למה מציינים דווקא את יום פטירת רחל אימנו ולא את יום אברהם אבינו?
"רחל היא בעלת עוצמה אדירה של הבלגה. היא יודעת להזיז הצידה את רגשות הקנאה והכעס, היא יודעת להזיז את עצמה הצידה ולראות את בושתו של הזולת" מאמר לציון יום פטירתה
בליל החתונה החליף לבן הרמאי ומסר את לאה ביתו במקום רחל. לאחר שנוצר הקשר בין יעקב ללאה, אצל אדם כיעקב, איש שלם ואמתי, לא ינותק. העוול שעשה לבן הרמאי, זועק לשמים. יעקב האוהב המרומה, לאה שמגיעה ליעקב שלא ציפה לה, ורחל האוהבת מהרגע הראשון, שנשארה בצד, שאביה הרס את אושרה במו ידיו ברשעותו.
אדם רגיל היה בורח או מנסה לחבל בקשר שנוצר בין יעקב ללאה. אבל רחל חסה על על בושתה של אחותה. כך מביא רש"י מדברי הגמרא במסכת מגילה דף יג, בפירושו על בראשית פרק כט פסוק כה: "ויהי בבקר והנה היא לאה - אבל בלילה (כביכול) לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה עכשיו תכלם אחותי עמדה ומסרה לה אותן סימנים". \
יעקב שהכיר את לבן במשך שבע שנים וידע היטב את אופיו המושחת של לבן השקרן והרמאי (ודרך אגב, האם הביטוי "שקר לבן" קשור ללבן הרמאי?) התכונן לרמאות כלשהי שתערך בליל החתונה. הוא מסר סימנים מוסכמים שיצר בינו לבין רחל. אבל ברגע האמת, רחל חסה על בושתה וכלימתה של לאה ומסרה לה את הסימנים.
וכך במדרש רבה איכה:
"...קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל... וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה.
"ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?
מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו וכתיב (שם) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".
רחל היא בעלת עוצמה אדירה של הבלגה. היא יודעת להזיז הצידה את רגשות הקנאה והכעס, היא יודעת להזיז את עצמה הצידה ולראות את בושתו של הזולת.
כשעם ישראל יצא לגלות בחורבן בית ראשון, שיירות הגולים עברו על קברה של רחל, ובכו אצלה. החורבן והגלות באו על הפרת ברית האמונים שביננו לבין הקדוש ברוך הוא.
אין מי שיכול לעמוד מול הקב"ה בתחושת הנבגדות שעם ישראל יצר אצלו. בגידה בטובתו, בגידה באהבתו, בגידה בבריתו. באהבתו הוציאנו ממצרים, הביאנו לארץ ישראל, נתן לנו את הארץ הטובה הזו. היחס המופלא הזה של נצחונות ששת הימים, והקיום הבלתי מושג, המופלא של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, בה עמים גדולים כלו – וישראל כבשה בין שבעים זאבים חייה לנצח ברעננות אין סופית. וכשישראל בגדו בברית הזו, אין מי שיוכל לעמוד "להיישיר עינים אל האלוקים" ולבקש בשבילם רחמים. אף אחד, ואף אחת. חוץ מרחל.
"גלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב ובניו עתידים לצאת בגולה והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם ואינם מועילין להם וכיון שהם הולכין בדרך הם באין ומחבקין קבורת רחל והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקב"ה... מיד הקדוש ברוך הוא שומע בקול תפילתה" פסיקתא רבתי פרשה ג .
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
