תגובות עד כה: 20 תגובות, ב- 12 דיונים. הוסף תגובה 12.  מדהים,     מנגינת,  הנדודים,    02/11/05 15:56 מעולם לא חשבתי שאפשר להעלות על הכתב את ההרגשות הללו בצורה כ''כ קולעת, מרגשת ונוגעת... אל תפסיק. הגב לתגובה זו 11.  תמשיך.     אני,    30/10/05 18:29 תמשיך, תמשיך, תמשיך. כל עוד אתה מרגיש צורך. אנחנו כאן כל הזמן. תודה על השיתוף הכל כך חכם, עמוק, מרגש, ונפלא בדרכו הכואבת מאוד. אלה החיים. הגב לתגובה זו 10.  כמה דברים     י,    30/10/05 14:10 מוזר להגיב לטור הזה. רציתי רק להבהיר כמה דברים. הדברים שאתם קוראים (ואלה שתקראו בהמשך, ככל שהסדרה תמשיך), נכתבו ברובם במהלך השבועיים הראשונים. הקצב שבו אתם קוראים אותם, פעם בשבוע, איטי יותר מהקצב בו נכתבו. אם תרגישו בשינויים ברוח הדברים ובין השורות, הם משקפים את רגע הכתיבה יותר מאשר רגע הקריאה. כאשר אני מביא את הדברים לכאן, הכוונה היא לא לתת פומבי לדברים שאני מרגיש, אם כי זאת בהחלט תוצאה, ואני לא מצטער עליה. הכוונה היא לשתף אתכם בדברים שאני מגלה, על האבל, על המוות ועל החיים. כולם מתוך נקודת הראות המאד פרטית ומסוימת - שלי, כאן ועכשיו. מה שאני כותב הוא דיווח ממקור ראשון. הטור הנוכחי נובע מתוך התחושה הקשה שנוצרת כאשר אנו מנסים להשיב את החיים למסלולם. תחושה שאנחנו נוטשים את מי שנשאר. תודה לכולכם על האהבה. הגב לתגובה זו 9.  אני חושבת שהטור שלך נפלא וקורע     נגה,    30/10/05 11:06 יעקב היקר יש פה אנשים שיש להם תשובות, שיש להם דרכים להתמודד ולכן טוב כל כך שאתה חולק איתנו את כאבך.. לי אישית יש חרדת מוות איומה פחות מלעצמי יותר ליקירי ובתקופה האחרונה אני מנסה למצא תשובות מסוג אחר (שהרי כולנו נמות בסוף גם תינוקי האהוב שהבאתי אותו לעולם תוך חרדות קשות של אובדן) אני מאחלת לך שתמצא את האור ואולי בהמשך הכתיבה שלך תהיה עדיין יפה כל כך אבל בכל פעם קצת פחות עצובה... הגב לתגובה זו 8.  מגיב מס' 1     _,    29/10/05 16:05 השאלה שראוי לשאול היא מהי המטרה שמניעה אנשים להכנס למדור, והאם הדברים הנכתבים כאן משרתים את אותה מטרה. הצד הרגשי שלהם הוא בהחלט לא מפתיע, ולכן הדרך הקלה להמנע מקושי ומועקה, היא פשוט לא להכנס. אם רב הקוראים יעשו כמוך, הטור הזה מן הסתם יעלם מעצמו. הגב לתגובה זו          תחתום בשם : אחיתופל. למה _, ?  ל"ת          מהי המטרה ?,    29/10/05 19:58 הגב לתגובה זו              לא הבנתי מה אתה מנסה לומר  ל"ת              ניסיתי,    30/10/05 17:13 הגב לתגובה זו                  תקרא את השורה האחרונה שלך                 מהי המטרה ?,    30/10/05 18:16 ותבין. הגב לתגובה זו                      בא נקרא ביחד                     _,    31/10/05 11:08 התגובה משיבה למגיב מס 1 אשר מבקש להפסיק את הסדרה כי נהיה לו קשה. היא מסבירה לו שהקושי לא רלונטי לגבי הצורך לפרסם אותה, והיא מציעה, שאם קשה לו, שלא יקרא. השורה האחרונה אומרת שאם(!) רב הקוראים חושבים כמו מגיב 1, כלומר אם(!) רב(!) הקוראים לא רוצים לקרא ומצביעים ברגליים, אז הטור הזה כנראה לא ימשך. הגב לתגובה זו 7.  מרגש ונוגע ללב.  ל"ת      סתיו,    29/10/05 14:37 הגב לתגובה זו 6.  האמת לעיתים כואבת מידי...     יוכבת התישבית,    29/10/05 13:22 יעקב, הכתבה, כקודמתיה, מרגשות וכואבות. אני מאחלת לך כוחות ותעצומות נפש להכיל את הפרידה הפיזית, (הפרידה הרוחנית- אנרגטית לא מתחייבת מעצם האובדן). לך ולבני ביתך, אני מאחלת מעוף והשראה שתמלא את חייך והמחסור והפרידה לא יאיבו יותר על ליבך. יישר כוח והצלחה הגב לתגובה זו 5.  שוב תודה יעקב.     תות,    29/10/05 10:50 נוגע, עמוק, אמיתי. תודה הגב לתגובה זו 4.  כואב ואין כבעל ניסיון     מורי,    29/10/05 00:01 אתה חייב להמשיך במסע . הוא נימצא במקום אחר וממשיך את מסעו ,אנחנו לא יכולים לדעת איפה הוא אבל הוא קיים . צא מנקודת הנחה בטוחה ובהירה שהוא קיים וממשיך בדיוק מהיכן שהפסיק . אתה יכול להיות מאושר ומסופק מזה שנתתה לו את הכלים והידיעות עד הלום. ילדינו הם אומנם נישמותינו הטהורות אבל הם בעצם לא שלנו הם שייכים לבריאה בדיוק כמו שאנחנו שייכים לה. היה בטוח בזה שהוא קיים וכך תוכל להמשיך בדרכך . אל נא תייצר מצבות ולא עיקולים ולא מטאפורות לאירוע ולזיכרון ,עם כל הקושי פשוט תניח לו הוא כבר מזמן המשיך עכשיו תורך . נכון הגעגוע אבל מה עם הגעגוע של נישמתך אל הבורא אתה עדיין כאן , המשך בדרכך המופלאה כי לפי הכתיבה יש המון רגישות שיכולה להתעצם לדלק רוחני משובח. הגב לתגובה זו 3.  ריגשת מאוד     איריס,    28/10/05 23:14 יפה מאוד, גם אני איתך, הלוואי שתמצא נחמה, שהכאב האיום ישכך, שתמשיך במסע, ואולי ים אחד רחוק, עם יורה אחר או אולי באביב, בעיקול אחר של הדרך, עוד תיפגשו. הגב לתגובה זו 2.  תכתוב תכתוב, אנחנו איתך!  ל"ת      ברברה אלה,    28/10/05 16:45 הגב לתגובה זו          תמיד חשבתי שברברה         ברמינן בר,    28/10/05 20:09 אלה, זה שם פרטי ומשפחה, פתאום מסתבר שזו ברברה ואלה, מעניין איך אתן מגיבות ביחד? אחת חושבת מה להגיב והשניה קולטת באופן טלפטי את התגובה ומקלידה אותה? כי זה יכול להסביר הרבה דברים על התגובות שלכן כאן באתר. הגב לתגובה זו 1.  לי' ולעורכת     רווי מכאב,    28/10/05 15:44 ''דברים שחולפים בליבו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 מעבר להזדהות עם הכאב הנורא והכתיבה היפה ועם כל הכבוד ויש כבוד, זה לא המקום לא לנו ולא לך י' יקר, לפרסום הדברים שחולפים בליבך בעקבות הטרגדיה, זה כבר נהייה מעיק וקשה. שלומות. הגב לתגובה זו          מס' 1 - תגובתך מבישה ואינה         אושיה,    28/10/05 23:52 ראוייה לפרסום. אם מעיק לך וקשה לך - אל תקרא. זכותו של כל אדם באשר הוא לכתוב כתבה וכנ''ל תגובה לכתבה. חבל מאוד שאתה חושב שבליל הכתבות הניו-אייג'יות שנוגעות או מרפרפות ערטילאית במגוון נושאים מחיינו - ראויות לפירסום יותר מהדבר האמיתי - שהוא ביטוי תחושות ורגשות של כותב. העיקר שלפני זריקת הרעל השתמשת במילים ברוח הניו-אייג' כמו : ''יקר'' והכתרת את עצמך בשם :''רווי מכאב''. יעקב כותב מאוד רגיש וממקום אמיתי וכן. הגב לתגובה זו              וגם כתבתי שלומות!  ל"ת              ר.מ,    29/10/05 17:22 הגב לתגובה זו          אתה לא חייב לקרא         כואבת,    28/10/05 23:34 עם כל הכבוד ואין כבוד. הגב לתגובה זו