אמנים הולכים על בית פתוח
מתחשק לכם שדודו בוסי יכין לכם קפה? שמעתם שלאורנה בן־דור יש אחלה נוף לים? עכשיו יש לכם הזדמנות יותר ויותר אמנים מחליטים לוותר על פערי התיווך, ולהעביר סדנאות בבית. אין כמו בבית, הגרסה המסחרית
דפנה ערוד צילום: רענן כהן
כמו מיקי את מיקה, גם איש הכיכרות ארז קומורובסקי פתח בית ספר לבישול גלילי בביתו שבלב שמורת אלונים במצפה מתת שבגליל העליון; יוצרת הטלוויזיה אורנה בן דור מקימה כיתות אמן שבהן יילמדו יסודות התחקיר העיתונאי והכתיבה הדוקומנטרית, והכול בביתה המרווח שעל חוף הים ביפו; מספרת הסיפורים והזמרת יעל בדיחי פתחה את מרפסת ביתה שבנטף לקהל הרחב במאי האחרון, בצעד שזכה להיענות מפתיעה; והרשימה עוד ארוכה.
איך קרה שדלת הבית הפרטי נפתחה פתאום לרווחה? ציניקנים יאמרו כי מדובר בביטול פער התיווך: למה לשלם שכירות לבעל בית נוסף, אם יש כבר בית שיכול לאכלס תלמידים? אחרים יגידו כי מסתמנת פה מגמה יוטיובית מובהקת, המתעניינת לא רק במוצר הסופי אלא גם בתהליך, ואי לכך רק מתבקש ללמוד כתיבה אצל דודו בוסי על הספה בסלון ולא בכיתה עם שולחנות פורמייקה ירוקים.
"ההתנהלות שונה בבית", אומר בוסי. "אני מרגיש הרבה יותר חשוף, כאילו נכנסו לתוך העולם הפנימי שלי. אני גם הרבה יותר פגיע, אבל זה משהו שאני משתחרר ממנו כבר בשיעור השני או השלישי. אני יכול לומר בביטחון שבבית אני נותן יותר מעצמי. אני גם יודע שההתרגשות של התלמידים הרבה יותר גדולה מההתרגשות שלי. אצלם זו פעם ראשונה שהם באים לסדנה מול קבוצה שהם לא מכירים, והם יצטרכו להיחשף. אני מקיים בבית בין 12 ל-18 מפגשים, אבל מכניס אותם די מהר לשחרור, כך שכבר אחרי חמש דקות הם ירגישו בנוח לקום ולעשות פיפי".
אנשים בודקים את מדפי הספרים שלך?
"כמובן, מציצים מקרוב. בהתחלה, כשק מגיעים לבית, כל אחד עומד בפינתו שלו, אבל אני משרה עליהם אווירה של חופש. שיעור ראשון הוא קריטי מאוד. אם הם לא מרגישים חופשי בשיעור הראשון או השני, הם בונים סוג של תחושה שעלולה להישאר איתם שלא לצורך".
דודו בוסי צילום: רענן כהן
"אני שם משקאות קלים על השולחן. אני לא מלצר של אף אחד". לדברי אורנה בן דור, ההחלטה לפתוח סדנה בבית בראשית חודש ינואר הייתה בראש ובראשונה קונספטואלית. "יכולתי בקלות ללמד במקום אחר תמורת סכום זניח", אומרת בן דור. "אבל יש לי בית מאוד גדול והכול נמצא פה.
"זו סדנה מאוד אישית ומי שבא - מגיע כדי לשמוע אותי מנקודת המבט שלי. בית הוא הדבר שנראה לי הכי נכון בהקשר הזה. זה מה שצריך לקבוצה הזאת, וזה הלוקיישן הנכון. מי כמוני, שעוסקת בעשייה דוקומנטרית, יודעת שהליהוק ובחירת המקום הם הדברים הכי חשובים. אני עושה את זה כסוג של מחאה שקטה למה שקורה עכשיו על המסך, וגם כי בא לי ללמד את מה שאני יודעת. לא מדובר בהרצאות דידקטיות, אלא אנשים שייצאו עם כלים ביד לעשייה דוקומנטרית".
אורנה בן דור: מחאה שקטה צילום: רענן כהן
בוסי, לעומת זאת, מניח שמי שמוכן להשקיע כסף הוא בעל זיקה מספיק חזקה לכתיבה. את הסדנאות למתקדמים הוא מעביר ממילא רק בפני אנשים שהשתתפו בסדנאות המתחילים.
גם הציירת
והמשוררת דפנה ערוד פותחת את דלתה בפני זרים, אבל אצלה זה היה כך מאז ומתמיד. ערוד, ממקימי קבוצת האמנים "העין השלישית" - קבוצה אוונגרדית שפעלה בתל אביב לפני עשרות שנים - מבארת: "הקטע של 'הזר' זר לי. אני מלמדת בבית קודם כול כי אני אוהבת מאוד להיות בבית.
"הרבה פעמים באים אליי, כי זה פשוט מקום נחמד. אין לי כסף לשכור סטודיו, אז פיניתי מקום, מה גם שעכשיו, כשהילדים עזבו, זה נוח יותר. אני מלמדת במלוא נימיי. משתדלת מאוד להוציא את הצייר מהבנאדם שבא ללמוד, ולתת לו כל כלי אפשרי. ברור שהעובדה שזה קורה אצלי בבית הפרטי הופכת את זה לאחר. אני יכולה להרגיש שם את הדבר המדיטטיבי האינטימי הנרגש שצריך לקרות כדי שאדם יצייר הכי טוב שאפשר".
זה לא מפחיד להכניס זרים לבית?
"אם את מתכוונת לאיך הם מתנהגים כשהם מגיעים הנה, אז צריך לזכור שלא הכרתי אותם קודם, כך שאני לא יודעת למה לצפות. אני מפנקת מאוד וכולם מרגישים מצוין. אנחנו מדברים על הבעיות כל הזמן, אנחנו נעשים חברים וממש מדברים. אני תמיד נותנת להם משהו קל לאכול, ואם הם רעבים אני עושה יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
