תנו להם לנצח
חגיגות 70 השנים להיווסדה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית מפגישות שניים מענקי המוזיקאים בעולם על במה אחת – המאסטרו זובין מהטה והפסנתרן והמנצח דניאל בארנבוים, שחולם להגשים רק עוד שני חלומות: לנגן עם הפילהרמונית מיצירותיו של וגנר, ובעתיד אף להיבחר לראש ממשלת ישראל כדי לנצח "על ברית שלום בין הישראלים לפלשתינים". מהטה "צנוע" הרבה יותר: "יבוא יום ונגן ערבי ינגן בפילהרמונית הישראלית על אותה במה"
בארנבוים, שכונה "הילד הרע של התזמורת הפילהרמונית הישראלית," סירב בעבר להעניק ראיון לכתבת גל"צ בשל העובדה שלבשה מדים. הוא גם התבטא בגנות ישראל בכל הנוגע ליחסה כלפי הפלשתינים, ולמרות הזעם שעוררו דבריו בישראל, הציבור כאן בכל זאת אוהב אותו, ויודע להעריך את פועלו ואת תרומתו לעולם המוזיקה הישראלי. עובדה - שלשום, בקונצרט הגאלה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית לרגל חגיגות ה70- להיווסדה, הוא זכה לתשואות סוערות. בארנבוים, שמקפיד להופיע עם הפילהרמונית הישראלית במשך עשרות שנים, לא ניגן גם הפעם את וגנר. הוא בחר בקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת ברה מינור, שהלחין קומפוזיטור שהעריך מאוד את וגנר, אם כי יצירותיהם היו שונות ומנוגדות - יוהאנס בראהמס.
האם בעוד 30 שנה, כשתחגוג התזמורת הפילהרמונית 100 שנה להיווסדה, יצירותיו של וגנר כבר יקבלו הכשר בישראל?
"אני לא יודע, אבל אהיה מוכן להשתתף בקונצרט הזה."
כמה שעות לפני קונצרט הגאלה עלו על הבמה בארנבוים והמאסטרו זובין מהטה, מנהלה המוזיקלי של התזמורת, לחזרה גנרלית. שני הנפילים המוזיקליים האלה שונים מאוד באופיים. מהטה מקפיד לשבח את מדינת ישראל ברחבי העולם, ובארנבוים, כאמור, מתריס בעיקר נגד מדיניותה כלפי הפלשתינים. מהטה, המשמש גם כמנהל מוזיקלי של בית האופרה הלאומית של בוואריה, מינכן, תמיד מקפיד לגייס תרומות ענק דווקא לפילהרמונית הישראלית. בארנבוים מגייס סיוע לפלשתינים. מהטה מקפיד על נימוס ודרך ארץ גם מאחורי הקלעים, בארנבוים לרוב זועף ונרגן, ונודע בהיעדר יכולת לקיים יחסי אנוש טובים. מהטה הקפיד להתעלם מהסרט הכתום שנקשר לכינור של אחד הנגנים לפני שנה
ובכל זאת, בארנבוים, שהעתיק את מגוריו לברלין שבה הוא משמש כמנהל מוזיקלי של בית האופרה העירונית, רואה בתזמורת הפילהרמונית, לא במדינת ישראל, את ביתו. בעוד הוא מתריס נגד מנהיגי המדינה במהלך כל השנים, כי אינם פועלים למען השלום, הרי שלנגני הפילהרמונית הישראלית הוא חולק שבחים בלבד. "התזמורת בשבילי היא הבית," אמר השבוע. "גדלתי עם התזמורת, 53 שנה אני מנגן איתה. זו התזמורת האהובה עליי. הנגנים הולכים ומשתבחים עם הזמן."

בכל זאת, התזמורת עדיין מאוישת בנגנים יהודים ונוצרים בלבד, ואף נגן ערבי לא זכה לנגן בשורותיה, גם בזמן שבבית המשפט העליון שומרים תקן מיוחד לשופט ערבי, ובפוליטיקה הישראלית כבר סימנו "וי" בעבר לאחר מינויו של השר הדרוזי הראשון. רק בשבוע שעבר אמר המאסטרו זובין מהטה במהלך מסיבת עיתונאים: "אני מאמין שיבוא יום ונגן ערבי ינגן בפילהרמונית הישראלית על אותה במה." בארנבוים מצטרף לתקווה: "ודאי שזה יקרה. הגיע הזמן. פה בארץ כבר 100 שנה יש מריבות בין יהודים לערבים. למה לריב? למה לא נלמד את התרבות של הפלשתינים ונחבור יחד לרגל השלום? הגיע הזמן שנפסיק להיות נגדם. אנחנו לא באמת מנסים להתקרב אליהם." דבריו נאמרו אגב, בשעה שרקטות קסאם נורו על שדרות, למרות הפסקת האש שנחתמה כמה ימים קודם לכן.
בינתיים, בארנבוים לא מתנה את השתתפותו בקונצרטים בישראל בכך שיאפשרו לו לנגן את וגנר, או בכך שישראל תחתום על הסכם שלום. הוא הגיע לכאן כמו צמרת הנגנים והמנצחים שהתקבצה כאן במהלך השבועיים האחרונים, שבהם קיימה הפילהרמונית הישראלית סדרת קונצרטים בכל ערב. לוח הזמנים של הנפילים המוזיקליים סגור לפחות עשר שנים מראש, אבל כשדאג מנכ"ל התזמורת אבי שושני לשקוד על ההכנות ועל התכנון של אירועי ה70- עוד ב,2003- אף אחד מהם לא אמר לו "לא."
מאחורי הקונצרטים שזכו לפרסום נרחב ברחבי העולם היתה עבודה קשה מאוד. ההתרחשות בהיכל התרבות בשבועיים האחרונים דומה לשדה קרב. מנהל תפעול הבמה עוזי זלצר נאלץ לנהל קרב עם עיתונאים רבים, שהציבו את מצלמות הטלוויזיה על הבמה, וכמעט דחקו את מושבם של הנגנים. אשת יחסי הציבור דליה מרוז מתמרנת סימולטנית בין עשרות עיתונאים מרחבי העולם ועשרות אחרים מישראל, שכולם מבקשים בתדירות גבוהה, בכל רגע נתון, במתקפת פתע, לראיין עכשיו, ממש עכשיו, מוזיקאי כלשהו, ודורשים בלעדיות. מנכ"ל התזמורת אבי שושני נאלץ להתמודד ברגע האחרון עם ביטול השתתפותו של המנצח הנודע לורן מאזל, עקב מחלה. הוא פונה מיד למהטה, מניח בפניו פרטיטורה, ומסביר לו שלמחרת יעלה על הבמה ויחליף את מאזל.
עשרות הנגנים מתייצבים בכל יום בשעה עשר בבוקר, ועורכים חזרה לקראת הקונצרט. באמצע היום ניתנת להם הפסקה קצרה בלבד, ואז נשמע אותו צלצול מתכתי וצורם של הפעמון, הקורא להם לחזור לאולם. בתקופה שבה אפילו בבתי הספר נשמעות יצירותיו של בטהובן או מוצרט כצלצול המורה על תחילת ההפסקה או על סיומה, כאן, בפילהרמונית, נשמע צלצול מתכתי המוכר היטב מתחנות כיבוי אש.
הנגנים נאלצים להתמודד עם הרגלים משונים של הסולנים או המנצחים. כך למשל, המנצח ואלרי גרגייב נוהג לנצח בקיסם שיניים פשוט, במקום שרביט הניצוח. "לא חשוב מה אני מחזיק ביד," אמר ל"מעריב." "העיקר זה המוזיקה שיש לי בראש." אלא שלנגנים קשה להבחין בקיסם השיניים הקטן שנבלע בין אצבעותיו של גרגייב, אבל הם יודעים לפרש היטב את תנועות ידיו, ולציית להן לשביעות רצונו.

יום קודם לכן עלה על במת המנצח גוסטאבו דודאמל, כוכב עולה בקרב המנצחים בעולם, והוא רק בן .25 כשנולדה התזמורת, אפילו הוריו לא הגיחו לעולם. בג'ינס ובחולצה אדומה וחיוך ענק על שפתיו, הוא מעביר לנגנים את הוראות הביצוע. למחרת עולה על הבמה המאסטרו זובין מהטה, ומחליט להעתיק את מקום מושבם של נגני הצ'לו והקונטרבס לצד השמאלי של הבמה, כדי להשיג אקוסטיקה טובה יותר. עוזרו רונן בורשבסקי מנתר ברחבי האולם מפינה אחת לאחרת, כדי לוודא שהתזמורת אינה גוברת על צלילי הפסנתר המופקים מאצבעותיו של דניאל בארנבוים במהלך החזרה.
שדה קרב אמרנו? אכן. אבל כל הגדולים מקפידים על נימוסים והליכות גם בשעת מחלוקת. כל מנצח או נגן סולן תמיד יפנה לתזמורת בתום החזרה על קטע מוזיקלי, ויאמר: "זה נפלא, נהדר, טוב מאוד," ורק לאחר מכן יבקש ממנה לשנות את הטמפו או את עוצמת הצליל. כשהמחלוקות גדולות יותר, מקפידים כאן לכל היותר על מאפייני מלחמה קרה. כך קורה שכשעולים בכל ערב לבמה כל כך הרבה כוכבים, ולכל אחד מהם אגו לא קטן, יש לפעמים מחלוקות לא קלות. מה קורה, למשל, כשהמאסטרו זובין מהטה סבור שהפרק הראשון בקונצ'רטו לכינור של בטהובן אמור להתנגן מהר יותר, אבל נגן הכינור המהולל מקסים ונגרוב מתעקש שהוא אמור להיות בקצב איטי יותר? ונגרוב לוחש על אוזנו של מהטה, מהטה משיב לו בלחישה. ממשיכים בחזרה. ונגרוב מנגן בקצב המועדף עליו, מהטה לא מנתץ על ראשו את שרביט הניצוח. המחלוקת נפתרה מאחורי הקלעים. בקונצרט שנערך בערב ניגן ונגרוב מהר יותר. ניצחון למהטה.
כמו בכל שדה קרב, גם כאן יש לא מעט התקפות פתע. כך למשל, במהלך החזרות ניצח המנצח ואלרי גרגייב על הסימפוניה מאת שוסטקוביץ' בטמפו רך. בערב הפתיע את הנגנים, וניצח בטמפו קצבי יותר, בעוצמה רבה. הנגנים שרדו במתקפת הפתע הזו, בזכותם של האיכות והכישרון שסללו את דרכה של התזמורת הפילהרמונית לרשימת עשר התזמורות הטובות בעולם.