממושך. אני מאושר שוב לפגוש את דוגלאס, אני עונה. הוא שואל על חיי ועל חברים שהכיר בסדנאות שהנחה לפני כמה שנים בארץ. בהתלהבות הוא מספר על מאמר שכתב לאחרונה על אודות הכאב, על שניים מספריו שתורגמו לרוסית, ועל חבר חדש שבעקבות התנסות קצרה בת דקות מספר הבין כי מפגש בין שני אנשים אינו חוויה של התנגדות ומאבק, אלא חוויה של שיתוף ושל אהבה. "אתה מבין, יוסי יקירי, במפגש בינינו עכשיו, אתה משאיל לי את פניך על פרטיהם הרבים, הצבעים והצורות שבהם, ואני נעלם לכבודך ומכיל את כולך. האם אין זו אהבה?".
 |
| תומר פרסיקו \ |
רק מה שאתה |
|
דאגלס הארדינג, ארכיטקט ומורה רוחני, מציע לראות ולא לחשוב את העולם |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
לבי מתרחב ונפתח לזקן ולאשתו. פגשתי אותם לראשונה לפני 11 שנים בבית ידידי איבן שבדרום צרפת. שבוע לאחר מכן הם התחתנו, לאחר ששלוש שנים חיו ב"חטא". הייתי בן 43 והוא בן 86. מיד נקשרה בינינו ידידות אמיצה, הנמשכת עד היום. הגורל זימן לנו, כדרכו, פרטי חיים משיקים. גם דוגלאס היה אדריכל בעבר, כמוני. התרגשות מיוחדת אחזה בי כשנודע לי שהוא נולד בשבוע שנולד אבי עליו השלום. מאז אותה פגישה ביקרו דוגלאס וקתרין כמה פעמים בביתי ובכל הזדמנות שאני באירופה אני שמח לראותם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כולנו שווים מול המציאות האחת
|
|
|
 |
|
|
|
אני אוהב את שניהם: אנשים אותנטיים, צנועים ונדיבים. הם מדברים כפי שהם חיים: בפשטות, ללא התנשאות, ומקפידים לא להפוך חילוקי דעות למאבקים ומלחמות. הם חיים מתוך אמון בחיים, ושבים פעם אחר פעם לבית שלא עזבו מעולם - הבית שבתוכם. לפני כ-60 שנה, כשהיה בהרי ההימאלאיה, גילה דוגלאס ברגע מופלא ובלתי צפוי שאין לו ראש. אחרי שנות חקירה, ברגע של חסד ודממה הוא הבחין שבמקום שבו אמור להיות ראשו יש חלל ריק
המתמלא בחפצי העולם. מאז כתב ספרים ומאמרים וחלק את התנסויותיו עם חברים לדרך. כיום, דוגלאס וקתרין חולקים זאת בנדיבות עם כל המעוניין: לפני חודשיים הנחו יחד סדנה בסולסברי, מול הקתדראלה המפורסמת בעוצמתה, ובעוד חודש ינחו סדנה בת ארבעה ימים בצרפת. איזו חיוניות בגיל 97! בניגוד למורים רבים אחרים, דוגלאס לא הקים לא אשראם ולא ארגון. הוא אינו מאמין בהיררכיה: "כולנו שווים מול המציאות האחת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/398/862.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
תרגיל לחידוד תפיסת המציאות
|
|
|
|
|
|
|
אני מזמין אתכם לעשות בעצמכם מסע קצר לעבר עצמכם. זו הזמנה לחוות בדרך פשוטה ומעשית את המציאות כפי שהיא נראית לכם כעת.
התמקדו במה שעיניכם רואות באופן פיזי בלבד - לא בתחושות, ולא ברגשות או באנרגיות. אל תאמינו למילותיי. תחקרו ותבדקו, ותאשרו - או לא - את מה שעיניכם רואות עכשיו - לא את מה שראיתם הבוקר או אתמול, לא את מה שסיפרו לכם ולא את מה שלימדו אתכם. זו התנסות פשוטה ונגישה לכולם. אי אפשר לטעות. הרי תמיד חוויתם מי אתם. האם אתם יכולים לחוות משהו אחר? האם אתם יכולים לא לחוות מי אתם? חוויית הראייה הזו היא כולית ומושלמת ואינכם יכולים לחוות את מחציתה. היא מהנה, מפליאה ומחייה כהרפתקה מתמדת.
מצאו תנוחה נוחה בישיבה או בעמידה. עצמו לרגע את העיניים כדי להרפות את הגוף ולמקד את הנפש.
עוררו וכוונו את המודעות לאצבע השנייה, האצבע המורה, שאותה אנו מפנים לעולם. באמצעותה נצביע על חפצים שאותם אנו מזהים על פי מראם החיצוני, ומכנים אותם בשם. במשך התרגיל נשתמש באצבע כמו בפנס המשליך את אורו על חפץ מסוים ובכך מכוון את מבטינו לעברו. בתוכנו נקרא לחפץ בשם: "זה עציץ!"
נתחיל את התירגול ונכוון את האצבע המורה כלפי מעלה, לעבר השמים או התקרה, אם אנו בחדר. מה אתם רואים שם? אני רואה תקרה, מנורה, ואת נקודת המפגש של שני הקירות.
כוונו את האצבע ישר לפנים. מה אתם רואים כעת? אני רואה קיר, דלת, תמונת שמן ישנה, עציץ ובו צמח מלבלב, כורסה ירוקה ומשקוף חלון.
הורידו את האצבע לעבר הרצפה. אני רואה שטיח פרסי, נמלים נחפזות ושולחן אדום נמוך.
כוונו את האצבע לעבר בהונות רגלינו. מה אתם רואים? מה אתם רואים כשאצבעכם מכוונת לשוק? לירך? תנו לאצבע המורה לעלות ולהאיר את האגן, הבטן, החזה. ומה קורה אז?
כאשר האצבע מצביעה לעבר המקום שאחרים מזהים בתור הפנים שלכם - מה אתם רואים? לעבר מה אתם מצביעים? האם בחוויה הישירה שלכם אתם רואים שם חפץ, או שאולי אתם מצביעים לעבר מרחב שמנקודת מבט של ראייה ישירה אין בו כלום, אין שום דבר? כשאני מתבונן לעבר המרחב שאצבעי מכוונת אליו, אני לא רואה עיניים, פה או פנים. אין צבע, אין צורה, אין מרקם או עקבות זמן. כאן אני מאבד את הראש לטובת העולם. שם ממול - יש חומר, כאן - מודעות. ואתם? מה אתם חווים כשאתם מצביעים, תרתי משמע, לעבר המציאות?
התחבקתי עם דוגלאס ונפרדנו לשלום. לא ידעתי אם אראה אותו שוב. אמרתי "שלום" מבלי להוסיף "להתראות". עצב כיווץ את גרוני. אז חייך דוגלאס בשובבות ואמר: "מודעותי היא אינסופית, מודעותך גם היא אינסופית. ובמודעות תמיד נהיה אחד". תחושה חגיגית מיוחדת התפשטה בכל גופי. יצאתי אל הלילה האנגלי בדרכי חזרה הביתה.
זהו זה להפעם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרטים על הרצאות וסדנאות להרחבת התירגול וההבנה של "ראית המציאות" לפי דרכו של דוגלאס ניתן לקבל אצל יוסי מורגנשטרן
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אם זה כל כך פשוט, למה זה לא קל? במדור 'זהו זה' ננסה לראות את זה, לאהוב את זה ולחוות את זה. יוסי מורגנשטרן הוא אדריכל שהתמיר את דרכו, נסע לצרפת ולסין שם למד רפואה סינית מסורתית וצ'י קונג, וקיבל מתנות מאנשים מיוחדים שפגש שאותן יחלוק עמכם. מאז שובו הוא מטפל, מורה (גם בשיטת פלדנקרייז), מנחה סדנאות ומאמן לבריאות. חי עם זוגתו בקיסריה | | | | |
|
|
|
|
![]()
|
| סקר |
|
|  | |
|
|
|
