ראשי » חדשות » בארץ

לאט אבל בטוח: כך גוברת ישראל על ה-BDS

מוקדם עדיין להכריז על ניצחון, אבל כל הסימנים מעידים: מלחמת הנגד הישראלית מול תנועת ה־BDS קוצרת עוד ועוד הישגים, בזכות פעילות נחושה ומשולבת שרובה נעשה מאחורי הקלעים

ראשי חברת 'מוביה' (MOVIA) בקופנהגן בסך הכול רצו עוד קצת הכנסות. לכן לא היססו להשיב בחיוב כש'אגודת הידידות דנמרק־פלסטין' הזמינה מסע פרסום על 35 אוטובוסים, שבו נראו שתי נשים נחמדות מספרות ש"המצפון שלנו נקי. אנחנו מחרימות את ההתנחלויות". בשגרירות ישראל ובמשרד החוץ בירושלים נכנסו לפעולה.

עוד כותרות ב-nrg:
טראמפ מצהיר: "אזמין את קים ג'ונג-און לארה"ב"
"שמנה מדי בשבילכם?": מחאת רשת נגד H&M
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לנוגעים בדבר היה ברור שאין טעם להסביר מדוע החרמת ההתנחלויות שגויה, או שהפלסטינים הם בכלל אלה שמתפרנסים מההתנחלויות. 'מוביה' התעניינה ברווחים של עצמה, לא של הפלסטינים, ואם הישראלים חושבים שהמסר מוטעה הם מוזמנים לפצוח בקמפיין נגדי, לתפארת טור הרווח במאזן. כיצד, אם כן, מפסיקים באלגנטיות את נסיעת המודעות המרגיזות בממלכה הנורדית?
 
ההנחיה שהדיפלומטים קיבלו מירושלים הייתה לא להתווכח עם טיעוני ה־BDS, אלא להדגיש את הנזק שייגרם ל'מוביה' אם תתמיד בקמפיין. בפגישה דחופה שקיימו עם מנהלי החברה הסבירו להם השגריר הישראלי ואנשיו שהשלטים יפגעו בנוסעים היהודים והפרו־ישראלים, כלומר החברה עלולה לאבד לקוחות. השגריר גם הזהיר ש"השלטים מייבאים את אחד הסכסוכים האלימים בעולם לרחובות קופנהגן. אם האוטובוס יעבור בשכונה מוסלמית, די בכך שילד מוסלמי ישליך אבן על בית כנסת כדי שכולם יצטערו".

ראשי החברה הבינו. ארבעה ימים לאחר תחילת הקמפיין, השלטים הורדו. לאחר יומיים העלו אלמונים באש את חניון האוטובוסים של החברה, מותירים אחריהם את הגרפיטי "החרימו את ישראל, שחררו את עזה". האזהרה הישראלית התממשה. בניגוד לאופן שבו הוא מציג את עצמו, ה־BDS נחשף שוב כתנועה אלימה הפוגעת בשלום הציבור. התקרית תויקה ומונפה לזירות הבאות, כשהפעם אנשינו כבר יכולים היו לומר "אם אתם לא מאמינים לנו, דברו עם 'מוביה'".

התקרית שהתרחשה בדנמרק אשתקד היא רק אחת מתוך עשרות מאבקים קטנים, סיזיפיים, המתנהלים מדי יום בארצות מערביות רבות, תחת השם הכולל "מאבק הנגד להכרעת ה־BDS". הרחק מהעין הציבורית עובדים מאות אנשים במשרד החוץ, במחלקה הבינלאומית של משרד המשפטים, במטה ההסברה הלאומי, במשרד לעניינים אסטרטגיים ובעשרות ארגונים לא ממשלתיים בארץ ובעולם היהודי, כדי להדוף את מתקפת החרם. רובם לא מוכרים לציבור, וספק אם ייחשפו אי־פעם. ברוב המקרים הם גם מנועים מלחגוג את הניצחונות מכיוון שהמלחמה מתוחכמת, לא תמיד מתנהלת פנים אל פנים, ובדרך כלל לא מאפשרת לבקש קרדיט על הניצחון.
  
ומה גם שהקשה מכול עוד לפנינו. ב־2017 תציין ישראל חמישים שנה לנס מלחמת ששת הימים. בזמן שהממשלה מתכננת חגיגות, השואפים להחרימנו נערכים לקרבות. תאי ה־BDS בארצות המערב מגייסים תקציבים ומכינים מהלכים שאמורים להביא לשיא את המסע הציבורי להוקעת ישראל ולהפסקת ההשקעות בה. אלא שלא אלמן ישראל. כנגד המלכודות שטומנים לה אויביה, מכינה המדינה היהודית הפתעות משלה. כדי שלא לסייע לאויב, לא נכביר פרטים.

כן נספר שבארץ ובעולם נערכות פגישות סודיות. ארגונים שבשגרה מתחרים ביניהם החלו לשלב ידיים, ופילנתרופים תורמים ביד נדיבה (הבדיחה העדכנית בניו־יורק מספרת שארגון יהודי הזקוק לתקציבים צריך בימים אלה לספר שהוא נלחם ב־BDS - הדרך הבטוחה לפתוח את הלבבות והכיסים). מכות מתוחכמות וכואבות ממתינות למייסד ה־BDS עומר ברגותי ולחבריו. אמנם המערכה לא תמה, אך במלאות יותר מעשור לפעילותה אפשר לקבוע שנכון לעכשיו תנועת החרם כשלה.

"אנשים לא רוצים לשמוע את זה, אבל אמפירית ה־BDS לא קיים. לא בכלכלה, לא בתרבות, לא באקדמיה", אומר גורם מקצועי הבקי בנושא. דבריו מכוונים, בין היתר, לקציר ההישגים הבא: ארה"ב כוללת בהסכמי הסחר הבינלאומיים שלה סעיף האוסר להחרים את ישראל; המדינות בארה"ב מאשרות חוקים הקובעים כי "מי שיחרים את ישראל לא יוכל לעשות איתנו עסקים"; ארגון האנתרופולוגים האמריקני דוחה הצעה להחרים את ישראל, וכך עשתה גם הכנסייה המתודיסטית.

ממשלת בריטניה אוסרת בצו מחייב להחרים את ישראל. המנהיגים החשובים בעולם, בהם הקנצלרית אנגלה מרקל ונשיא צרפת פרנסואה הולנד, מתבטאים נגד חרמות. אינספור אמנים ולהקות, ביניהם אלטון ג'ון, דוחים איומים והפחדות ומגיעים לישראל, ועוד ועוד. כל האירועים האלה לא מתרחשים במקרה. מישהו, או נכון יותר מישהם, פועלים מאחורי הקלעים. זה אמנם קרה באיחור, אך מזה כשנתיים העם היהודי ומדינת ישראל מנהלים מלחמת־נגד וקוצרים הישגים.
 

 
כאשר ה־BDS יצא לדרכו ב־2005, הוא ביקש לסגור על ישראל משלושה כיוונים: Boycott - כלומר גיוס המונים, בציבור ובקרב מקבלי ההחלטות, להחרמתה של מדינת ישראל. הכיוון הזה כשל די מהר, שכן עם כל הכבוד לישראל ולפלסטינים, לרוב הציבור המערבי יש דברים דחופים יותר על סדר היום. אשר למקבלי ההחלטות, רובם ככולם לא השתכנעו שמכל הסכסוכים בעולם דווקא בנוגע אלינו צריך לנקוט את הכלי הקיצוני והמאוד לא מקובל של חרם.

אותו טיעון מוטט גם את המרכיב השני, ה־Divestment, משיכת השקעות מישראל. מובילי התנועה חשבו שיוכלו לעצור את כל ההשקעות הזרות בישראל, אך התברר שאופציה כזו לא עומדת על הפרק. אדרבה, בסקירה שפרסמה סוכנות 'בלומברג' בשבוע שעבר נכתב כי בעשור האחרון ההשקעות הזרות בישראל קפצו ב־300 אחוז.

המרכיב האחרון היה Sanctions, הסנקציות, שתודה לאל אפילו לא עלו על סדר היום. משכשל השלב הראשון עברו מובילי ה־BDS למסלולים מתוחכמים יותר, שעמם למעשה מתמודדת ישראל עד היום. במקום לקוות שמדינות שלמות יחרימו את ישראל, הם עברו ללחוץ על ארגונים כמו ועדי עובדים וכנסיות, ועל מוסדות תרבות וידוענים העומדים בקשר עם ישראל. גם את ההשקעות הם ניסו לחנוק בדרך אחרת. לא עוד עצירה מלאה של קשר כלכלי עם ישראל - יעד בלתי מושג מבחינתם - אלא איתור חברות שפעילותן קשורה, ולו באופן העקיף ביותר, להתיישבות מעבר לקו הירוק.
 
הפעילות ההתנחלותית כבר סומנה כבלתי־לגיטימית, ובאמצעותה קיוו להרחיק מאיתנו את ידידינו. הכותרת הידועה ביותר מהמערכה הזו הייתה פרויקט "מי מרוויח מהכיבוש". חברות כמו 'סודה סטרים', 'אהבה' (מוצרי ים המלח), 'קטרפילר' (טרקטורים), או חברת HP שרכיבים שייצרה משמשים לבידוק במחסומים ביו"ש, מצאו עצמן תחת מתקפה. כך גם בנקים אירופיים שבשרשור ארוך החזיקו מניות בחברת 'אפריקה ישראל', שאחת מחברות הבת שלה בנתה במודיעין־עילית.

במקרים אחרים ניסו אנשי ה־BDS ליצור תקדימים משפטיים שיגבו את מסע ההחרמה. לעתים הצליחו, בדרך כלל נכשלו. גם בערכאות הגבוהות ביותר של בריטניה, צרפת ומדינות אחרות, לא התקבלה שום החלטה המצדיקה אקט קיצוני כמו חרם. אפילו פעילות מעבר לקו הירוק, מסחרית או התיישבותית, לא הוגדרה בידי שום בית משפט כבלתי חוקית. ההחלטות הללו לא התקבלו במקרה. בכל פעם שצץ אתגר נקודתי, המערכת התגייסה ונלחמה. לפעמים באופן ישיר, אך בדרך כלל באמצעות שליחים.

משרד החוץ, אולי כמו כל גוף ממשלתי, התעורר לנושא באיחור. רק בתחילת העשור הנוכחי מונה פקיד שירכז את הנושא. עד יומו האחרון בתפקיד הוא חשב שה־BDS זה שום דבר, והאמת היא שהוא לא לגמרי טעה. הבא אחריו חקר ומצא ש־70 אחוז מהשיח על ה־BDS מתנהל בישראל. גם בעצם הימים האלה, לרוב הגדול של הסטודנטים האמריקנים או הבריטים אין מושג מהו ה־BDS. כנראה גם למרצים שלהם לא.

כל המומחים יגידו לכם שהתייחסות היתר של ישראל שיחקה לפעמים לידי מחרימיה, שהם בדרך כלל מעטים, רעשניים ולא אחת אלימים. אין ספק שבחלק גדול מהמקרים, הטוב ביותר הוא להתעלם מהזבובים הטורדניים הללו. אלא שצריך היה לקבוע כללים - מתי להתעלם, מתי לצאת לקרב ואיך לנצח בו. צריך היה גם לאתר כלים חכמים שיסייעו להדוף את ה-BDS במקומות שהדבר נחוץ. 

כך למשל, כל נציגות ביצעה חריש משפטי עמוק במאמץ לאתר סעיפי חוק שיכבלו את ידי העוכרים. בצרפת היה מי שגילה כי תקנות הרשויות המקומיות קובעות שאת כספי הארנונה אפשר להפנות אך ורק לרווחת תושבי האזור. מכיוון של־BDS אין שום קשר לצרפתים המקומיים, ההנחיה השלטונית ניתנה וברגע אחד נשמטו מפעילי ה־BDS תשתית הפעילות הקבועה, כלומר המתנ"סים בשכונות המוסלמיות, רשימות התפוצה בדוא"ל וכדומה. פנייה שלהם לבית המשפט נכשלה, ודוז פואה לישראל.

התוצאות ניכרות ביתר שאת בחודשים האחרונים, כאשר בזו אחר זו נחסמות הפרצות. 150 אושיות תרבות בריטיות, בכללן מחברת סדרת 'הארי פוטר' ג'יי־קיי רולינג, פרסמו מכתב נגד חרם על ישראל (בתשובה למכתב שיזם רוג'ר ווטרס, ובו תמכו בחרם 700 איש). גרמניה סוגרת שני חשבונות בנק ששימשו ארגוני BDS.
 

הפרלמנטים בשווייץ ובהולנד החלו לבדוק האם תקציבים של מדינותיהם עושים את דרכם לארגונים תומכי חרם. שורה של נשיאי אוניברסיטאות אמריקניות הודיעו על התנגדותם לחרם. בית משפט לערעורים בצרפת הגדיר קריאה לחרם על ישראל כבלתי חוקית, מכיוון שהיא מהווה "הסתה, אפליה ופשע שנאה", והרשיע פעילי BDS בעברות הללו.

ממשלת ספרד נאלצת לשלם כמעט חצי מיליון ש"ח לאוניברסיטת אריאל, כפיצוי על סילוק סטודנטים לאדריכלות של האוניברסיטה מתחרות בינלאומית בעקבות לחצים של BDS. ועוד בספרד: הזמר מתיסיהו מוחרם על ידי פסטיבל מקומי בשל היותו יהודי, ממשלת ספרד מתערבת, מתיסיהו מוזמן והופך לכוכב היום. התקרית כולה הופכת לפאול ענק של ה־BDS שחושף שוב מה הוא באמת: אנטישמי. גם מהתקרית הזו לא היססו ישראל ואוהדיה לעשות מהומה גדולה כדי להוקיע את ה־BDS, ולהכניס למגננה אותו ולא אותנו.

אי אפשר לומר שלא חטפנו, וגם מוקדם להכריז שהמערכה הוכרעה. כמה קרנות פנסיה משכו השקעות מחברות ישראליות, בכלל זה מהבנקים הגדולים, בלחץ ה־BDS. זכורה כמובן פרשת אורנג', ובכלל, אין איש יודע כמה חברות נמנעות מראש מלהשקיע בישראל, פשוט משום שהן יראות מכאב הראש שנקרא 'הסכסוך'.

ה־BDS הוא תופעה חמקמקה, שקשה לכמת או לאמוד באופן מסודר את היקפיה. אגב, למרות המכות שספג, ברגותי משוכנע - או לפחות כך הוא מציג זאת - שהתעמולה שלו מחלחלת, ויום בהיר אחד הבניין כולו יתמוטט על ראשה של ישראל. "כמו שקרה בדרום אפריקה", כפי שרבים בארץ אוהבים לומר.

אבל אם לשפוט על פי כל הסימנים הקיימים, הסבירות שהקערה תשוב להתהפך על ראשנו נמוכה. בארה"ב מוקמת חגורת בטיחות חוקית מפני חרמות. באירופה דגלים ערביים וכאפיות - הנפוצים בהפגנות BDS - הם לא בדיוק להיט בימים אלה. רבים ממברקי השגרירויות מרחבי העולם למטה משרד החוץ בירושלים מדווחים על בלימת יוזמות BDS, כמו גם על דעיכת 'שבוע האפרטהייד'.

כך שהמגמה נראית חיובית. היא מתחוללת גם בזכות פעילות תמיכה חשובה של קהילות וקהלים תומכי ישראל, שנמצאים אפילו במקומות הנידחים ביותר. בהלסינקי בירת פינלנד, למשל, פועלת קבוצה קטנה בשם VOIS נגד התארגנויות גדולות של תומכי הפלסטינים. הקול שלה חשוב. או השגרירות הנוצרית הבינלאומית, ארגון אוהד ישראל המפעיל סניפים גם במדינות מוסלמיות. במשרד החוץ מבחינים בהתארגנויות האלה ומשתמשים בהן כעורף תמיכה לשעת הצורך.

אלא שהקרב הגדול ממתין כאמור ב־2017. כדי לנצח בו צריך מאמץ נוסף, ובימינו הכלי היעיל ביותר הן הרשתות החברתיות. ארגוני חברה אזרחית, כמו Stand with Us, NGO MONITOR, TIP, Jerusalem U, 'ישראל שלי', 'הפורום המשפטי', 'שורת הדין' ועוד ועוד, נערכים לשנה הבאה. יותר מתנדבים שיעמדו לרשותם, משמע יותר חיילים במערכה. בסופו של יום הקרב הוא על התודעה, וכל עוד היא נכתבת באנגלית, לא כל כך משנה מהי הכתובת הפיזית של מעלה הפוסט או הציוץ.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg