 |
/images/archive/gallery/310/872.jpg ארנב או ברווז?
 |
|
|
|
|
| דאגלס הארדינג, ארכיטקט ומורה רוחני, מציע לראות ולא לחשוב את העולם. תומר פרסיקו מגיש סדרת ניסויים שתשנה לכם את תפיסת המציאות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
29/5/2005 11:23 |
|
|
|
|
|
|
|
הצורה שבה אנו רואים את העולם מושפעת הרבה יותר מאיתנו מאשר מהעולם. במילים אחרות, הדעות הקדומות שאנו מביאים איתנו לכל מפגש עם המציאות, צורת ההתבוננות הספציפית אליה הורגלנו בתוקף היותנו בני תרבות מסוימת, ואפילו הלך הרוח המיידי שלנו - כל אלה משפיעים על התפיסה שלנו הרבה יותר מאשר הנתונים העירומים המגיעים לחושינו.
כעדות לכך אפשר להביא סיפור על הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, ששאל פעם את תלמידיו שאלה פשוטה. "מדוע", הוא שאל, "נדמה היה שנים כל
כך רבות לבני האדם שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ?". "הרי זה ברור", ענתה לו תלמידה, "פשוט משום שכך זה נראה!". "ואיך", שאל אותה ויטגנשטיין, "היה זה נראה אילו כדור הארץ היה מסתובב סביב השמש?".
ברור מכאן כי לא העדויות האמפיריות הן אשר קובעות את אופן ראייתנו את המציאות, אלא העמדה שאנו מחזיקים בה בבואנו לחקור את המציאות (במקרה לעיל, מה שהשפיע במשך דורות על דרך ראיית יחסי השמש וכדור הארץ הוא השכנוע הפנימי העמוק שהאדם הוא במרכז הבריאה).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו
|
|
|
 |
|
|
|
לפעמים אפשר לחוות את המעבר מאמת אחת לאחותה בצורה מיידית. כך קורה כאשר אנחנו מתבוננים בסוג מסוים של מה שנקרא אשליות אופטיות. ב"אשליות" הללו אותו ציור יכול להיתפס על ידינו כשני דברים שונים, כלומר להיראות לנו פעם כך ופעם כך. אותם נתונים, הנקלטים על ידי אותן עיניים, יכולים להתפרש בשתי צורות שונות, המובילות לראיית שני דברים שונים לחלוטין. כך, לדוגמא, בתמונה הבאה:
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ארנב או ברווז?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האם אנחנו רואים כאן ארנב או ברווז? זה תלוי, כמובן, איך מסתכלים: התמקדות בצדו הימני של הציור תוביל למסקנה כי לפנינו ארנב. התמקדות בצד השמאלי תראה לנו ברווז. מעניין לבדוק מה ראינו כאשר התבוננו בתמונה זו לראשונה, ומה זה אומר עלינו. אני, למשל, תמיד רואה כאן קודם כל ארנב. דודו גבע ז"ל ודאי לא היה מסכים איתי. דוגמא נוספת:
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פרצופים נטולי גבולות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש להניח כי כאן ראו כולם קודם כל שני מדפים ועליהם גביעים. אפשר כעת להסב את תשומת הלב לחללים הלבנים שביניהם, ולראות צלליות של פנים, משני צידיו של כל חלל שחור (כלומר, של כל גבעול גביע).
מדוע ראינו תחילה מדפים עם גביעים? המסגרת השחורה של הציור מדגישה לנו מיד במה עלינו להתמקד, היינו, בחפצים שנמצאים בתוכה. שלא כמו לפרצופים, לגביעים גבולות סגורים ולכן הם נתפסים אוטומטית כחפצים נבדלים הזקוקים לאבחון - מניסיון חיינו אנחנו יודעים שלדברים בעולם יש גבולות (חוץ מלמדינת ישראל, אבל במהרה בימינו, אמן). מיד אנחנו "מתבייתים" עליהם ומזהים אותם. על הפרצופים חסרי הקרקפת צריך להעיר את תשומת ליבנו במיוחד. כאשר אנחנו מחפשים אותם בצורה מודעת, אנחנו מסוגלים להשלים, דמיונית, את הפדחת החסרה ו"לראות" צלליות של פנים אנושיות בפרופיל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פרצוף של אשה?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במבט ראשון אנחנו רואים מיד אדם מנגן בסקסופון, או מעשן מקטרת ענקית. במבט שני אנחנו רואים פני אישה שקו הגבול הימני שלהם חסר. בתחילה שמנו לב לדמות השחורה הבולטת על פני הרקע הלבן. הכרתנו מכוונת לגלות קודם כל את היוצא מהכלל, את ה"דבר" שמולנו. אחר כך, ולא בצורה אוטומטית אלא תוך התכוונות מודעת, אנחנו יכולים גם להשלים את פרצוף האישה.
שימו לב, אגב, שאנחנו לא יכולים לאחוז במקל בשני קצותיו, כלומר אין לנו אפשרות לראות את שני "סידורי המציאות" שיכולים להתקבל מהאיורים הללו בבת אחת: או ברווז או ארנב, או גביעים או פרצופים וכו'. תופעות אלו נחקרו רבות, והן אף פירנסו אסכולה שלמה של פסיכולוגיה, הגשטאלט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
The truth is out there?
|
|
|
|
|
|
|
בכל אופן, מהניסויים הקצרים האלו עולה מסקנה מיידית: אין קשר קבוע בין הנתונים המידיים שמגיעים לעינינו לבין מה שאנחנו רואים. המציאות שנגלית לעינינו נקבעת הרבה יותר על פי תבניות המחשבה שלנו מאשר על פי העובדות שבשטח. אנחנו יוצרים את המציאות שלנו בצורה אקטיבית, לא פחות, ואולי יותר, מאשר קולטים אותה בצורה פאסיבית. אנחנו עושים את המציאות שלנו ודאי לא פחות מאשר היא אותנו. האמת, על כן, בהחלט איננה out there, כמו שניסתה לטעון סדרת טלוויזיה שהתיימרה לעסוק באבנורמלי, אלא בהחלט בתוכנו אנו.
אבל אם ציורים פשוטים כל כך יכולים להטעות אותנו, הייתכן שכל התפיסה שלנו את העולם גם כן מוטעית? האם ייתכן שהיא טעות אחת גדולה, או למצער, תפיסה מוגבלת, לא שלמה, חסרה? האם יכול להיות שראיית העולם שלנו, כלומר לא האידיאולוגיה שלנו, לא האמונות השונות שלנו, אלא ראיית העולם במובן המילולי והפשוט ביותר - מוגבלת? האם ייתכן שמשום כך אנחנו אומללים? אם כך, האין שינוי התפיסה במקרה זה יהיה בעל השלכות משמעותיות הרבה יותר? דאגלס הרדינג חושב שכן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דאגלס הארדינג. "ריק מעצמי, אני מלא בכל השאר"
|
|
|
|
|
|
|
חף מתודעה, חופשי מכל זיכרון
|
|
|
|
|
|
|
דאגלס הרדינג נולד ב-1909 באנגליה למשפחה פונדמנטליסטית נוצרית. ילדותו אמנם כיוונה אותו לחיפוש רוחני, אך הכלים שעמדו לרשותו - ספרים, עיתונים, תיאטרון ומוזיקה נאסרו עליו - היו מוגבלים. אחרי שהתמרד במסורת ונודה ממשפחתו, חיפש בנחישות תשובה לשאלה "מה אני?". יום אחד, דווקא בעת טיול בהרי ההימלאיה (זה היה בשנות השלושים, כאשר הודו היתה חלק מהאימפריה הבריטית), זה קרה.
"מה שקרה בעצם הוא דבר פשוט וחסר ברק בצורה אבסורדית: רק לרגע הפסקתי לחשוב. היגיון ודמיון וכל פטפוט מנטלי שקטו. לראשונה המילים באמת חמקו ממני. שכחתי את שמי, את אנושיותי, את היותי דבר, את כל מה שניתן לקרוא לו אני או שלי. העבר והעתיד נפלו ופגו. היה זה כאילו נולדתי באותו רגע, חדש לחלוטין, חף מתודעה, חופשי מכל זיכרון. רק העכשיו היה קיים, הרגע הנוכחי ומה שהיה בו. להתבונן היה מספיק. ומה שמצאתי היו מכנסי חאקי המסתיימים בזוג נעליים חומות, שרוולי חאקי המסתיימים בכל צד ביד ורדרדה, וחזה-חולצה חאקי המסתיים למעלה ב - בהחלט בכלום! ברור שלא בראש". (מתוך ספרו On Having no Head).
הרדינג, אם כן, גילה שאין לו ראש. לא רק לו - הוא מתעקש שכך זה אצל כולנו. אם רק נתבונן היטב, הוא טוען, ונסמוך רק על עצמנו ברגע זה, רק על חווייתנו הישירה והמיידית, ולא על מה שאמרו לנו או מה שהורגלנו לחשוב, נראה גם אנחנו בבירור שלמעשה אין לנו ראש.
"כאשר אני מעיז לשים לב, להתבונן פנימה על מה שאני מביט ממנו החוצה, לראות מה אני קולט מעצמי בטווח אפס במקום לדמיין מה אחרים קולטים ממני בטווח שני מטר למשל, כי אז אין אני מוצא כאן שום צורה, שום צבע, שום אטימות, שום גבולות, שום דבר כלל.
"עם זאת ברור שאין זה "כלום" בלבד. ראשית, אני מודע. הריקות הזו כאן מודעת לחלוטין לעצמה כריקה; היא נהנית מעצמה כצלילות מבריקה. שנית, ובדיוק משום שזה כלום, זה הכל. זהו חלל, מקום לעולם לקרות בו. אני חלל, אבל חלל מלא, בו מוצגים הגוף הזה, הידיים והרגליים הללו, האנשים והמכוניות והבתים הללו, וכדומה, כולל כל המחשבות והרגשות שהם מעלים. ריק מעצמי, אני מלא בכל השאר... לראות, לחיות מהאמת הפשוטה הזו, פירושו להיות מי שאני באמת. וזה הכל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו העולם
|
|
|
|
|
|
|
הרדינג מדבר על שינוי של ממש בצורה בה אנו תופסים את עצמנו ואת עולמנו, שינוי המתחיל מחוש הראייה: במקום לראות, כרגיל, את עצמנו ככלואים בתוך קופסה קטנה המונחת על גוף, מציצים מתוך שני חורים זעירים וניצבים מול העולם, עלינו לראות (ולהבין בעקבות כך) שאנחנו למעשה החלל הגדול שאופף ומפלח את כל הדברים כולם, כולל את סביבתנו, הגוף וגם החוויות המנטליות כולן. אנחנו לא בתוך הגוף - הוא בתוכנו. אין מישהו "כאן" שמתבונן בעולם "שם": אנחנו לא מול העולם - אנחנו העולם.
מדובר כאן, אם כן, בשינוי יסודי של הדרך בה אנו רואים את העולם כולו, שינוי שנוגע, כמו באיורים שלעיל, לא בפרטים עצמם, אלא בצורת ההתבוננות בהם. הדברים שאנחנו רואים נשארים אותם דברים - אנחנו פשוט רואים אותם ממקום שונה לחלוטין. הפעם השינוי התפיסתי אמור להתרחש בנוגע לתמונה הזו:
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לא את עצמנו בתוכו, אלא אותו בתוכנו
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כלומר לא בנוגע לאיור הזה ממש, פרי עטו של הרדינג, אלא בנוגע להתבוננות שלנו על עצמנו. מטרתו של הרדינג היא שנביט על עצמנו: כאשר אנו עומדים ומתבוננים על גופנו, במקום לראות את עצמנו בתוכו, אנחנו עוברים לראות אותו בתוכנו, כלומר בתוך החלל המודע שאנו רואים במקום שפעם חשבנו שעומד הראש שלנו. החלל המודע הזה הוא, כמובן, אנו עצמנו.
מכיוון שלא רק הגוף, אלא כל העולם כולו נכלל בריק המודע הזה, מה שמשתנה (עובר מהפך, למעשה) הוא המסגרת הכללית, הקונספטואלית, שמתוכה אנחנו מסתכלים.
אבל איך לשנות אותה, נשאלת מיד השאלה. כמו בסדרת הציורים שלעיל, לפעמים אנחנו צריכים איזה רמז, כלומר משהו שיצביע לנו על התמונה השונה לחלוטין שחבויה בתוך הנתונים הזהים לגמרי. לצורך כך מציע הרדינג ניסויים רבים, פשוטים וקצרים, שאמורים להביא אותנו אל אותו מקום של הבנה פתאומית. כאשר מדובר היה בציורים הקטנים, הגילוי הפתיע אותנו והעלה חיוך על פנינו. כאשר נבין את העולם כולו נופתע ונחייך גם כן, אבל ההשלכות יכולות להיות מרחיקות לכת הרבה יותר, שכן אם נתרגל לראות כך את העולם, אומר הרדינג, איכות החיים שלנו תעלה פלאים. יתרה מזאת: אנחנו לראשונה נחיה באמת.
לפני שנעבור לרשימת הניסויים, כמה מילים: ראשית, הרדינג מדגיש שאין כל טעם רק לקרוא את הניסויים הללו ולא לעשותם. דבר זה לא יעזור להפוך את תפיסת העולם שלנו.
שנית, כאשר עושים את הניסויים האלה, יש לעשותם בכנות ובתום. כלומר, יש לנסות לא לחשוב מה אנחנו רואים, אלא לראות מה אנחנו רואים. להביא באמת ובכנות את מלוא תשומת הלב לעובדות כפי שהן, ולא כפי שאמרו לנו שהן.
שלישית, לא כדאי לצפות לזיקוקים או לחזיונות שמימיים: מדובר, כאמור, באותה מציאות, פשוט מנקודת מבט אחרת. רבים מאיתנו כבר יודעים כי מחוויות רוחניות נשגבות אנחנו פעמים רבות חוזרים עוד יותר מתוסבכים מאשר היינו. כאן אנחנו מחפשים את האמת הפשוטה. החוויה העמוקה של הרדינג גילתה לו צורת ראייה זו בצורה ספונטנית, אך הוא עצמו אומר שהיו דרושות לו שנים של התבשלות ותרגול כדי להפוך אותה לבת לוויה קבועה.
על כן, רביעית, אם הצלחנו לראות את העולם אחרת, בל נסתפק בפעם הזו. את ה"ראייה" הזו יש להמשיך ולתרגל אם ברצוננו להפוך אותה לחלק בעל משמעות בחיינו. ככל שנתרגל לראות את העולם יותר ויותר בצורה המיידית, כך יהיה זה יותר חלק מהחיים שלנו, ויותר ויותר נהיה בני בית במה שממילא היה ותמיד יהיה ביתנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סט ניסויים לראייה חדשה של המציאות
|
|
|
|
|
|
|
הניסויים מנוסחים בלשון נקבה, אך מתאימים כמובן גם לזכרים. קחו כמה דקות - באמת! - ונסו לראות את המציאות.
ראי מתוך כמה עיניים את מביטה. האם את רואה מתוך שתי עיניים? ראי מה מתרחש כאשר את מרכיבה לעצמך משקפיים (או אצבעות בצורת משקפיים): עשי זאת. האין שני העיגולים הופכים לאחד? שרטטי באצבעות ידייך את המסגרת מתוכה רואה אותה "עין" גדולה מה יש מאחוריה?
קחי את האצבע המורה, והצביעי על כפות רגלייך. כעת הצביעי על רגלייך. הצביעי על האגן. על הבטן. הצביעי על החזה. הצביעי על מה שמעל החזה. התבונני היטב: על מה את מצביעה? מה את רואה בנקודה עליה האצבע מורה?
התבונני על היד שלך. האם את שם בפנים? אם כן, איך זה שם? חשוך ורטוב? חמים ונעים? או האם בעצם, על פי עדותך הישירה, היד היא זו שבתוכך? האם ההרגשות שלנו של הגוף נובעות מפני שאנחנו בתוכו, או מפני שהוא בתוכנו? קומי והביטי בגוף מלמעלה: האם את בו, או שהוא בעצם בחלל הגדול שמתנשא מעליו במקום ראש? האם הוא בעצם בתוך אותו חלל מבריק וצלול שהינו את עצמך?
על ידי נגיעות וצביטות, נסי ליצור מעל כתפייך כדור אטום, חומרי, מורכב ובעל גבולות מוגדרים. האם הצלחת, או האם על פי ניסיונך המיידי קלטת רק תחושות שונות צפות בחלל? האם את באמת בתוך ראש? האם בכלל יש לך, על פי עדות החושים, ראש?
עמדי. הצביעי על המקום ממנו את רואה. כעת הסתובבי סביב עצמך. מה מסתובב? האם את מסתובבת, או שמא החדר? בדקי היטב את המקום אליו האצבע מצביעה: האם הוא מסתובב? האם יש בו איזשהו שינוי, או שהשינויים כולם הם בתוכן שבו? האין התוכן שבו הוא זה שמסתובב, ואילו הוא נשאר יציב תמיד? האם יכול אי פעם להיות בו עצמו שינוי, או שמא זהו הדבר היציב באופן מוחלט - או כלל לא "דבר", זוהי היציבות עצמה!
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קישורים נוספים
|
|
|
|
|
|
|
ניסויים ומאמרים נוספים בעניין ניתן למצוא באתר של הרדינג.
כל האיורים נלקחו מהאתר הזה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
