 |
/images/archive/gallery/380/592.jpg יעקב ועמר זנדמן.
 |
|
|
|
|
|
|
| אני ממשיך במסע. ואתה נשאר. אני מביט אחורה. כמו נוסע בספסל האחורי ועדיין רואה אותך בתחנה. דברים שחולפים בליבו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אתה צועד במסע ארוך. נקרא לו משא החיים. המסע ארוך. לפעמים מהנה. לפעמים קשה. לפעמים קשה מנשא. אך הוא נמשך ואינו עוצר לרגע. יש לך שותפים למשא. כאלה שהביאו אותך לתוכו. כאלה שאתה הבאת (המסע עובד בשיטה שקצת דומה לחבר מביא חבר). כאלה שבמקרה נקלעו לצידך ברגע מסוים. כאלה שבחרו לצעוד לצידך. כאלה שבחרת לצעוד לצידם. המסע נראה לעתים ארוך ולעתים קצר. יש לך שותפים למשא. לפעמים, כשקשה לך, מופיע שותף שתומך בך ועוזר. לפעמים, אתה זה שמושיט יד וכתף, ועוזר לשותף אחר להמשיך. לפעמים יש צורך בכמה משתתפים חזקים ונחושים כדי לשאת שותף שזקוק לעזרה רבה יותר. יש לך שותפים למשא. אך המסע, הוא רק שלך. ולפעמים
נפרדים מהשותפים למשא. יש כאלה שהגיעו ליעדם, ואינם ממשיכים. יש כאלה שפנו לדרך אחרת. יש כאלה שתש כוחם. שנשארים בצד הדרך, ונותנים לשיירה להמשיך. אתה לא יכול לשאת את המראה. אתה מנסה לעזור לו להמשיך, אבל אתה נוכח שזו הנקודה שבה הסתיים המסע - המשא - בעבורו. אתה נשאר איתו. לא יכול לשאת את הפרידה. לא יכול לשאת את המשא בלעדיו. הדרך בה צועדת השיירה נקראת "הזמן". אתה מנסה לעצור את הזמן. אתה יודע שהעצירה, שההשתהות שלך, תכאיב לך מאוד. תכביד את המשא. אבל אתה לא יכול לתת למסע להמשיך, ולהשאיר אותו, את היקר לך מכל, לצידי הדרך. אתה מנסה לשאת את המשא בעבורו. רק לעצור את הזמן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
משא החיים
|
|
|
 |
|
|
|
לפני מספר שנים התרסק מסוק של חיל האוויר לתוך מי הכנרת. הטייס נשאר לכוד במסוק, מתחת לפני המים. טייס אחר נחת בסביבה והגיע אליו. שעה ארוכה הוא הנשים את הטייס הלכוד. בכל פעם שאף אוויר מעל לפני המים, צלל פנימה, והנשים חיים בפיו של הטייס הלכוד. כך עד בואה של ההצלה.
בדיוק כך, כך אני רוצה להחזיק במשא, להעניק חיים, לעצור את הזמן. אך עד מתי. האם תבוא העזרה? האם הזמן יסכים לחכות? ביום השביעי ללכתו של עמר ירד היורה. זו היתה תשובתו של הזמן. במשך שלושה חדשים משל כאן הקיץ. הקיץ, כך גיליתי, הוא היציבה שבעונות. יום רודף יום, ויום יום דומה ליום שחלף. האוויר דומה, הים דומה, הנוף דומה, החם דומה, השמים דומים, הלילות דומים. יום יום של דמיון, של בטחון, של ודאות. כך, בים של ימים דומים, ביקשתי להישאר אתך עוד מעט, עוד שהייה קצרה לצידי הדרך. עוד טיפת אשליה שהיום הזה כל כך דומה לאתמול, כשעוד היית כאן לצידי, והיינו כל כך מאושרים. כל כך מאושרים שאפילו לא ידענו. אך הזמן מסרב. כל עוד היום דומה לאתמול, עדיין אפשר להתבלבל מעט. עדיין להרגיש שאתה כאן בדיוק כמו תמיד. אולי שוכב במיטה. או יושב ליד המחשב. או חוזר מביצפר, כמו שאתה קורא לו. אבל היורה, זהו מטר הדמעות המבשר על הזמן הממשיך להתקדם. זה כפתור ה-RESET המתחיל את הספירה מחדש. הימים ימי תהפוכות. הסתיו כאן. החורף אחריו. העונות משתנות. הימים משתנים. מתקצרים. הלילות מתארכים. הזמן חולף ודואג שנהיה מודעים לכך. החול בשעון החול אוזל. כשירד הגשם, אדע היטב וברור שהמיטה שלך ריקה.
אני ממשיך במסע. ואתה נשאר. אני מביט אחורה. כמו נוסע בספסל האחורי באוטובוס, מביט אחורה ועדיין רואה אותך בתחנה. רואה אותך כל עוד הדרך ישרה. והגשם, מבשר את העיקול שבדרך. הדרך מתעקלת, ואט אט אתה נעלם משדה הראייה. עכשיו חורף, והדרך שוב ישרה, ואני מביט מהחלון האחורי. אולי עוד יהיה קיץ. אבל כבר לא נתראה מהחלון. אני ממשיך לנסוע למקום אחר. ואתה נשאר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
