להיפרד מהקנאה ולהתחיל לחיות באושר
הבדיקה המתמדת וההשוואות הבלתי פוסקות עלולות לערער את האושר האישי שלנו ולחוסר הערכה של מה שיש לנו. מבלי שנדע, יכול להיות שאותו הבן אדם שאני מתקנא בו עושה אותו הדבר, באותו הזמן בדיוק, עליי
לא, זה לא משבר גיל ההתבגרות, וזה בהחלט גיל מוקדם מדי על מנת להחליף שם (פחות משנתיים). בהתחלה זה היה נראה כמו משחק שמטרתו למשוך עוד קצת תשומת לב ולא ייחסנו לזה חשיבות יתרה, אך לאחר שבמשך יותר משבועיים שבהם תיקנה אותנו ואת הגננות שלה שוב ושוב וכאשר קראנו לה בשמה, היא השיבה לנו בקול מתוק, צלול וברור במילה אחת - "נעה", הבנו שיש פה משהו מעבר.
אני חייבת להודות שבהתחלה זה היה מעט משעשע, אך משהדבר נמשך התחלתי להילחץ ולא ידעתי איך להגיב. לכן פניתי להתייעצות עם מנחת הורים שאמרה לנו לבדוק האם יש מישהי בסביבה של יהלי ששמה נעה, מישהי דומיננטית שאולי בתנו מנסה להידמות אליה, ובכל אופן, יעצה, על אף שזה נדיר להמשיך להתעלם מזה עד שזה יעבור. ילדים לא מעמידים פנים, הם אמיתיים, כנים ומשדרים את מה שהם מרגישים ולא מסתירים את זה כמונו המבוגרים.
אז מנחת ההורים צדקה, יש ילדה בגן ששמה נועה והיא אכן דומיננטית מאוד בגן ובאמת תודה לאל, זה עבר לקטנה שלנו עם הזמן.
אין ספק שהנקודה הזו עוררה בי מחשבות רבות והחזירה אותי מעט אחורה, לתקופת נעורי, אני זוכרת את הבנות מעוררות הקנאה שהובילו את הקו החברתי והאחרות שניסו להידמות להן - הבנות שאצלן הכול היה נראה מושלם. כל אחד מאיתנו יכול לזהות בעצמו את הרגע הזה שבו רצה להידמות למישהו אחר, אם זה בתכונות, בשיער, באופי, בכשרונות, במשפחה או במדד העושר.
הדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר
"אנחנו חיים בעולם של השוואות: איזה רכב יש לכל אחד, איזה בית, איך הילדים של השכן מחונכים או מופרעים" צילום: עיריית תל אביב
אנחנו לא פעם נופלים לבור הזה, מסתכלים מהצד ומשווים: כל מה שיש לי הופך להיות מובן מאליו ורואים רק את מה שאין לי אבל יש לשכן. מאיר אריאל היה אומר שהוא לא היה משקה את הדשא כדי שתמיד של השכן יישאר ירוק יותר.
אנחנו בעצם חיים בעולם של השוואות, איזה רכב יש לכל אחד, איזה בית, איך הילדים של השכן מחונכים או מופרעים. אנחנו ניזונים מזה, מודדים את עצמנו על פי ההשוואות, מתעודדים מהן, כואבים ומסמנים מטרות. כמגננה חלקנו גם מבקרים את האחר אולי כדי לפייס קצת את עצמנו ולהרגיע את החמדנות שגם הוא לא מושלם ואפילו רחוק מזה.
הבדיקה המתמדת וההשוואות הבלתי פוסקות עלולות לערער את האושר האישי שלנו ולחוסר הערכה של מה שיש לנו. אגב, מבלי שנדע שיכול להיות שאותו הבן אדם שאני מתקנא בו עושה אותו הדבר, באותו הזמן בדיוק, עליי.
ברור לי שכאשר עסוקים במה יש לאחר, אם טוב לו או לא, אנחנו בעצם מתחמקים מעצמנו, בורחים מהטעויות ומהחסרונות שלנו, אבל מה שהכי גרוע הוא שאנחנו לא רואים את הטוב שבנו, את מה שבורכנו בו וזכינו לו. הדשא של השכן תמיד יהיה ירוק יותר כי אנחנו רואים אותו מרחוק, אבל כשנתקרב אליו נראה שגם בו יש קרחות וחלקים יבשים. אם נסתכל על עצמנו מידי פעם מבחוץ יכול להיות שאפילו היינו עלולים לקנא בעצמנו. בכל מקרה הדבר הנכון הוא להסתכל פנימה, להשוות את עצמנו למה שאנו יכולים ולמה שאנחנו מסוגלים להיות, ולא למלא את החורים בדשא שלנו על ידי ביקורת על אחרים, או להידמות למשהו אחר שהוא לא אנחנו.
למרות שקנאה היא כנראה תכונה מולדת ואנושית, הדרך אל האושר עוברת רק לאחר שיודעים להיפרד ממנה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
