בזבוז זמן? אפשר להסתדר מצוין גם בלי תואר אקדמי
200 אלף סטודנטים יחזרו ביום ראשון ללימודים, אך כמו רבים מעמיתיהם, כשהם יסיימו את התואר גם הם לא יעסקו כלל במקצוע שלמדו. באקדמיה כבר נשמעים קולות הגורסים כי צעירים רבים, שכלל לא מתאימים ללימודים, מבזבזים את זמנם באוניברסיטה
"בחופשת השחרור שלי באוגוסט 76', כבר שכרתי 40 מ"ר ברחוב השקמה. בהתחלה הייתי קונה מהסיטונאי ומוכר באותו מחיר לצרכן. אחרי 3 חודשים היה לי מחזור גדול מספיק כדי שאוכל לקנות ישר מהיצרן". השאר היסטוריה - שהונפקה בינתיים ונסחרת כיום בכמיליארד שקל.
לוי לא לבד. שורה ארוכה של אנשי עסקים ישראלים עשו את כספם ואת שמם בלי לחוות לימודים אקדמיים. לפעמים אצה להם הדרך, חלקם ראו בלימודים שלב מיותר, וחלקם אף פיתחו משנה סדורה נגד הנטייה הישראלית לחתור לתואר בכל מחיר.
מחקרים ועדויות שנאספו בארץ ובעולם מצביעים על כך שאולי היעדר תואר אינו חיסרון. ייתכן שהם, כמו רבים מהסטודנטים שיחבשו את ספסל הלימודים ביום ראשון הקרוב, לא היו צריכים אותו כלל.
צ'ארלס מארי, אחד הכותבים החשובים בתחום המדיניות הציבורית בארה"ב, פרסם לאחרונה ספר מעורר מחלוקת בשם Real Education, ובו טען כי יותר מדי צעירים אמריקאים בוחרים באקדמיה.
לטענת מארי, היועצים בבתי הספר בארה"ב דוחקים בכ-90% מהצעירים ללמוד לתואר ראשון, בשעה שעל פי הנתונים רק חלק קטן מהסטודנטים מצליח לעמוד במטלות האקדמיות ברמה סבירה: כישוריהם של כ-12% מהצעירים בלבד, לדבריו, תואמים את אורח החיים האקדמי.
לפי מארי, מוסדות ההשכלה הגבוהה בארה"ב מלאים ב"גוררי רגליים ומכווצי גבות", שכל מטרתם היא לעבור את התואר ולקבל חתיכת נייר המעידה על הזמן ש"ריצו" במוסד האקדמי. הנייר הזה יקר ערך בשוק העבודה כיום, מודה מארי - אבל זה לא אומר שכולם צודקים, אלא שכולם שבויים בקונספציה.
מארי מציע לנו לצלול לניסוי מחשבתי, שבו אנו מהווים חלק מצוות משימה מיוחד האמור לתכנן מאפס את מדיניות החינוך הגבוה לאחר תיכון. "תארו לכם", כותב מארי, "כי אחד מעמיתיכם מציע את ההצעה הבאה: ראשית, נקבע יעד שייצג הצלחה חינוכית, שאותו ייקח שנים להשיג. ליעד נצמיד פרס כלכלי שאין לו קשר לחומר הנלמד. נמריץ אנשים שאין להם כישורים נדרשים לעמוד ביעד, נחכה שהם יוציאו הרבה זמן וכסף - ואז נמנע אותו מהם. גם נצמיד סטיגמה לכל מי שלא יעמוד ביעד, שאותו נכנה 'תואר ראשון'".
טענות מוזרות? רק באמריקה? על פי מחקר משותף של המועצה להשכלה הגבוהה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ישראל סובלת בצורה חמורה מתופעת "ההשכלה העודפת".
תוצאות המחקר מצביעות על כך שכמעט מחצית מבוגרי תואר ראשון (47%) אינם מועסקים במקצועות המצריכים הכשרה אקדמית כלשהי, או שהם עוסקים במקצועות שהקשר בינם לבין ההשכלה שזכו לה בתואר הראשון קלוש ביותר. במילים אחרות, הם בזבזו את הזמן.
"ישנה קורלציה בין השכלה אקדמית להשכלה, אך היא לא מעידה דווקא על פרודוקטיביות גבוהה יותר שהתואר האקדמי מקנה", אומר ד"ר יעקב ברגמן מהאוניברסיטה העברית, העוסק בין השאר בביקורת על המבנה הנוכחי של מערכת ההשכלה הגבוהה.
"השופט האמריקאי ריצ'רד פוזנר מציין בהקשר זה, כי הסתברות איננה סיבתיות, וכי ייתכן מאוד שהעובדה הזו נובעת מכך שהאנשים שמגיעים לאקדמיה אינם מלכתחילה אינטליגנטיים יותר ומגיעים מהחלקים המבוססים יותר בחברה".
רמי לוי מודה שהוא לא הרגיש אף פעם שמשהו חסר לו. "אם הייתי מתחיל מחדש, הייתי מתחיל קודם כל בעבודה ורק
לוי, שהתחיל לעבוד בגיל 13.5 כחונך מכונאים במוסך, נותן דוגמה מניסיון חייו: "במכונאות עיונית אתה יכול ללמוד לכוון את הפלטינות של מערכת ההצתה. אבל כשתבוא לכוון אותם באופן מעשי, תצטרך גם ידיים טובות, היגיון בריא וניסיון, וייתכן מאוד שלא תצליח. לעומת זאת, אם תתנסה ותצליח קודם כל בפן המעשי, התיאוריה כבר תהיה חשובה פחות".
"כשאני בוחן אנשים שבאים אליי לעבוד", ממשיך לוי, "אני קודם כל בודק אם האדם רוצה לעבוד, אחרי זה מידות וניסיון תעסוקתי ובסוף לימודים. בסופו של דבר בעסקים תואר יכול לעזור - אבל קודם כל צריך מידות מסוימות כמו אמינות, יושר, התמדה וחזון".
המיליארדר סטף ורטהימר - היזם, איש העסקים והתעשיין, שהקים בין השאר את ישקר - גם הוא מתהלך לו ללא תואר אקדמי בכיסו. "לא הייתי ילד טוב בבית הספר, לא היתה לי סבלנות לשמוע את המורים. אבל הייתי ילד סקרן".
בשביל ורטהימר, שהתחיל כחרט, יזמות ויצירה תעשייתית הן יותר מקריירה - הן ייעודו של עם שצריך להשתחרר מעברו. את אחוז האקדמאים הגבוה בישראל הוא איננו מייחס לסבסוד ממשלתי, להרגלים של מעסיקים או למרוץ של עכברים-סטודנטים המנסים להיות תואר אחד קדימה. הסיבה של ורטהימר נטועה בהיסטוריה היהודית.
"כדי לנתח את המשיכה בישראל לאקדמיה, יש להבין קודם כל דבר אחד - אנחנו יהודים". על פי ורטהימר, הפרט הזה בעל חשיבות עצומה, כיוון שאת ההיסטוריה אנו נושאים איתנו הרבה אחרי ששכחנו אותה; אנחנו שכחנו - אבל לא ורטהימר.
"עד לפני 120 שנה היהודים חיו בגטאות, הורחקו מהחברה הכללית, נאלצו לשאת טלאי כדי שיזהו אותם ולא יכלו להצטרף לגלדות מקצועיות של אנשי מקצוע כמו סנדלרים ונפחים", אומר ורטהימר ומצביע על האירוניה הטמונה בכך שפירושה של המילה גטו, הלקוחה מאיטלקית, הוא בית יציקה לפלדה.
"כיוון שהרצון לשרוד הוא החזק ביותר, הוא הוביל בסופו של דבר לעיסוק בחלפנות ולחיי נדודים והרגיל את ההורים באינסטינקט להקנות לילדיהם מיומנויות שיאפשרו להם להסתדר בכל מצב". מכאן, על פי ורטהימר, המשיכה ללימודים אקדמיים, למשפטים, לבנקאות ולרפואה, "שהם בסופו של דבר מקצועות שהאדם לוקח איתו, הטמונים קודם כל בפדחתו".
ורטהימר מספר כי רחל בן-צבי, אשתו של הנשיא השני יצחק בן-צבי, כתבה לפני כ-100 שנה על סיור שערכה בצפון הארץ. "היא ציינה שכאשר היתה בכפר גלעדי ובמטולה, חשה גאווה כיוון שהיהודים עיבדו את שדותיהם בעצמם ובכך הצליחו לשבור מסורת ולהפוך לאנשי עבודה. אך כשהגיעה למשמר הירדן ולראש פינה, ראתה בשדות עובדים ערבים וראתה שחלק מהיהודים כבר הפכו לאריסים.
הקיבוצים והמושבים מדדו את האדם על פי מידת מעורבותו בחיים החקלאיים והצליחו לשחרר אותו מהדפוסים הגלותיים". אולם ורטהימר מגדיר את הרוח השורה על שוק התעסוקה ועל עולם ההשכלה הישראלי "רוח גלותית".
"לפני 30 שנה קמה ועדת הררי, שהחליטה שבישראל לא צריך חינוך מקצועי", הוא נזכר, "היהודים, היא טענה, חכמים מדי. אלא שלמעשה הוועדה יצרה מציאות הפוכה מזו שפיללו לה מייסדי המדינה והחזירה אותנו להרגלי הגלות. עד ועדת הררי מחצית מבני הנוער הלכו לחינוך מקצועי ומחציתם לחינוך ריאלי; מחצית מהאנשים בחינוך המקצועי עבדו במקצועות שלמדו, והמחצית השנייה המשיכה ללימודים גבוהים".
סגירת בתי הספר המקצועיים בעקבות ועדת הררי כרתה את ענפי התעסוקה כחולי הצווארון. "פתאום במקומות כמו חיל הים אנו נתקלים במציאות מוזרה, שבה כל בעלי המקצוע הם בני 50-60, וכך גם בתעשייה". כדי להתמודד עם המציאות החדשה, יזם ורטהימר את הקמתם של בתי ספר חדשים ברוח בתי הספר המקצועיים.
"הקמתי 3 בתי ספר בשביל ילדים שלא מצאו את מקומם במערכת החינוך הרגילה, כדי שילמדו מקצוע - והיום חלק מהמנהלים של ישקר למדו באותם מוסדות. זה לא מקרי, כיוון שבגילאים החשובים של 15-18 האדם מתעצב, ואלה שנחשפו ליצירה נשארו והצליחו", מספר ורטהימר ופורט על נימי חזונו: "ההורים ראו הרבה פעמים שהילד נהנה ולומד. ככה גם הילדים הרוויחו, גם ההורים, גם המדינה, וגם היהודים נולדו מחדש".
"באירופה החינוך המקצועי מקבל מחדש את המעמד שהוא ראוי לו", הוא ממשיך, "בגרמניה זוכה גוף הנקרא 'אקדמיה פרקטית' למעמד מקביל לזה של האקדמיה הרגילה. במסגרות אלה אקדמיה מתחברת לפרקטיקה, וכדי שאנשים יקבלו דיפלומה הם צריכים ליצור", אומר ורטהימר ואף ממליץ: "אצלנו צריכים לעשות את אותו הדבר, יש לכך חשיבות רבה במיוחד על רקע העבר הרודף אותנו.
"אדם בעל מקצוע מכה שורשים, ואדם שלומד כל הזמן יש לו בעיה. אם הוא מוכשר בצורה בלתי רגילה - שילמד; ואם הוא עושה את זה בשביל התואר - הוא די מסכן, כי הוא לא מצליח ליצור כלום - ואדם שלא יוצר כלום אינו מסופק".
לדברי ורטמהיימר, הרבה אנשים לומדים כדי לא לעבוד או כדי לדחות את ההחלטה מה לעשות בהמשך. "אבל מינהל עסקים זה לא מקצוע. אתה יכול לנהל עסק אם יש לך תכונות של מנהל, לא אם סיימת תואר. אתה יכול לקרוא על קפיצה לגובה, אבל עד שאתה לא קופץ אתה לא יודע כמה אתה טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם