שכנים ומכרים: תעזבו אותנו בשקט
השבוע ביקרתי חברה שילדה בשעה טובה. הגעתי למסקנה שיש סביבנו הרבה נשמות טובות שלא מפסיקות ללמד אותנו מה נכון לעשות ומה אסור. לפעמים זה מדאגה, לרוב זו חטטנות
בעודי נמצאת בין שאר המבקרים אני מקשיבה לנעשה סביבי. שומעת את קולות היועצות , האחיות, אורחים ומכרים. כל אחד יודע מה טוב, מה נכון ואיך לעשות! איך להחזיק, מתי להאכיל ועד הבנת הבכי של העולל, כנראה בטלפתיה?! פתאם נתקפתי זכרונות ,עוד שיצאתי עם עקיבא סבלתי מזה, אחרי 3 חודשים יעצו לי הנשמות הטובות להיזהר שלא ימרח אותי, נתנו לי סימנים והסברים מנומקים לזמן שבו גבר צריך אולטימטום כדי להתחתן, הם לא הכירו אותו, אני עוד בקושי הכרתי אותו אבל הן בשלהן, יודעות הכי טוב.
כבר אחרי שבועיים כולם שואלים "מה עם חתונה"? הלו, כשיהיה אני אספר! מה הלחץ? ברוך ה' התחתנו (לא הוא לא מרח אותי ולא , לא היה צורך באולטימטום), אבל זה לא נגמר שם, חשבתי שהנשמות הטובות דואגות מכך שאני לא נשואה ושאשאר לבד שבורת לב. אך לא זאת בלבד, מיום וחצי אחרי החתונה הן דאגו מסיבה אחרת לגמרי וחדשה, "ילד"!
מתי ילד"? "הכל בסדר"? ועד למתן פיתרון והמלצות להתמודדות לבעיה שהן החליטו כבר שיש לי... ואני רק התחתנתי אתמול ותודה לאל אין שום בעיה, אבל ללא הועיל. גם זה הגיע בזמנו וברוך ה' נולדה לנו ילדה. כן, בריאה. לכל הנשמות שבמקרה דאגו. אבל גם שם זה לא נגמר.
"מה עם עוד ילד?" , בודקים את הבטן אם צומחת או לא ולא מרפים. כל אחד יכול לזהות את השלב שבו ההתערבות לא במקום והופכת לחטטנות, אם זה כשאתה מתחתן או אחרי, במהלך הקשר הזוגי, אם זה בלימודים ואם זה בחינוך הילדים. רוב העצות, יש לומר מתאימות יותר לנותן העצה ובאות מהצורך שלו להביע את דעתו והוא משליך שמה שהיה נכון לו טוב גם לך.
ברור שכל אחד מאיתנו מזהה את הנשמות הטובות סביבו שמנסות לעזור, לכוון, להעיר והכל אני מאמינה ומקווה שבאמת ממקום טוב, אכפתי ואוהב.אבל אם לומר את האמת זה לא נעים.
אם אני טועה אני רוצה לטעות ואם אני לא יודעת אלמד. אם ארצה עצה אתייעץ ואם ארצה לשמוע דעה – אשאל. אנחנו כל כך מתעצבנים וכועסים כאשר מתערבים לנו בחיים אך האם אנו גם כאלה? האם גם אנחנו אוהבים לחלק ציונים, לדבר ולהעיר על חייהם של אחרים? ברמה זו או אחרת, כנראה שכן, כולנו מעולים בלתת עצות, ביקורות וציונים לאחרים בכל תחום ובכל שלב בחיים.
אך האם ההתערבויות הללו באמת עוזרות? מאיפה מגיע הדחף להתערב, לתת הערות, לבקר ולעוץ עצות וכל זאת מבלי שמישהו ביקש זאת. האם זה מגיע מתוך שתלטנות? או מתוך רצון להיות מעורב?אני חושבת שיש מקום לשמוע את העצות של האחר להתבונן בהן וללמוד מהן. שהרי מכל מלמדי השכלתי, אך צריך לדעת למי ומתי להקשיב! הקושי ויחד עם זאת החכמה היא לייעץ, להעיר ולבקר אך ורק כשמבקשים זאת! כאשר זה יגיע מהאדם עצמו כבקשה כנראה שהכל יקבל צורה וישמע אחרת .
הנשמה הטובה שופכת את התורה שלה על האחר וממשיכה הלאה אבל הקורבן יישאר עם המחשבות, חוסר ביטחון, ובעיקר בלבול. אם לא ביקשו ממך להתערב אז כנראה לא צריכים את דעתך וכנראה שגם לא יעשו בה שימוש, אם בכל זאת אתה מרגיש צורך להתערב, זה כנראה צורך שלך ולא של האדם שמולך, אז אנא... שמור אותו לעצמך.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
