ראשי » חדשות » בארץ

תנועת ההשכלה: הסטודנטים מוותרים על האוניברסיטאות

הסטודנטים לתואר ראשון בוחרים במכללות ולא באוניברסיטאות: מנכ"ל ועד ראשי המכללות, ד"ר פנחס חליווה, הודף טענות על ירידה ברמה ומאמין שלכל אחד מגיעה השכלה

המהפכה בהשכלה הגבוהה רק התחילה, קובע ד"ר פנחס חליווה, מנכ"ל ועד ראשי המכללות (ור"מ) ומנכ"ל המכללה האקדמית אשקלון. פתיחת שערי המכללות להמון הישראלי בעשורים האחרונים היא רק הצעד הראשון בהענקת השכלה אקדמית לכל מי שירצה, ובכל תחום ותחום. בעוד עשרים שנה, לדבריו, מערכת ההשכלה הגבוהה תשתנה לבלי היכר: המכללות לחינוך ייכחדו, לימודי רפואה יתאפשרו גם מחוץ למערכת אוניברסיטאות המחקר, ואין כל ודאות שהאוניברסיטאות הקיימות ישרדו כולן את השינויים הצפויים.
 
מה שהיה לא יהיה עוד, מנבא חליווה. בן 56, הוא הספיק להקדיש שנים רבות לחקר האקדמיה והמכללות, וכעת הוא מאמין שהמערכת הקיימת פשוט אינה יציבה, וחייבת להשתנות. "המעמד של האוניברסיטאות לא בטוח - אוניברסיטת אריאל צריכה להוכיח את עצמה, ולאוניברסיטה הפתוחה כבר אין הצדקה, כי מי שלא התקבל לאוניברסיטה יכול ללכת למכללות. יהיו כאן שלושה סוגי מוסדות - אחד להנדסאים ומשרות צווארון כחול, אחד למחקר שימושי ואחד לעיוני-מדעי. כל מדינה זקוקה לכל סוגי המוסדות האלה. השוק מלא בצרכים שונים, והגיוון במשק מאלץ יצירת מוסדות מבודלים".

השינוי מתרחש כבר במשך עשורים, אבל חליווה רוצה לעודד אותו להתפתח. מספר הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון באוניברסיטאות נמצא בנסיגה מתמשכת; לעומת זאת, מספרם במכללות עולה ועולה. 310,565 סטודנטים פתחו בשבועות האחרונים את שנת הלימודים האקדמית ב-63 מוסדות להשכלה גבוהה ברחבי הארץ. באוניברסיטאות לומדים השנה לתואר ראשון רק 75,350 סטודנטים, ירידה של ארבעה אחוזים לעומת השנה שעברה; במכללות עלה מספר הלומדים לתואר ראשון ב-3 אחוזים, ועומד היום על 92,815 סטודנטים.
 
"המכללות עושות שליחות לאומית שאף אחד לא עשה פה לפני כן. הן פתחו את השערים והנגישו את ההשכלה הגבוהה לתושבי הפריפריה. עשינו מהפכה ששינתה את כללי המשחק באקדמיה לטובת הציבור הישראלי", אומר חליווה. לו, כאחד ממובילי המהפכה הזו, מותר לומר "עשינו". מאז שהיה בן עשרה, חליווה חי ונושם את חשיבות ההשכלה לקידומם של יוצאי עדות המזרח והשתלבותם בחברה הישראלית. בשנות השבעים הוא הוביל בעצמו מהלך לעידוד ההשכלה – התיכונית והגבוהה – כדי לנפץ תקרות זכוכית.

בגיל שלוש עלה חליווה לארץ מהעיר מרקש שבמרוקו, יחד עם הוריו ותשעת אחיו. סבו הגיע לאשקלון שנה אחת לפניהם, והמשפחה הצטרפה אליו. הם גרו בשכונת שמשון בעיר: בדיוק אז התחילו לבנות אותה למען יוצאי מרוקו.

"למדתי בשכונת העתיקות", מספר חליוה. "זו הייתה שכונה קשה מאוד, כי תושביה לא עבדו והיה בה הרבה פשע. בדרך ללימודים הייתי דורך על בקבוקים של סמים, ורואה את המקלטים המוזנחים ששימשו את המסוממים. אלו היו מראות קשים לילד צעיר".

הוא למד בבית ספר יסודי שמוריו ידעו רק מעט עברית, ולא הוסמכו להוראה מעולם. גם המנהל לא היה בוגר סמינר הכשרה למורים. אבל חליוה, כבן למשפחת רבנים ודיינים, מספר שכבר כשהיה צעיר דחפה אותו אמו – עקרת בית - ללמוד ולהשכיל.
 

"בקיץ, כשהחברים שלי בשכונה מכרו סברסים וארטיקים והרוויחו יפה, אמא אסרה עליי לעבוד, למרות שהיינו משפחה של עשרה ילדים שזקוקה לכל אגורה. עד היום אני זוכר את המשפט שהיא אמרה, 'אם תעבוד ותרגיש כסף - לא תלך ללמוד'. היא הרשתה לנו רק להיות מורים. ובאמת, הרבה חברים בשכונה ש'הרגישו' כסף בחופשות מבית הספר, עזבו את הלימודים ולא חזרו אליהם גם כשבגרו", הוא טוען.

כשגדל החל הנער חליווה לפעול למען הילדים הצעירים יותר בשכונה החלשה. אחת המשימות הראשונות שלקח על עצמו הייתה צביעת המקלטים והפיכתם למועדוניות לילדים בשעות אחר הצהריים. פרויקט אחר שפיתח עם חבריו היה הנגשת ההשכלה התיכונית לילדי שכונות המצוקה.

"באותה תקופה היה באשקלון תיכון יוקרתי מאוד, אבל תלמידים מהשכונות שרצו להגיע אליו לא הצליחו, כי הם לא למדו אנגלית ומתמטיקה ברמה טובה בבתי הספר היסודיים", מספר חליווה. "באנו לראש העיר וביקשנו שבקיץ, במקום לשלוח את הילדים לקייטנות 'שוקו ולחמנייה', שיאפשר לנו לקחת את הטובים שבהם ולתת להם הכשרה במתמטיקה ובאנגלית, כדי שיוכלו להתקבל לתיכון הנחשב. אחרי שקיבלנו את אישורו, פנינו למנהלי בתי הספר שימליצו על התלמידים הטובים. בכל בוקר, אחרי שהייתי נוסע על אופניים לקנות להם שוקו ולחמנייה - בכל זאת, קייטנה - הם התיישבו ללמוד אצל סטודנטיות שהתנדבו בעיר. הפרויקט הזה הציל הרבה נשמות מנשירה".
 
גם כשהתגייס לצה"ל, הוא לא עזב את העיר ואת הצרכים שלה. בכל פעם שחזר הביתה לשבת, הוא היה נפגש עם חבריו ("האידיאליסטים") אחרי הסעודה, ויחד הם היו דנים בדרכים לפתח את עירם ורוקמים חלומות על שינוי. "החלטנו להקים ארגון מקומי בשם סטודנטים למען אשקלון (סל"א). הרעיון היה שכל תושב העיר שלומד במוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ, יכול לבחור ולהיבחר לאגודה שלנו. נבחרו שלושה, ואני הייתי אחד מהם. הפרויקט הראשון שלנו היה שיקום שכונות במסגרת 'תוכנית לפעילי ציבור', שאלי אלאלוף – היום חבר כנסת - עמד בראשה. הענקנו מלגות לימוד לסטודנטים מהעיר בתמורה להתנדבותם כאן. הפעילות הזו, שנועדה לשנות את פני העיר, גם גרמה לנו לחזור ולגור פה".

ב-1965 הוקמה שלוחת אוניברסיטת בר-אילן באשקלון: כחמישים סטודנטים למדו בה קורסים אקדמיים בלימודי ערב. לדברי חליווה, מייסדי בר-אילן ביקשו להשפיע על צביון המדינה הצעירה דרך "סוכנים" בערי הפריפריה. "הם ראו שהקולג'ים הפרוטסטנטיים בארה"ב מצליחים לבלום את החילוניות, אז הם החליטו לבנות פה את בר-אילן. את השלוחות הם בחרו להקים בטבריה, בצפת ובאשקלון - ערים עם הרבה ספרדים או הרבה מורים, שבהם הם ראו סוכני דעת קהל.

"לשלוחה באשקלון היה כוח רב, כי בהתחלה החסם התודעתי בפני האקדמיה היה גדול. החבר'ה בשכונות פחדו מההשכלה הגבוהה, אבל כשזה היה במיקרו וליד הבית והם חשו הצלחה, נפתח להם התיאבון. מהקורסים הספורים שלמדו בעיר, פעמים רבות הם המשיכו לרכישת תואר באוניברסיטה".

גם חליווה יצא מהעיר. באוניברסיטת בר-אילן הוא למד מנהל ציבורי לתואר ראשון ושני, השלים תואר נוסף במשפטים וכתב דוקטורט בחקר ההשכלה הגבוהה. "בעקבות לימודיי בבר-אילן והפעילות שלי עם הסטודנטים בעיר, פנה אליי ראש עיריית אשקלון ב-1987 וביקש שאפעל מול האוניברסיטה כדי שלא תסגור את השלוחה, למרות שאין די תלמידים והיא מפסידה כסף. כתבתי דו"ח שהצביע על התנהלות בעייתית וחוסר אווירה סטודנטיאלית, ואיתו ניגשתי למנהלת השלוחות בבר-אילן. כשראו שם את הדו"ח שלי, מינו אותי לעמוד בראש השלוחה, בהתנדבות".

משימתו הראשונה של חליווה: שתייה חמה למרצים שהגיעו מבר-אילן. "אחד הפרופסורים פנה אליי: 'אדוני הצעיר, אתה המנהל פה? אין לנו קפה, אין לנו סוכר'. לאחר מכן דאגתי לחוברת קורסים נגישה". כדי להכניס כספים לשלוחה הוא הקים עמותה שקנתה עבורה קורסים חדשים. בתוך כמה שנים הוכפל מספר הסטודנטים פי עשרה, מ-50 ל-500.

בשנות התשעים, בעקבות העלייה הגדולה מברית המועצות, נוצר ביקוש גבוה מאוד למקומות לימוד באוניברסיטאות: אחד מכל שני נרשמים נדחה. על הרקע הזה, ובעקבות לחץ של חברי כנסת, החל לראשונה תהליך של אקדמיזציה למכללות ולשלוחות. ב-1993 אושר למכללת אשקלון לנהל באופן עצמאי לימודים מלאים לתואר, והדבר הוביל לקפיצה נוספת של מאות אחוזים במספר התלמידים.

בשנת 2000 עברה המכללה לאחריות המל"ג, וכעבור שלוש שנים התנתקה מאוניברסיטת בר-אילן. היום חליווה מתרווח לאחור בכיסא המנכ"ל, ומספר בסיפוק שבמכללה שלו לומדים 6,000 סטודנטים, והיא פועלת בתקציב של 200 מיליון שקלים בשנה.

ועד ראשי המכללות, שחליווה מכהן כמנכ"לו, הוקם ב-2006, וכיום חברות בו 22 מכללות אקדמיות. הן פרושות מתל-חי בצפון ועד באר-שבע בדרום, ומתוקצבות בכספי הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) במועצה להשכלה גבוהה.

ללא ההילה היוקרתית של האוניברסיטאות, וללא חסמי הכניסה שאלה הציבו, הרחיבו המכללות את היצע ההשכלה הגבוהה לציבור. חלקן נוסדו תחת חסות אקדמית של האוניברסיטאות, ורק בשנות האלפיים יצאו לדרך עצמאית. חליווה היה כוח משמעותי בפריצת הדרך שלהן, והוא דמות מפתח להבנת התהליכים שהתרחשו בעולם ההשכלה הגבוהה בישראל.
 

בספרו "אוניברסיטת בר-אילן - השלוחות והשפעתן על מפת האקדמיה בישראל", שראה אור בשנה שעברה, תיאר חליווה את חבלי הלידה שקדמו לפתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לכול. "כשרצו לפתוח את אוניברסיטת תל-אביב, הטכניון והאוניברסיטה העברית, שהיו האוניברסיטאות הראשונות בארץ, צעקו על הוזלת המדע וחסמו מרצים שביקשו ללמד בתל-אביב. כשבר-אילן קמה קראו לה סמינר למורים, ואותו הדבר קרה גם לבן-גוריון וחיפה", מתאר חליווה.

ההתנגדות הייתה נחרצת אף יותר כשקמו המכללות וביקשו להצטרף למועצה להשכלה גבוהה. הטענה הייתה שהן מפחיתות מערכו של עולם המחקר האקדמי, אבל ההתנגדויות לא החזיקו מים. הדרישה הציבורית לרכוש השכלה ניצחה את האליטות ממגדל השן. "מאז פתיחת המכללות מדענים ישראלים קיבלו עוד ועוד פרסי נובל, אז איך הורדנו את הרמה?", אומר חליווה נחרצות. "זו טענה פשוט לא נכונה. ואת יודעת מה, גם אם בשוליים זה נכון - הכשרתי אדם טוב יותר למדינה. אם המכללות לא היו נותנות לאזרחים ללמוד, הרבה מהם לא היו היום כלום.

"ההשכלה הגבוהה התפשטה אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל אנחנו היינו בשוליים של הטרנד הזה. האליטיסטים לא הסכימו לפתוח עוד מוסדות לימוד. אבל התהליך קרה לבסוף, כי הוא מחויב המציאות. זה קורה בכל השדות. תראי את עולם המוזיקה: בשנות השמונים זמרים מזרחים קיבלו על עצמם את מלכות הזמרים הוותיקים, ונדחקו לשולי רשימות ההשמעה. היום הזמר המזרחי כבר נמצא בקדמת הבמה וברשימות ההשמעה, ולא נשמע עוד לקו שהכתיבו הוותיקים. זה קרה בין השאר בזכות מירי רגב, שפועלת לשבור פרדיגמות.
 
"כך קרה גם בעולם האקדמי. בשנות התשעים ות"ת לא רצו לקבל אותנו, אז עשינו מהפכה פרדיגמטית. היום שר החינוך ויו"ר המלג נפתלי בנט השלים עוד צעד במהפכה, כשהכניס לראשונה אנשי מכללות לעמדות ניהול בכירות במל"ג. עד לפני שנתייים היא נשלטה בידי האוניברסיטאות".

חליווה מתייחס בדבריו למינוי של פרופ' יפה זילברשץ ליו"ר ות"ת ושל ד"ר רבקה ודמני לסגנית יו"ר המל"ג, במקומה של פרופ' חגית מסר-ירון. המהלך גרר מתקפה חריפה ביותר מצד עשרות פרופסורים באוניברסיטאות, שזעמו על בנט ש"מערער את אמון הקהילה האקדמית בפעילות המל"ג". חליווה ואחרים נחלצו להגנת השר, וטענו שבכך הציל את מעמדן של המכללות האקדמיות במל"ג, שסובלות גם כך מייצוג חסר במועצה.
 

אחד מהישגיהן המרשימים של המכללות הוא הרחבת הנגישות להשכלה גבוהה בקרב האוכלוסייה המתגוררת בפריפריה וקבוצות אוכלוסייה חלשות. בתשע"ו כ-24 אחוזים מהסטודנטים לתואר ראשון למדו במוסדות הלימוד במחוזות הצפון והדרום (9.7 אחוזים ו-14.2 אחוזים בהתאמה), לעומת 9 אחוזים בשנת תש"ן (כולם במחוז הדרום), כך מנתוני המועצה להשכלה גבוהה שפורסמו בתחילת שנת הלימודים. על אף ההאטה במערכת ההשכלה הגבוהה בשנים האחרונות, מספר הלומדים במחוז הצפון גדל כמעט פי שלושה בהשוואה לתחילת העשור הקודם, כתוצאה מהרחבת התוכניות הקיימות במכללות האקדמיות בצפון ופתיחת תוכניות לימודים חדשות.

"אני לא מכיר משהו שמצמצם פערים חברתיים יותר מהשכלה גבוהה", מסביר חליווה את השליחות החברתית שעושות המכללות. "שמעתי שבנתיבות קנו את הפרארי הראשון בארץ. ביג דיל. אין פה צמצום פערים חברתיים, כי אם מי שקנה את הפרארי הזאת ייפול כלכלית הוא יחזור אחורה. לעומת זאת, מחקרים שנערכו בארה"ב בשנות השבעים קבעו חד-משמעית שהדור השני של הלומדים יוצא מהעשירונים התחתונים. צריך לחזק את מערכת ההשכלה הגבוהה כדי לחזק את החברה הישראלית. כל עוד יש פערים חברתיים גדולים, החברה הישראלית לא תהיה מאוחדת".

במכללה באשקלון הוא ראה יותר ויותר בוגרי תואר ראשון שלפני כן לא הכירו כלל את עולם האקדמיה ולא היה להם סיכוי להגיע לאוניברסיטאות. "אני מכיר מאות אנשים באשקלון שלא היו לומדים אם לא הייתה להם מכללה בעיר. יש מחסומים מנטליים, ויש הוצאות כלכליות שהם לא יכלו לעמוד בהן, של נסיעות לאוניברסיטאות מרוחקות או מימון מעונות. באשכולות כלכליים חלשים, גם תלמידים טובים נאלצו לוותר".
 
תוצאה אחרת של הקמת המכללות היא הורדת תנאי הקבלה כדי לאפשר ליותר אזרחים ללמוד. המכללות עדיין מותקפות בשל כך, חדשות לבקרים. "ברגע שנפתחו המכללות הן הורידו את סף הקבלה. לא מתוך זלזול באקדמיה, אלא כי זו השליחות הלאומית שלהן. אחר כך האוניברסיטאות נחלשו, וגם הן הורידו את הסף כדי למשוך אליהן את הסטודנטים. מהמהלך הזה הציבור בפריפריה הרוויח". לראשונה יכלו בני הפריפריה להתקבל ללימודי חשבונאות, פסיכולוגיה, כלכלה וחוגים יוקרתיים נוספים, שהיו שמורים עד אז לבני העשירונים העליונים המתגוררים במרכז הארץ.

עם הקילומטרז' המכובד שצבר באקדמיה הישראלית, חליווה מרשה לעצמו למתוח ביקורת נוקבת על התנהלותה של המל"ג מול המכללות. "היום בכל המכללות לומדים 64 אחוז מהסטודנטים לתואר הראשון, אבל החלק שלנו בתוכנית החומש שהסתיימה היה 15.7 אחוזים מהתקציב", הוא אומר. "יש לזה סיבה היסטורית. עד המהפכה בשנה האחרונה, המל"ג - כולל התקציבים - היה בשליטה בלעדית של האוניברסיטאות. היו מי שהובילו מאבק נגד המכללות כי אנחנו מתחלקים באותה קופה. אבל למה לא להיות הוגנים?

"ברור לי שהתקציבים הגדולים ימשיכו ללכת לאוניברסיטאות, כי יש בהן מחקר, ומדינה קטנה לא יכולה לחלק תקציבי מחקר לעשרות גופים כי בסוף לא יישאר כלום לאף אחד. אנחנו בשכונה רעה מאוד במזרח התיכון, ואם לא יהיו לנו טכנולוגיה ומדענים לא יהיה לנו כלום, גם לא מדינה". אבל, הוא מדגיש, "צריך לקדם את תקציב המכללות, כי כרגע הוא אבסורדי. מבקשים מאיתנו פרויקטים לאומיים כמו הנגשת האקדמיה לחרדים וערבים, וצריך לתקצב את זה בהתאם".
 

אבל חליווה לא חושש לירות חצי ביקורת גם כלפי עמיתיו, בפרט לגבי הגדילה המואצת מדי, לדבריו, במספר המוסדות להשכלה גבוהה. "יש 63 מוסדות השכלה גבוהה במדינה עם שמונה מיליון תושבים. זה מוגזם. כמו בשנות התשעים, גם היום כל ראש עיר דוחף להקים אצלו מכללה, כי הוא יודע שזה משפיע על המסחר, הדיור והכלכלה בכלל בעיר. זה נהיה טרנד, אבל אין לכך הצדקה".

הוא גם מותח ביקורת על הביורוקרטיה והסחבת בוועדה לתכנון ותקצוב. בגללן, הוא מאשים, המכללות מתקשות לעמוד בביקוש לתארים במקצועות חדשניים, וכך הצעירים פשוט מוותרים על האקדמיה. "כבר אמרתי לשר: איך יעזרו תקציבים כשהתוכניות מאושרות אחרי שנתיים? כל הזמן מנסים לייעל את המערכת, אבל כלום לא משתנה. זו אחת הסיבות לירידה המתמשכת במספר הסטודנטים בשנים האחרונות.

"למל"ג יש ועדה לתכנון ותקצוב אבל בפועל היא רק ועדה לתקצוב. בחיים לא ראיתי בה תכנון. לחלק את התקציבים בתוכנית חומש - זה לא תכנון. מה שהיה צריך לעשות זה שהוות"ת תגיד שמדינת ישראל צריכה כך וכך אחיות, עורכי דין, מורים, ושתחלק מכסות לתארים בכל מוסדות הלימוד. אבל התכנון לא קיים. זו בעיה מבנית של שנים".

לדוגמה הוא מביא את המהלך לסגירת החוג למדע המדינה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. "ועדה בינלאומית לאיכות החליטה לסגור את החוג כי הוא לא עמד בדרישות, אבל בעקבות לחצים פוליטיים החוג נשאר, למרות שאין בו צורך באמת. וחבל, כי יצאו משם שמאלנים שמובילים את החרם נגד ישראל בעולם".
 
גם ברפואה הוא מאמין שיש צורך בתכנון מקיף. בארץ יש רק חמש פקולטות לרפואה, ורף הקבלה גבוה במיוחד. עקב כך, סטודנטים שמעוניינים ללמוד רפואה נדחפים לפקולטות בחו"ל. מי שתומכים ביוקרתן של האוניברסיטאות מסרבים לפתוח חוגים נוספים ולהנמיך את רף הקבלה, והכול בשם השמירה על רמת הרפואה.

"בשנות השמונים והתשעים היו יוצאים ללמוד משפטים בחו"ל, כי לא היו מוסדות לימוד. היום זה קורה ברפואה. מתקבלים ללימודים בארץ רק חמישית מהמבקשים ללמוד, ומצד שני המדינה והצבא משוועים לרופאים. זה לא נורמלי. עכשיו פותחים באשדוד בית חולים עם חמש מאות רופאים. מאיפה הוא יביא אותם? לפני כמה שנים הייתה תוכנית להביא אחיות מהודו. זה נורמלי? כשיש לך כמעט שבעים מוסדות לימוד, ברור שהתחום צריך להיפתח.

"הטענה הקלאסית, הישנה נושנה, היא ש'זה יוריד את הרמה' של הרפואה בארץ, זה לא יוריד את הרמה, אני אומר לך. תמיד יישארו פקולטות חזקות. מי שטוען שרמת הרפואה תרד, אפשר לענות לו שהיום הרופאים שעובדים בארץ יוצאים ללמוד בבתי ספר לא טובים בירדן ובמזרח אירופה. זה טוב?"

לדבריו, הברירה הטבעית בין בוגרי מוסדות הלימוד מתקיימת במילא בתחומי ההתמחות עצמם. גם ברפואה יקרה אותו הדבר. "ברור לי שיעדיפו את בוגרי הטכניון בעבודה. הברירה קיימת בכל מקרה, יהיו רמות. גם היום רופא בטכניון הוא מספר אחד, ואחר כך ירושלים, תל-אביב ובן-גוריון. יש מדרג. אז אם יוסיפו את אשקלון, מה יקרה? אני מעדיף להיות זנב לאריות".

אבל הוא לא רק זנב לאריות, אלא גם ראש - לפחות בהתאמה לשינויים בשוק העבודה ובאופי האוכלוסייה. האוניברסיטאות, לדבריו, משתנות לאט, ואילו המכללות ממשיכות לצמוח ולהביא לאישור תוכניות לימודים חדשות למרות הקשיים שמערימה הות"ת. והסטודנטים, מצידם מצביעים ברגליים: "בעבר היינו ברירת המחדל של מי שלא התקבלו לאוניברסיטאות, אבל היום 70 אחוזים מהנרשמים מגיעים ישר אלינו".
 

גם כאן יש למכללות תפקיד ציבורי-ישראלי. חליווה אומר שהאקדמיה צריכה לעבוד חזק יותר כדי לפתוח חוגים ומסלולי לימוד מותאמים שימשכו את המגזרים שטרם כבשו את מוסדות הלימוד: החרדים והערבים. "אי אפשר לשים את הבדווים באוהלים בג'בלאות", מזהיר חליווה, "כי בסוף הם יהיו אויבים שלנו. היום יש בדווים שהולכים ללמוד בחברון או בירדן, ואיך הם חוזרים? 50 אחוז מהם יחזרו עוינים. אם הם ילכו לחברון, מעוז חמאס, הם לא יחזרו אזרחים טובים. לעומת זאת, אם הם ילמדו במוסדות שלנו, הם ילמדו עברית, יכירו ישראלים, והסטיגמות יתמוטטו. השכלה גבוהה חשובה מאוד ללכידות החברה.

"אזרח בור ועם הארץ לא יכול להיות אזרח טוב. אפלטון אמר שמי שלא משתתף במשחק הפוליטי הוא לא אזרח טוב. אתה לא יכול להיות אגוצנטרי. אדם משכיל הוא אדם שמבין את הצרכים של החברה, של המדינה, ולכן הוא אזרח יותר טוב. מצד שני", הוא מסייג, "האקדמיה יכולה גם לזייף ולהוציא רוצח של ראש ממשלה כמו יגאל עמיר, שהיה סטודנט בבר-אילן. האקדמיה היא לא תרופת פלא".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg