נושאת הפרסים: ד"ר בן-דוד מחלקת מיליונים למדענים
כמנכ"לית של קרן וולף, המעניקה את אחד הפרסים החשובים ביותר בעולם המחקר, ד"ר ליאת בן-דוד לא הסתפקה בכתיבת הצ'קים השמנים. אם בתי הספר יקשיבו לרעיונות שלה, אולי הם יזכו לגדל את הזוכים הבאים
320 מדענים ואמנים מכל רחבי העולם חבים לא מעט לריקרדו וולף, יהודי-גרמני שהספיק בחייו לממן הפיכה שלטונית אך גם מיזמים פילנתרופיים בעלי חזון. בשנות העשרים של המאה הקודמת עשה וולף הון עתק מפטנטים שהמציא בתעשיית המתכות. במסגרת עסקיו הבינלאומיים הוא הגיע לקובה, התאהב בה והחליט להשתקע שם. לימים התיידד עם אחד, פידל קסטרו, וסייע לו כספית בעת שזה הוביל את המהפכה נגד שליטי האי.
ב-1959, כשקסטרו עלה לשלטון, הוא זימן לממשלתו שני אנשים שלא נולדו בקובה - צ'ה גווארה וריקרדו וולף. גווארה הסכים, כיהן כשר התעשייה, ולימים נרצח בבוליביה בעת שניסה לייצא את המהפכה לשאר ארצות דרום אמריקה.
וולף סירב לשמש כשר, וביקש מקסטרו חלופה: להיות שגריר קובה בישראל. הוא קיבל את התפקיד וכיהן כשגריר בכל 14 השנים שבהן התקיימו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. אחרי מלחמת יום הכיפורים ניתק קסטרו את הקשרים עם ישראל, אבל וולף החליט להישאר כאן. בהדרגה גם התפוגגו קשריו האישיים עם קסטרו.
וולף היה ערירי, ובאחרית ימיו החליט לתרום את כל הונו למדינת ישראל. הוא יזם שורה של פרויקטים נדבניים, ובראשם הקמת קרן שתעניק מדי שנה פרסים למדענים ואמנים מצטיינים מכל רחבי העולם. מי שתהיה חתומה על הפרס הזה, החליט, תהיה המדינה היהודית.
"הוא האמין שהעובדה שפרס נובל ניתן על ידי השבדים היא טעות היסטורית", אומרת ד"ר ליאת בן-דוד, המנכ"לית היוצאת של קרן וולף. "הרי מי שתמיד הובילו בתחומי ההשכלה והמצוינות המדעית היו היהודים, לא השבדים. לכן הוא יזם פרס שהיה אמור מבחינתו להתחרות בפרס נובל".
החלום לא התגשם במלואו: יוקרתו של פרס נובל עדיין עולה בהרבה על זו של פרס וולף, אבל גם האחרון הפך לשם דבר בחוגי המדע העולמיים. "למעשה", אומרת בן-דוד, "פרס וולף נחשב כמנבא די מוצלח של הנובל. כשליש מזוכי פרס נובל בתחומים שיש להם מקבילה גם בפרס וולף, זכו קודם אצלנו".
מדי שנה מאז 1978 מוענק פרס וולף בארבע קטגוריות מדעיות, מתוך חמש אפשריות – כימיה, פיזיקה, מתמטיקה, רפואה וחקלאות (בכל שנה מדולגת לסירוגין אחת מהחמש). פרס נוסף ניתן באחד מתוך שלושה תחומים אמנותיים - אדריכלות, מוזיקה ואמנות פלסטית (ציור או פיסול). כל פרס הוא בן 100 אלף דולר - הרבה פחות מפרס נובל, העומד היום על כ-1.2 מיליוני דולרים, אבל עדיין מכובד.
לעתים מוענק פרס אחד לכמה זוכים במשותף. בסך הכול זכו עד היום בפרס וולף 320 איש, ביניהם שלושה ישראלים שהפכו בהמשך לחתני פרס נובל: עדה יונת, אברהם הרשקו ודן שכטמן. בין הזוכים המפורסמים האחרים אפשר למנות את המדענים סטיבן הוקינג ופיטר היגס, והמוזיקאים דניאל בארנבוים וזובין מהטה.
הפרס לשנה זו, שהוכרז בחודש האחרון, יוענק לשמונה זוכים, בהם פיזיקאים שגילו כוכב לכת, חוקר שתגליותיו הביאו למהפכה בריפוי הסרטן, וגם שני אמנים אוונגרדיים.
כמי שהתמחתה ועסקה במשך שנים בחינוך למדעים, ביקשה בן-דוד להוסיף לפעילות הקרן גם משקל וערך חינוכי. וכך, את חלוקת הפרס היא הפכה מטקס קצר שמעניין בעיקר את הזוכים ובני משפחותיהם, לאירוע הפונה אל כלל הקהילה המדעית בישראל.
"קבענו שהזוכים מגיעים לארץ שבוע לפני הטקס, והם עובדים קשה בשבוע הזה. אנחנו מארגנים להם הרבה מפגשים עם קבוצות של נוער שוחר מדע וסטודנטים למדעים, או שהם מקיימים 'הרצאות טד' קצרות.
"המטרה היא שהפרס והזוכים יהפכו למודל השראה עבור פרחי המדע בישראל. נוצרת כאן אינטראקציה מרתקת: הצעירים מתגודדים סביב זוכי הפרס כאילו היו כוכבי רוק, מבקשים להצטלם איתם בסלפי, וגם עבור המדענים זו התרגשות גדולה, כי בדרך כלל הם לא מקבלים כזה מעמד.
"בנוסף אנחנו מארגנים דיונים רב-תחומיים סביב המחקרים שזכו באותה שנה. במרכז הדיון יושב כמובן חתן הפרס, אבל מסביבו עוד מומחים רלוונטיים בתחומי דעת שונים. פעם אחת, למשל, הנושא היה 'מהו הגורם להצלחה'. שני זוכים, בעל ואישה, סיפרו איך הזוגיות שלהם תרמה לסינרגיה המחקרית, ולצדם דיברו עוד אנשים שעוסקים בגורמים המדרבנים להצלחה".
במשך השנים קיבלה קרן וולף את האחריות לעוד מיזם יוקרתי: פרס קריל, הניתן מדי שנה לעשרה מדענים ישראלים צעירים שחזרו מפוסט-דוקטורט וטרם קיבלו קביעות באקדמיה בארץ. הפרס, בסך עשרת אלפים דולר לכל זוכה, לא רק עוזר להם כלכלית, אלא בעיקר מסמן לאוניברסיטאות כי אלה שמות שכדאי להשקיע בהם. "זה אחד החלקים הכי יפים בעבודה שלי", מספרת בן-דוד.
"כשאני מבשרת למדענים על הזכייה, זה נשמע כאילו הפכתי בשבילם לאראלה ממפעל הפיס. גם את פרס קריל הפכנו לאירוע עבור צעירים שוחרי מדע. אנחנו מזמינים לכל טקס כזה מאה תיכוניסטים מרחבי הארץ, ומחלקים להם תקציר של המחקרים והביוגרפיות של המדענים.
"כל עשרה תלמידים יושבים עם אחד הזוכים, וכעבור שעה עם זוכה נוסף. הכוונה היא שבשיחה יעלה לא רק נושא המחקר, אלא גם ההיבט האישי: למה חזרת מסטנפורד או הרווארד לישראל? מה ההחלטות שהיית צריך לקבל במהלך הדרך המחקרית שלך? בשנים הראשונות חששנו שהתלמידים לא יגיעו, אבל היום יש לנו כבר רשימות המתנה, ונוצר אירוע מקסים".
הפיכת פרס וולף לאירוע חינוכי מסמלת את כל דרכה האישית של בן-דוד, שוויתרה על קריירה מדעית משל עצמה כדי להתמקד בחינוך למדעים. היא גדלה בתל-אביב, דור רביעי למשפחה מאנשי העלייה הראשונה, ממייסדי זיכרון-יעקב. למדה בגימנסיה הרצליה, ואחרי הצבא למדה לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב, ומשם המשיכה למכון ויצמן.
נדמה היה שדרכה בעולם המחקר סלולה, אך מיד אחרי קבלת תואר הדוקטור - על עבודה שהוקדשה לתאי הדם האדומים של חולי סרטן - החליטה שהיא מעדיפה לעזוב את המעבדות ולעבוד עם נוער משכבות מצוקה. כמי שמתגוררת ביישוב מכבים, היא ביקשה לעסוק בהוראת מדע בכפר הנוער בן-שמן הסמוך. מנהל הכפר התלהב, אבל הבהיר לה שעם כל הכבוד לתואר שלה, גם חינוך הוא מקצוע וכדי להפוך למורה עליה להשתלם בו.
בן-דוד פנתה לאוניברסיטת תל-אביב, אבל כשהגיעה למזכירות בית הספר לחינוך כדי להירשם ללימודי הוראה, הבחינה בכתובת על הדלת הסמוכה: פרויקט מב"ט - מדע בחברה טכנולוגית. זה עורר את סקרנותה. היא דפקה בדלת, ונשאבה למשך עשר שנים אל מה שחיכה מאחוריה.
"פתחתי את הדלת הזו רק מתוך סקרנות, אבל הפרויקט כל כך הלהיב אותי עד שזנחתי את התוכנית ללמוד הוראה, ונשארתי שם. זה היה תור הזהב של לימודי המדעים במערכת החינוך בישראל, שהגיע בעקבות דו"ח ועדת הררי (בראשותו של פרופ' חיים הררי, אז נשיא מכון ויצמן).
"התפיסה שטיפחנו במב"ט אמרה שצריך ללמד מדע לא באמצעות חלוקת תוכנית הלימודים לתחומי הידע השונים – ביולוגיה, כימיה, פיזיקה וכולי - אלא להעלות סוגיות מהחיים היומיומיים שלנו, ודרכן לרכוש ידע ממגוון תחומים.
"כתבנו למשל ספר שנקרא 'עיין ערך חיים'. במקור הוא היה אמור להתמקד במבנה התא ובצד הביולוגי של החיים, אבל בגישה ההומניסטית שלנו זה הפך לספר שעוסק בשאלת החיים ממגוון זוויות: הייתה שם כמובן התייחסות ביולוגית שמסבירה מהי תופעת החיים; התייחסות אקולוגית לאיזון העדין הקיים בטבע בין כל סוגי החיים, והצורך לשמר אותו; והתייחסות פילוסופית ומוסרית לשאלת החיים".
החוברת הראשונה שהתבקשה לכתוב עסקה בכלל באסטרונומיה. "התגובה המיידית שלי הייתה: אני למדתי ביולוגיה, מה לי ולאסטרונומיה? אז אמרו לי: לא נורא, תלמדי ותכתבי. התחלתי לכתוב, ובמשך התקופה שלי שם חיברתי וערכתי למעלה מעשרים ספרי לימוד בכל תחומי המדע. במקביל התקדמתי לניהול. בנינו תוכנית להוראת מדעים בחטיבות הביניים, הכשרנו 120 מדריכי מורים, והקמנו שני מרכזי למידה – אחד ארצי ואחד מחוזי.
"שני המנטורים שלי שם היו פרופ' דוד חן, שהיה ראש בית הספר לחינוך מדעי-טכנולוגי באוניברסיטת תל-אביב, וד"ר רות נוביק, שניהלה את תוכנית מב"ט. הם אפשרו לי לעוף ולהגשים חלומות. אם רציתי למשל להשתלם בהרווארד אצל פרופ' הווארד גארדנר, שפיתח את תיאוריית האינטליגנציות המרובות, אמרו לי: אין בעיה, תירשמי לקורס ואנחנו נסדר את זה".
בשלוש השנים הראשונות שלה במב"ט עבדה בן-דוד במקביל בבן-שמן, וגם בשנים שלאחר מכן לא זנחה את ההוראה. "בסוף אותו עשור הרגשתי שאני כבר שחוקה. קיבלתי ליד ספר לימוד שעבדנו עליו הרבה זמן, ופתאום שמתי לב שאני כבר בכלל לא מתרגשת.
"אמרתי לעצמי: הגיע הזמן לעזוב. וזה יצא טוב. כי כעבור זמן לא רב כל הגישה במערכת השתנתה. העומדים בראש משרד החינוך התחלפו, והחינוך למדעים כבר לא עמד בראש סדר העדיפויות. נוצרה תחושה שכל החוברות הרלוונטיות כבר נכתבו, והיחידה נסגרה".
כ"סטארטאפיסטית חינוכית", כפי שהיא מגדירה את עצמה, חיפשה בן-דוד ג'וק חדש שיעסיק אותה, ומצאה אותו בתחום שכלל אינו קשור לרקע המדעי שלה: שליחות בארה"ב עם משפחתה מטעם הסוכנות היהודית. "זו הייתה שנת 2000, האינתיפאדה השנייה פרצה, ואני כל הזמן רואה בטלוויזיה איך בחו"ל משמיצים את ישראל. כשמצאתי את עצמי מתחילה לצרוח על הטלוויזיה, החלטתי שאני מתגייסת לשליחות למען המדינה. ככה הגעתי לפלורידה".
הפרויקט המרכזי שלה שם היה בנוי גם הוא באותו מודל בסיסי של סטארט-אפ: הקמת מרכז לחינוך יהודי-ציוני. כבר בשבוע הראשון שלה בפלורידה החליטה בן-דוד לשלוח לרשימת תפוצה מייל שבועי קבוע, שיעסוק בישראל, ביהדות ובכל מה שביניהם. העלון הווירטואלי, שהיא קראה לו "רגע לפני שבת", הפך תוך זמן קצר לאימפריה ויראלית, במונחי אותם ימים.
מתפוצה מצומצמת של כמה שליחים כמוה הוא הועבר לעוד ועוד חברים, שמצדם שרשרו אותו הלאה. הפופולריות הגואה גרמה לבן-דוד להמשיך במסורת הזו גם כשחזרה לארץ, והיא מתמידה בה מאז ועד היום, כבר 16 שנה. מספר המכותבים הקבועים שלה עומד על כמה מאות, והתפוצה הכוללת מגיעה לאלפים.
"בגימנסיה הרצליה, שבה למדתי, היהדות הייתה חלק לגמרי טבעי מתוכנית הלימודים ומאורח החיים", מסבירה בן-דוד כיצד הגיעה לכתיבת רעיונות הקשורים לפרשת השבוע. "למדנו יהדות, ובכל יום שישי גם עשינו קבלת שבת. היום היו קוראים לזה 'הדתה', אבל מבחינתנו זה היה חלק מהזהות שלנו.
"לרגע לא עלה בדעתנו שאם אנחנו חילונים, הנושאים האלה לא אמורים לעניין אותנו. זה אחד הדברים הרעים שקרו לחינוך החילוני, ואני משתדלת, בדרכי הצנועה, לשנות ולהחזיר עטרה ליושנה.
"לפני כמה שנים קיבצתי מבחר מהפוסטים שלי לספר שנקרא גם הוא 'רגע לפני שבת'. כשהוצאתי אותו לאור, המו"ל שלי אמר: את יודעת, זה יכול להפוך גם לספר לימוד. אז הרמתי את הכפפה, ערכתי עיבודים שיתאימו למערכת החינוך, ועכשיו הספר קיים גם במהדורה לבתי הספר".
אחרי ארבע שנות שליחות אינטנסיביות בארה"ב היא חזרה לארץ, ואז הרשתה לעצמה לקחת פסק זמן של קצת יותר משנה, כדי ללוות את אמה שסבלה ממחלה סופנית. לאחר פטירתה של האם שוב נענתה בן-דוד להצעה מסוג חדש, שהגיעה הפעם מארגון הג'וינט: להקים מרכז חינוכי עבור "פרויקט אשלים", המסייע לילדים ולנוער בסיכון.
הרעיון היה לתת בידי העוסקים בתחום – מורים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ואחרים - מסגרת שתרכז עבורם את הידע הקיים, וגם תפגיש אותם עם אנשים ורעיונות חדשים.
"השאלה שהנחתה אותי הייתה מה המרכיבים המרכזיים שאנחנו רוצים שיהיו בידי אנשי המקצוע", מספרת בן-דוד. "לכן בנינו גוף של הכשרות והשתלמויות, 'שולחנות שיח' בין שותפים מהשטח, כנסים, ימי עיון ופלטפורמות לחילופי ידע. רצינו שהפסיכולוגים ישמעו את העובדים הסוציאלים, העובדים הסוציאלים ישמעו את ההורים, וכך הלאה".
כעבור ארבע שנים, בסוף 2010, היא קיבלה את ההצעה לנהל את קרן וולף, ושוב עברה תפקיד. הקרן הזו, כאמור, נועדה מאז הקמתה להיות מזוהה עם מדינת ישראל, ומייסדה ריקרדו וולף הצליח להביא לעיגונה בחוק. תקנון הקרן, שכיום הוא חלק מספר החוקים הישראלי, קובע שהיו"ר שלה יהיה שר החינוך המכהן; שהפרס השנתי יוענק במשכן הכנסת על ידי נשיא המדינה; וכי זוכה שלא יגיע בעצמו לישראל לקבלת הפרס, יפסיד אותו.
מנגד, כדי לא לקפח את מי שסיבות טכניות מונעות את נוכחותו בטקס - בעיקר אמנים שלוח ההופעות שלהם נקבע זמן רב מראש - התקנון מאפשר לקבל את הפרס במשך שלוש השנים שלאחר ההכרזה.
יוקרתו של פרס וולף גרמה לכך שרק זוכים בודדים החרימו אותו ונמנעו מלהגיע לכאן פיזית, גם כאשר מעמדה של ישראל היה שנוי במחלוקת בחוגי המדע והאמנות בעולם. בן-דוד מציינת שני מקרים כאלה: "פיטר היגס (פיזיקאי בריטי שגילה את חלקיק "בוזון היגס") נבחר ב-2004, אך הודיע שלא יבוא לישראל בגלל התנגדותו ל'מדיניות הכיבוש'. בהתאם לתקנון, הוא כמובן לא זכה בפרס.
"ב-2011 זכתה האמנית הגרמנייה רוזמרי טרוקל, שהודיעה כי תגיע לקבל את הפרס, אבל תתרום אותו לתיאטרון של ג'וליאנו מר בג'נין. אתרע המזל, ובינתיים מר נרצח. טרוקל החליטה לפיכך לא לבוא לכאן".
הישראלים בולטים יחסית בין הזוכים בפרס וולף. מה הסיבה לכך?
"אכן, 21 מתוך 320 זוכי הפרס לאורך השנים הם ישראלים, מה שמעמיד את ישראל במקום השלישי ברשימת המדינות שאזרחיהן זכו, לאחר ארה"ב ובריטניה. העובדה הזו לא נוצרה מתוך הטיה מכוונת לטובת הישראלים, ואינה קשורה לזהותה הישראלית של הקרן. היא תוצאה של הכרה אובייקטיבית מצד ועדות השיפוט השונות בהצטיינותם של המדענים הישראלים – בדיוק כשם שבולטותם של המדענים היהודים בפרס נובל אינה תולדה של הטיה מכוונת לטובתם".
ההכרזה על הזוכים לשנת 2017 הייתה האחרונה שלה בתפקיד. ב-1 באפריל תמשיך בן-דוד לתחנה הבאה שלה - מנכ"לית מכון דוידסון, הזרוע של מכון ויצמן העוסקת בחינוך מדעי. תפקידו של מכון דוידסון הוא להציג את פירות המחקר - ולהנגיש את המדע בכלל - אל הציבור הרחב, ובפרט לצעירים.
"השינוי הצפוי מרגש אותה, היא אומרת, במיוחד משום שיש בו סגירת מעגל: "במכון ויצמן עשיתי את התואר השני והשלישי, ואני גם סוף-סוף חוזרת לעסוק ישירות בחינוך מדעי ובמדע, שהוא האהבה המקורית שלי".
במהלך 25 שנה של בניית מסגרות שונות לידע חינוכי, גיבשה בן-דוד מבט מעניין על מערכת החינוך, תחלואיה והדרכים הרצויות לתיקונה. היא מתחילה בקביעה ש"הדבר הכי חשוב זה שינוי מעמד המורים. אם היו אומרים לי שניתן להזיז רק דבר אחד במערכת, בזה הייתי מתמקדת. בפינלנד, שנחשבת היום למודל בינלאומי של הצלחה חינוכית, המהלך הכי משמעותי שנעשה היה שינוי מעמד המורים.
"זה לא רק שהמורים שם מקבלים משכורות מצוינות, אלא בעיקר שהוראה נחשבת למקצוע אליטיסטי: אנשים עוברים מבחנים מאוד קשים כדי להתקבל, ויש סינונים דרמטיים. אצלנו, כל מי שלא יכול להיות שום דבר אחר, הולך להיות מורה.
"כשנכנסתי בפעם הראשונה לכיתה בבן-שמן וסיפרתי שסיימתי דוקטורט במכון ויצמן, אחד התלמידים שאל אותי: 'אז מה בדיוק את עושה פה?'. כי הוא הפנים את המסר שאנשים מוצלחים לא צריכים להיות מורים. אני, לעומת זאת, מאמינה במה שאמר בשעתו לי איאקוקה (מבכירי תעשיית הרכב האמריקאית, שהפך לגורו של החשיבה העסקית): הטובים ביותר בינינו צריכים להיות המורים, וכל השאר שילכו לעבודות פחות חשובות".
הצעד השני שהייתה נוקטת, אילו ניתנה בידה האפשרות, הוא להטמיע במערכת החינוך עקרונות של חשיבה מדעית. "זה לא עניין של כמויות ידע, אלא בעיקר החינוך להטלת ספק. רק כך מדע יכול להתקדם, ורק כך החשיבה האנושית יכולה להתקדם: אם אתה מתרגל להטיל ספק בכל מה שלמדת עד היום, ולבחון כל דבר מיסודו - האם הוא באמת נכון, מנין אני יודע את זה, והאם יש אופציה אחרת".
ברוח הספקנות הזו היא מבקשת להתייחס גם למוסכמות היסוד שלנו על מערכת החינוך ותפקידיה. "החינוך היום מבוסס על התמחויות. ההנחה היא שמכיוון שהידע האנושי כל כך רחב ועצום, כל אדם צריך להתמחות בתחום מסוים ואותו לדעת הכי טוב. זה כמובן קשור גם לדרישות שוק העבודה. אבל ההנחה שלי היא ש'דרישות שוק העבודה' לא צריכות להיות הקריטריון היחידי.
"מבחינתי, היעד של המערכת הוא מה שאנחנו קוראים 'טיפוח האדם השלם': במקום מודל I, של ציר ידע אחד, אנחנו מציבים את מודל T: יש בו ציר התמחות מרכזי, אבל לצדו גם מוטת כנפיים נוספת של צבירת ידע כללי בנושאים אחרים".
עיקרון נוסף שבן-דוד מבקשת להדגיש הוא העדפת "לימוד הומניסטי" על פני "לימוד דיסציפלינרי". רוצה לומר: במקום תוכנית לימודים שמחולקת לפי תחומי ידע – מתמטיקה, פיזיקה, היסטוריה וכו' – צריך למקד את הלימוד בסוגיות הקשורות לחיים עצמם, ומתוכן לצאת לתחומי ההשכלה השונים. כך התלמידים יתחברו לאפיקי הידע, ויבינו כיצד הם קשורים לחיי היומיום שלהם.
"בעבר התפיסה הייתה שאת נושא מערכת הנשימה מלמדים בכיתה ד', באמצעות הבנה של תהליך חילופי הגזים בריאות. אף אחד לא יחשוד בי שאני לא אוהבת ביולוגיה, אבל אין שום סיבה ללמד בגיל הזה על חילופי הגזים. מה שצריך ללמד זה את חשיבות מערכת הנשימה לחיים שלנו, לסביבה, לאקולוגיה.
"מי מהילדים שירצה בעתיד להתעסק לעומק בביולוגיה, כבר יגיע בעצמו לחילופי הגזים בריאות. דוגמה נוספת: בכיתה ה' למדנו על מבנה האטמוספירה - החמצן והחנקן וכן הלאה. אבל אם אחרי כל הידע הזה תלמיד הולך וקונה דיאודורנט בלי לבדוק שהוא ידידותי לסביבה, לא עשינו כלום.
"רק בכיתות גבוהות יחסית יש טעם שתלמידים יתמיינו לפי הזיקה שלהם למקצועות השונים, ואז יתחילו ללמוד באופן מסודר את גוף הידע של אותו מקצוע שבחרו. וגם אז ראוי שהלימוד ייעשה באופן שממוקד בפרויקטים ובפתרון משימות ספציפיות, ולא בגופי הידע כשלעצמם".
כל זה קשור לעיקרון נוסף שבן-דוד מבקשת לקדם: למידה מותאמת אישית. "כמו שהרפואה היום הולכת לכיוון של התאמה אישית, כך צריכה להיות גם ההוראה. זה לא אומר שכל תלמיד יקבל מורה פרטי שילמד אותו לפי מה שמתאים לו, אלא שבלימוד 'מונחה הפרויקטים' שעליו דיברתי, יוגדר לכל תלמיד תפקיד שמתאים לתחומי העניין שלו.
"אם למשל לומדים על ערך החיים, אז אחד יתמקד בלימוד הצד האקולוגי והצגתו לקבוצה, אחר יעסוק בפן הביולוגי, ושלישי בפן הפילוסופי-מוסרי. כל אחד יחקור את הזווית שלו, ובסופו של דבר יכין לקבוצה תוצר שמבוסס על תחום אחד".
כל זה נשמע מתאים ללימודי מדעים. מה לגבי מקצועות כמו אנגלית ומתמטיקה?
"גם אותם כדאי ללמד מתוך הקשר לצורך ספציפי, כי אז הלימוד יהיה הכי טוב. למשל, ללמד דקדוק באנגלית מתוך הקשר של מיומנויות תקשורת בכלל. אם אני רוצה לשכנע מישהו מחו"ל בטיעון שלי, או לעבוד איתו על פרויקט משותף, אני צריכה כמובן לדבר אנגלית טובה, ולשם כך עליי לדעת גם דקדוק אנגלי. הצורך הוא אבי כל המצאה והתפתחות".
בן-דוד תומכת גדולה בטיפוח המצוינות בחינוך, אבל ההגדרה שלה למושג הזה שונה מהמקובל. "כשאנחנו מדברים על מצוינות, אנחנו בדרך כלל חושבים על ההישג שבסופה, על מבחן התוצאה", היא אומרת.
"אבל זה לא הדבר החשוב באמת. מה שחשוב הוא המאמץ שהשקעת. המצוינות שאני רוצה לראות היא מיצוי הפוטנציאל שלך, גם אם התוצאה במונחים אובייקטיביים-חיצוניים אינה מצטיינת. יכול להיות תלמיד שיגיע להישגים 'מצוינים אובייקטיבית' בפיזיקה, ובמקביל הוא ישקיע את כל נשמתו גם במוזיקה. שם אולי לא יהיו לו הישגים חיצוניים מושלמים, כי אין לו הכישורים לכך, אבל מבחינתי הוא הצטיין גם במוזיקה.
"מדברים היום הרבה על החשיבות של לימודי חמש יחידות במתמטיקה, כדי שיהיו לנו כמה שיותר מדענים. מבחינה מקצועית צרה, אין ספק שמדענים זה דבר חשוב, ואני האחרונה שאטען אחרת. אבל צריך לזכור שבכל מקרה, לא כל לומדי חמש יחידות מתמטיקה יהפכו למדענים.
"אלה הטוענים שכדאי לכולם ללמוד ברמה הזו, כי כך יצברו הצלחה בעתיד - טועים. לא ההתעמקות במתמטיקה יוצרת הצלחה, אלא ההתעמקות בתחום כלשהו, ומהבחינה הזו, חמש יחידות במתמטיקה מועילות בדיוק כמו חמש יחידות בתנ"ך. מעבר לכך, לחברה ככלל חשובות לא רק המיומנויות שמאפשרת המתמטיקה, אלא גם אלה שנובעות מתנ"ך וספרות".
לפי בן-דוד, דחיפת התלמידים להתמקדות דווקא במקצוע מסוים, שגויה מסיבה נוספת: "כדאי לזכור שקצב השינויים וההתפתחויות כל כך דרמטי, שאין לנו באמת מושג מה יהיו המקצועות הנדרשים כשהתלמידים יסיימו כיתה י"ב. אני למשל נתקלתי לאחרונה במקצוע חדש: יוטיובר – אדם שמתמחה בהפקה וקידום סרטוני יוטיוב. גם מהבחינה הזו, כדאי להיות יותר צנועים ולהתמקד במיומנויות במקום בגופי ידע".
אם חשבתם שבן-דוד היא עוד אחת מהמחנכים המבקשים להתמקד באדם ושונאים את עידן הטכנולוגיה, זה לא המקרה. היא בהחלט מעוניינת לנצל את הטכנולוגיה היכן שרק אפשר, גם במחיר הוויתור על דרכי לימוד מסורתיות. "התפקיד העיקרי של בית הספר המסורתי צריך להישאר בצד החברתי, טיפוח היחסים הבינאישיים והנחלת כישורים חברתיים", אומרת בן-דוד.
"אבל מבחינת תפקידו בהנחלת ידע, אין שום סיבה שלא להתמקד בלימוד מונחה טכנולוגיה. אני למשל אוהבת מאוד ללמוד, אבל אין לי הרבה זמן פנוי, ולכן מבחינתי קורסים ברשת הם דבר אידיאלי. למדתי באינטרנט קורס שלם של יובל נח הררי על תולדות האנושות. 25 הרצאות שאני יכולה ללמוד בזמן שלי, לחזור אליהן כדי להעמיק שוב, או לעצור כדי לפנות בעצמי למושגים שהוזכרו וללמוד אותם יותר לעומק. זה נפלא".
כשם שהיא מדברת בשבח הלימוד באמצעות הרשת, היא מצדדת גם בהוראה בשיטה הזאת: "לפני כמה שנים לימדתי בעצמי קורס קצר, של שלוש פגישות, לחמישה בתי ספר שונים. אם אתה חושב שנסעתי 15 פעם לכל המקומות האלה, אתה טועה. את הקורס העברתי מהבית שלי, למען האמת אפילו הייתי בפיג'מה. התלמידים ישבו בכיתות וצפו בי דרך מסכים, וגם אני ראיתי את כל חמש הקבוצות על המסך שלי.
"ההוראה שמשתמשת בטכנולוגיה היא גם מאוד מאתגרת: מצד אחד, תלמידים משועממים יכולים לברוח ממני לכל מגוון ההצעות האחרות שהמחשב שלהם מספק. מצד שני, הם יכולים לאתגר אותי באמצעות הידע שניתן לשלוף בשנייה מהאינטרנט. כמה מהם באמת עשו לי את זה: 'המורה, את אומרת כך וכך, אבל מצאתי שבאתר הזה והזה כתוב לגמרי אחרת'. זה דורש כמובן הכנה שונה מצד המורים".
היא עד כדי כך מאמינה בטכנולוגיה, שמבחינתה אין יותר צורך ללמד כתיבה על דף; מספיק שהתלמידים יידעו להקליד. "היום לכל ילד יש כבר בכיתה א' נגישות לכלי הקלדה. אם אין לו מחשב נייד, יש לו טלפון חכם. ומי שאין לו כסף לרכוש - כדאי שהמערכת תסייע לו. זה יהיה זול יותר ויעיל יותר מאשר להשקיע שעות בכישורי כתיבה שכבר לא באמת נדרשים.
"כשאני אומרת את זה אנשים מזדעזעים, כי כל החשיבה המסורתית מתערערת. אבל כשאתה מאתגר אותם ושואל למה באמת הכתיבה כל כך חשובה, הם מגיעים לתשובות אבסורדיות: 'מה יקרה אם תצטרך לכתוב משהו, ובדיוק תיגמר הסוללה בנייד?'. אפילו שמעתי התרסות בנוסח 'מה יהיה אם תגיע לאי בודד, ולא תוכל לכתוב שלט הצילו?'. נו באמת, אם זה הטיעון, אולי בתי הספר צריכים גם ללמד איך להוציא אש מאבני צור.
"אני גם מאמינה שבמהלך שנות הלימוד, כישורי הכתיבה יתפתחו ממילא. זה כמו שאני יודעת לצייר איך נראה בית, בלי שאי פעם למדתי את זה. אבל אין צורך בכל השעות שמשקיעים כיום בהוראת כתיבה. ואם רוצים לטפח מיומנויות מוטוריות, כמו שאמרו לי כמה מהמתריסים, עדיף לנצל את הזמן להוראת ציור או פיסול. זה לא פחות מטפח את המיומנויות האלה, ונותן גם ערך מוסף".
בן-דוד, פצצת אנרגיה בלתי נלאית, הספיקה במקביל לכל הפרויקטים שלה גם לכתוב רומאן המושפע מהסיפור המשפחתי של אמה, "יארצייט" שמו. על הדרך גידלה בת ושני בנים, שצעיר ביניהם השתחרר לאחרונה משירות צבאי ונמצא כעת בטיול הגדול שאחרי.
בגיל 57 היא סבתא גאה לארבעה נכדים, והחמישי בדרך. "אני קודם כול סבתא, ורק אחר כך כל שאר הדברים", היא אומרת. בין "שאר הדברים" נמצא למשל קורס בניצוח תזמורות שהחלה ללמוד לאחרונה.
איך מספיקים את כל זה?
"כמובן בזכות בן הזוג שלי, דוד. אלמלא הוא עמד לצדי לאורך כל הדרך, לא הייתי מצליחה לעשות כל מה שעשיתי. כשנמאס לי מהתפקיד במב"ט ורציתי לצאת לשליחות בחו"ל, היה לו טבעי לגמרי שהוא ילך אחריי. הוא המשיך אמנם להפעיל מרחוק את חברת ההיי-טק שלו, ונסע הרבה על הקו בין ארה"ב לישראל, אבל בסופו של דבר הוא היה איתי, ואני יודעת שבעולמנו זה עדיין לא מובן מאליו.
"גם בשלבים הבאים – בכל פעם שרציתי להחליף תפקיד, דוד תמיד גיבה אותי. השאלה היחידה שלו הייתה 'או-קיי, מה את צריכה ממני?'. מעבר לכך, זכיתי שבכל המקומות שבהם עבדתי, תמיד היו אנשים טובים שעזרו לי, פרגנו ותמכו. זו באמת זכות גדולה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם