 |
/images/archive/gallery/371/343.jpg יוסי מורגנשטרן
 |
|
|
| פני האלוהים של האדם ללא ראש |
|
|
|
| בחווייתי, כפי שאני חווה את עצמי, אין לי עיניים ואין לי פנים. ומה אתכם? יוסי מורגנשטרן מתבונן על עצמו מבפנים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ספר דברים מתאר את משה רבנו לקראת מותו כ"עבד יהוה" וכ"איש האלוהים". שנים לא הבנתי איך הדבר אפשרי: גם עבד וגם איש האלוהים? הרי זה פרדוקס, צירוף לא הגיוני ובלתי נתפס. שנים חלפו עד שהבנתי שלא הכל הגיוני בחיים. החיים גדולים מההיגיון ומכילים מסתוריות רבה שאיננה ניתנת להבנה, לקיטלוג ולסידור. ועדיין ישנם רגעים שנשכחת ממני האמת שהחיים נובעים מתוך הכאוס ושבים אליו. הפרדוקס איננו בעיה, אלא סימן שאנחנו בָּחיים.
נולדתי עם זוג עיניים שעד מהרה נפקחו לרווחה והתבוננו בהשתאות בעולם. מהר מאוד ניסו ללמד אותי שכמו לשאר בני האדם, גם לי יש פה, אף, אוזניים ועיניים. האמנתי לאנשים האהובים שרצו בטובתי. האמנתי שאני כמו כולם. עשרות שנים חלפו עד שהבנתי שבעולם החווייתי הדברים מסתדרים אחרת. מבחוץ אני נראה לאחרים שונה מאיך שאני חש מבפנים.
 |
| יוסי מורגנשטרן \ |
יש אדם |
|
השאלות אודות האל אינן מאשרות את קיומו, הן רק מדגישות את טבע האדם |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
לדוגמא, אני מתמקד בפני אדם אחר שעומד מולי בתשומת לב של צייר המתבונן בנושא ציורו. מה אני רואה? אני מזהה את החלקים השונים בפניו ונוקב בשמם: שיער, מצח, עיניים, אף, פה, אוזניים, שומות, קמטים, ועוד. אני מבחין בפרטים רבים, במרקמים שונים, בגוונים ובסימני הזמן. אתמקד במה שנראה לי כשתי עיניים של מי שנמצא מולי - שני חללים שמתוכם הוא מתבונן ביקום. יש לו שתי עיניים זגוגיות שגשר אף מפריד ביניהן, הן בגודל שקד, בצבעי לבן, שחור וירקרק. אלו עיניים של אדם כבן ארבעים.
כעת אנסה לראות באופן ישיר את המקום שממנו אני מתבונן לעבר היקום, המקום שאחרים מזהים בתור שתי עיני. אני איני רואה שתי עיניים. אני רואה מרחב אחד גדול, ללא מחיצה מפרידה. מעין אליפסה עם גבולות לא מוגדרים המשתנים לפי המקום שאליו אני מפנה את מבטי. אין מרקם מיוחד. כל הצבעים נוכחים - כלומר, המרחב כשלעצמו חסר צבע, זהו מסך שקוף. המרחב כשלעצמו גם חסר סימני זמן. כך אני חווה את המקום שאותו אתם מכנים עיניו של יוסי: נצחי, אינסופי ושקוף. לפי היהדות, אלו הן תכונותיו של האלוהים!!! אלו הם פני האלוהים. האם זה כל כך פשוט? האם זה יכול להיות כל כך פשוט? אז למה לא ראינו זאת קודם? כן, פָּנַי כפי שאני רואה אותם הם פְּני האלוהים. בחווייתי כפי שאני חווה את עצמי אין לי עיניים, אין לי פנים. מה אתכם?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אז מה, כולנו זהים?
|
|
|
 |
|
|
|
לי יש מרחב, יש רִיק המתמלא בחפצים שעליהם אני ממקד מבטי. יש אַיִן, ומתוכו אני מתבונן ביקום. איש לא רואה את העולם מנקודת מבטי. אני מרכז העולם. בו בזמן, קול פנימי נסתר לוחש לי שכולם חווים את אותו המרחב הריק. גם הם מרכז עולם. אני לא מרכז עולם יחידי. כל אחד מרכז עולם לעצמו.
אם כך, האם אני שונה מהאחרים? במה אני שונה מהם? רק החפצים הממלאים את המרחב משתנים. זה ההבדל.
כשאני מדבר ורוצה לתאר את עצמי, אני משתמש במילה המבטאת גוף ראשון: "אני". אני הולך, אני רוצה, אני מתאר. כולם משתמשים במילה "אני" כדי לתאר את עצמם. זה נכון לרוב מוחלט של שפות האדם, מלבד שפה אחת שחסרה את המילה "אני" - שפת הילידים באוסטרליה. נסו לשוחח שיחה שלמה בלי המילה הזו. מה זה עושה לכם?
אז מה, כולנו זהים? מה השוני בינינו? במה אני ייחודי? פחד מפני היעלמות מצמרר את גבי. אני כמו כולם, נמלה, ג'וק, בלתי נראה, בלתי חשוב - "עבד". אחד מהעדר!
בחשש אני שואל את עצמי האם זהו זה, או שאולי יש בי גם משהו אחר, משהו ייחודי, משהו שלא משתעבד, משהו חופשי?
האם יש בי משהו שהוא שונה מהאחרים, מקום שבו אינני משועבד אלא חופשי, מלך, "איש האלוהים"?
לכל האנשים יש ראש המתנשא לעבר השמים, גו, וגפיים: שתי ידיים ושתי רגליים הנשענות על הארץ. ומה איתי? האם אני כמו כולם?
אני מתאזר באומץ כדי לבדוק את נקודת המבט שלי ומסיט את מבטי מן האחרים לעבר רגלי, ומתבונן. אני רואה את נעלי המכסות את בהונותי, ואני רואה מכנסיים המכסים את רגלי ואת הבטן, וחולצה המכסה את החזה, ואני ממשיך לעלות ופתאום איני רואה דבר, כלומר - אני רואה הכל. רגע, יש לי סחרחורת.
האם גם אתם רואים? נסו להתבונן במה שאתם רואים מתוך המסך הנמצא בראשכם, מתוך המקום שחבריכם מזהים בתור הפנים שלכם. מה אתם רואים?
בואו ובדקו איך אתם רואים את עצמכם: עמדו, רגליים על האדמה, ראש ישר, כתפיים שמוטות. עצמו עיניים והרפו את גופכם. לאט לאט פיקחו עיניים והתבוננו בדרך שבה דמות גופכם מופיעה במודעות שלכם: רגליים, ברכיים, אגן, בטן וחזה. אין ראש. אין לכם ראש. ונוסף על כך, רגליכם פונות כלפי מעלה והחזה שלכם פונה כלפי מטה. מוזר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לי אין ראש
|
|
|
|
|
|
|
בהונות, רגליים, בטן, חזה, ואחר כך כלום - איני רואה עוד את עצמי, והעולם מופיע על פני מסך ראייתי. החלפתי את ראשי תמורת העולם. ניצלתי! אני שונה!
לי אין ראש, בניגוד לכל בעלי הראש האחרים. רגלי פונות כלפי השמים בניגוד לאחרים הניצבים ברגליהם על הקרקע ומעל כתפיהם מתנוסס ראש.
אני שונה מהאחרים. אני שונה וייחודי ולא איעלם כפרט חסר ערך. האחרים ישבעו בכל היקר להם שיש לי ראש ושרגלי על הקרקע. האחרים פונים אלי בגוף שני ומדברים עלי בגוף שלישי שזהותו החיצונית רחוקה ממני. לעומת זאת, אני מתייחס לעצמי בגוף ראשון באופן שאני קרוב ביותר ואינטימי לעצמי. אני חווה את עצמי אחרת מהדרך שבה האחרים חווים אותי.
אחרים רואים בי אדם אחד מני רבים, כפי שאני רואה את כל הסובבים אותי. אבל אני חווה את עצמי כמרחב, ריקנות, מודעות, מסך שהעולם נארג עליו.
עבור האחרים אני משהו זר המתואר בגוף שני או שלישי. עבור עצמי אני מרחב המכיל את העולם. אני לא בעולם. העולם נמצא בתוכי.
ידידי הבריטי בן ה-97 דוגלאס הרדינג לימדני להרחיב ולהעשיר את נקודת מבטי אודות מורכבות הווייתי באמצעות התרגילים הללו. הם מצביעים על שתי נקודות מבט שונות ואמיתיות: האחת חיצונית והאחרת פנימית. שתיהן מתארות שני היבטים שלי: איך אני נראה ואיך אני חווה. הן תלויות זו בזו, משתנות ומתקיימות בה בעת. בראשונה אני על הרגליים עם ראש. בשנייה אני הפוך ללא ראש. האם אני ככה או ככה? אני גם וגם. גם גוף שלישי וגם גוף ראשון, גם חיצוני וגם פנימי, גם ניצב ישר וגם הפוך, גם עם ראש וגם בלי. זה אני. זהו זה להפעם.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אם זה כל כך פשוט, למה זה לא קל? במדור 'זהו זה' ננסה לראות את זה, לאהוב את זה ולחוות את זה. יוסי מורגנשטרן הוא אדריכל שהתמיר את דרכו, נסע לצרפת ולסין שם למד רפואה סינית מסורתית וצ'י קונג, וקיבל מתנות מאנשים מיוחדים שפגש שאותן יחלוק עמכם. מאז שובו הוא מטפל, מורה (גם בשיטת פלדנקרייז), מנחה סדנאות ומאמן לבריאות. חי עם זוגתו בקיסריה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
