ראשי » חדשות » בארץ

פרי הדמיון: הצמחים שישנו את שוק המזון

בחולות שעל גבול מצרים מגדל שרון צ'רי ירקות ופירות שאי אפשר למצוא בכל סופר. כי אם כבר לעזוב משרה בטוחה במרכז ולנדוד הרחק דרומה, לפחות שייצא לך מזה תירס לבן, מלפפון משונן, ביטר מלון, ולא מעט הגשמה של ערכים

אם שרון ומאיה צ'רי היו בוחרים לגדל עגבניות שרי - כמו רוב החקלאים ביישוב שלהם, באר-מילכה - זה היה יכול להיות גימיק נחמד. השרי של צ'רי. אבל שרון ומאיה לא נמנים עם האנשים שהולכים בתלם, וגם החקלאות שלהם היא אחרת.

עוד כותרות:
- גנרל אמריקאי: מנהיגי דאעש נמלטים ממוסול
- מטייל ישראלי נהרג בטרק בצפון המדינה
- הסטודנטים בהלם: מי הסיר אנדרטה למחבל?

 

בחממות המשק שהקימו על גבול מצרים תמצאו בין השאר מלפפון משונן, חציל קטן ובשרני, עץ מורינגה, תרד גוליבר, אפונת שלג, תירס לבן, וקישוא ובמיה בגדלים שלא קיימים בשוק. חקלאות בוטיק של גידולים ייחודיים, המגיעים ברובם מהודו. ובשביל להבין מה הביא את משפחת צ'רי להתמקד בענפים כאלה, צריכים להכיר את הסיפור שלהם.

עד לפני שנים אחדות זו הייתה משפחה עירונית טיפוסית למדי. הם התגוררו ביפו, מאיה (37) עבדה בחברת פלאפון, שרון (39) עבד כמסעדן ואחר כך כיבואן של מוצרי מזון. הכול השתנה לפני שש שנים עם הולדתו של עומר, הבכור משלושת ילדיהם. "הרגשנו שאנחנו רוצים לעשות שינוי בחיים שלנו - בתעסוקה, בסגנון החיים, בקהילה", מספרת מאיה. "הגענו למסקנה שהסביבה שבה גרנו היא לא הסביבה הנכונה לגדל בה ילד", מוסיף שרון. "ראינו שאנחנו רצים כל הזמן אחרי הזנב של עצמנו. חסרו לנו קצת שורשיות ואווירה קהילתית".

הכיוון הכללי היה דרומה: שרון גדל בילדותו בדימונה, ומאיה הייתה בעבר באר-שבעית. אחרי חתונתם הם אף קנו בית במושב גילת ליד אופקים. כשהחליטו לעזוב את אזור המרכז, בדקו תחילה אפשרות להתיישב בגילת, אבל התרשמו שהמושב איבד את אופיו החקלאי והקהילתי.

השלב הבא בחיפוש כלל ביקור ביריד הנגב שהתקיים בנמל תל-אביב ביוזמת תנועת "אור", שמגייסת משפחות להתיישבות בנגב ובגליל. "היה שם דוכן מדהים של המועצה האזורית רמת נגב", מספר שרון. "בהתחלה הרגשנו שזה רחוק, אבל החלטנו בכל זאת לנסוע לסיור ביישובי המועצה. כך הגענו לבאר-מילכה, והתאהבנו".
 
היישוב באר-מילכה, השוכן באזור פתחת ניצנה, הוקם לפני עשר שנים. כיום מתגוררות בו ארבעים משפחות, רובן בבתי קבע יפים שנבנו לאחרונה. אבל כשמשפחת צ'רי הגיעה לביקור לפני ארבע שנים, רוב התושבים גרו עדיין בקרוואנים, ללא כביש ומדרכות. "היינו בהלם בהתחלה", מספרת מאיה, "אבל התחלנו לדבר עם אנשים ומיד הרגשנו שזה מה שאנחנו מחפשים. כל מי ששוחחנו איתו דיבר הרבה על חזון ועל ערבות הדדית, והחלטנו שזה זה".

שלושה חודשים לאחר הביקור הראשוני הם כבר נחתו ביישוב. שרון בחר לעסוק בחקלאות, כפי שעושים כמחצית מתושבי באר-מילכה. מאחר שלא היה לו שום רקע וניסיון בתחום, הוא החל לעבוד כפועל אצל חקלאי אחר ביישוב, שגידל עגבניות שרי. אחרי שהתמקצע הוא ניהל למשך תקופה מסוימת את המשק של אחד התושבים, ואז החליט להיות עצמאי. ובניגוד לשכניו, הוא רצה לפתח חקלאות אחרת, חקלאות נישה.

"הבנו שאנחנו לא יכולים להיכנס לתחום עגבניות השרי או הגידולים האחרים שנפוצים כאן באזור, כי היום זו מעין תעשייה, וכדי להצליח בה אתה צריך להיות כבר חקלאי גדול. ההשקעה הראשונית היא עצומה, ומספר השנים שנדרש כדי להחזיר אותה הוא מטורף. בחקלאות הרגילה אתה גם לא שולט במחיר, בביקוש או במכסות היבוא. לעומת זאת, כשמדובר בחקלאות נישה, יש לך שליטה. אתה יכול לומר 'זה המחיר שלי, ומי שלא רוצה - שלא יקנה'".

הם התחילו בקטן. שכרו משק מאחד התושבים, הקימו חממות ופתחו בניסיונות. המקור המרכזי לרעיונות היה השוק האסייתי בכלל, וההודי בפרט. כבן למשפחה הודית, שניהל מסעדה הודית וגם ייבא משם מוצרי מזון, החל שרון לנסות לגדל את הירקות שאליהם נחשף במשך השנים. את חלקם הוא הכיר מסיפורים של אמא שלו, אחרים ראה בגינה של הדוד, וחלק פגש עד אז רק בשימורים מיובאים. "הרעיון היה לקחת זרעים של הירקות הללו ולהפוך אותם לגידולים תעשייתיים ומקצועיים", אומרת מאיה.
 

הירק הראשון שגידלו היה ה"ביטר מלון" (מלון מר), שלמרות שמו הוא דומה יותר למלפפון כהה בעל בליטות מוזרות. מדובר בדלוע מר שנודע בסגולותיו הרפואיות בכלל, ומשמש לטיפול במחלת הסוכרת בפרט. "סבתא שלי, חולת סוכרת, הייתה מוציאה את הגרעינים של הירק הזה, טוחנת אותם בבלנדר, מכניסה למגשים של קרח ומקפיאה", מספר שרון. "כל בוקר היא הייתה מוציאה קובייה קפואה, ממיסה בכוס ושותה, וזה החזיק אותה הרבה שנים בלי להזדקק לתרופות. מתברר שהירק הזה מכיל כמה מרכיבים שמייצרים חלבון הדומה לאינסולין - ההורמון שאחראי להחדרת הגלוקוז לתאים, וחסר בגופם של חולי סוכרת".

את הביטר מלון שגידל הוא שיווק לחנויות שמתמחות במוצרים אסייתיים ולנטורופתים. "אני מאמין שבעתיד יפיקו מהירק הזה קפסולות. זה יהיה 'הדבר הבא', אבל אני כנראה לא אהנה ממנו. היזם שיעשה את זה מן הסתם יקנה את הביטר מלון בהודו, כי יותר זול לגדל אותו שם, כשפועל מרוויח עשרים שקלים ליום. בינתיים, לשמחתי, עדיין לא מייבאים ביטר מלון לארץ".

כל משפחה בבאר-מילכה מקבלת שבעים דונם של חולות לחקלאות. במקרה של משפחת צ'רי הגידולים תופסים 25 דונם, ובשאר השטח מתכנן שרון להקים בקרוב מחסן ובית אריזה, לאחר שרק בימים האחרונים חובר המשק שלו לחשמל.

אני יוצא איתו לסיור בחממות, מרחק חמש דקות נסיעה מהיישוב. הנסיעה לשטחים החקלאיים של באר-מילכה היא על כביש 10, הצמוד לגבול מצרים. הגדר שהוקמה לאורך הגבול בלמה היטב את המסתננים, אבל הברחות סמים עדיין מתבצעות כאן, ולא הרחק שוכן האיום הגדול החדש - כוחות דאעש המתבססים בסיני.
 

אנחנו נכנסים לחממה של הביטר מלון, ואחר כך לחממה של ירקות שנראים כמו קישואים גדולים. שרון עורך לי היכרות עם ה"בוטל מלון", או בעברית קרא – כן, אותו קרא שרבים מאיתנו אכלו לפני כשבועיים, בליל ראש השנה. "אנחנו מהבודדים בעולם שמגדלים את הירק הזה בהדליה באוויר, ולא על גבי הקרקע. זה מייצר פרי באיכות הרבה יותר גבוהה, בלי פצעים וכתמים. כך גם קל יותר לקטוף אותו".

מהדלועים אנחנו עוברים לעצי המורינגה, המכונים בהודו "עצי 300 המחלות", בגלל סגולותיהם הרפואיות. "כל החלקים של העץ אכילים", אומר שרון. "זה אחד הגידולים הכי מדהימים: יש בו פי חמישה סידן יותר מאשר בחלב, ושיעור הברזל גבוה פי ארבעה לעומת תרד. חוץ מזה, יש לו ערכים גבוהים מאוד של ויטמינים, מינרלים וחומצות אמינו".
 
שרון מגדל את העצים עד גובה מטר בערך, ומשווק מהם עלים טריים ותרמילים לשוק האסייתי. בשלב הבא הוא מתכנן לעשות שימוש בפרחים של העץ, ואולי גם בזרעים שמהם אפשר להפיק שמן. בחממות הסמוכות גדלים עלי קארי שהובאו מהמושב נבטים, שתושביו הם יוצאי הודו; תרד גוליבר, המכונה גם תרד הודי ומאופיין בעלים גדולים יותר מאלה של התרד הרגיל; וזן של במיה המכונה "פינגר ליידי", בגלל הדמיון לאצבעות ארוכות.

הבמיה של צ'רי פחות רירית ופחות סיבית מהזנים המוכרים, והיא מתבשלת הרבה יותר מהר. "מי ששונא במיה, בדרך כלל שונא אותה בגלל הריריות", מסביר צ'רי. "בבמיה הזאת מתאהבים. היא הפכה בהדרגה למוצר סטנדרטי בשוק הישראלי. בהתחלה היה לנו קשה לשבור את המחסום כלפיה, כי אנשים היו רגילים לבמיה הקטנה. רק אחרי שהם הכניסו אותה לפה, נוצר השינוי. זה דרש הרבה עבודה של שיווק".
 
אם הצלחתם עם הבמיה, למה לא להתמקד בגידול שלה?
"זו שאלה שתמיד נשאלת. התשובה היא שכרגע לא נעשה זאת, כי במדינת ישראל כשמשהו מצליח - קמים לו מיד מתחרים. לכן אנחנו תמיד צריכים להיות מוכנים עם הדבר הבא. אני לא רוצה לשים את כל הביצים בסל אחד, אלא לפזר את הסיכונים, ואני גם רוצה להביא בשורה גדולה יותר ממוצר אחד או שניים. יש עוד כמה גידולים שאני חושב שהשוק הישראלי צריך להכיר".

את הניסיונות שלו מקיים שרון בחממה מיוחדת, שאותה הוא מכנה בחיבה "התינוקייה". שם הוא מראה לי זן חדש של כורכום, ששורשיו מכילים פי חמישה חומר לתבלין מזה שבכורכום המצוי, שני זנים של חצילים קטנים ומרוכזים יותר מאלו שבשוק, ושני זנים חדשים של שעועית שיובאו משוקי המזרח והפיליפינים. "החממה הזאת היא סוג של מו"פ (מרכז מחקר ופיתוח) עצמאי לניסויים. פה אני עושה את המשחקים שלי, ותמיד יש משהו בקנה".

וכשמשהו מצליח, איך מחדירים אותו לשוק?
"אני מתחיל בחנויות שמוכרות מוצרים אסייתיים, ואחר כך מסעדות גורמה; ברגע שהשף מכניס את הירק החדש לתפריט, זה מתחיל לחלחל הלאה. משם אני ממשיך לשוקי איכרים ולחנויות מיוחדות לאנשים שמוכנים לנסות מוצרים חדשים. היום יש לנו שלושה מוצרים שמושרשים בשוק הישראלי: הבמיה, התרד ההודי והעלים של המורינגה. מבחינתי, להצליח להכניס לשוק כל שנה מוצר חדש אחד או שניים, זה הישג".

משפחת צ'רי מפגינה זהירות בהשקעה שלה בחקלאות. בניגוד לרוב חברי היישוב, שרון ומאיה העדיפו לבנות קודם כול את בית הקבע שלהם, ורק אחר כך לפתח את המשק. "הבנו שמחקלאות כבר אי אפשר להתעשר, אלא לכל היותר להתפרנס בכבוד", הם אומרים. "אם היינו רוצים להתעשר, היינו נשארים בעבודות הקודמות שלנו במרכז הארץ. לא בשביל זה באנו לכאן".

מאותה סיבה הם החליטו שרק שרון יתפעל את המשק, בעוד מאיה עובדת כשכירה בבאר-שבע. "מה שמחזיק אותנו זו המשכורת הקבועה שהיא מביאה", אומר שרון. "המשק כבר מרוויח, אבל עדיין מחזיר את ההשקעה. אני מעריך שיש לנו עוד חצי שנה בערך של השקעות בבית אריזה ובכלים חקלאיים, ובעונת הקיץ הבאה כבר נוכל רק לייצר, בלי להשקיע".

האתגרים העומדים בפניהם אינם פשוטים. המרחק ממרכז הארץ - כשעתיים נסיעה - מקשה על השיווק, ומיעוט המשקים באזור פתחת ניצנה אינו מאפשר את קיומה של תשתית חקלאית כמו באזור אשכול או בערבה. משאית של דשן, לדוגמה, מגיעה אחת לשבוע, ולא מדי יום. מעבר לכך הם חווים את הקשיים המשותפים לכל עובדי האדמה בישראל.
 

"החקלאות בצניחה, והמדינה, על פי התחושה שלי, לא רוצה שהיא תשרוד", אומר שרון. "זה מתבטא במחיר המים הגבוה, במיסוי, במגבלות על העובדים הזרים ובחוסר רצון להתמודד עם פערי התיווך. משדרים לנו שאנחנו צריכים להתמודד לבד עם האתגרים. ברוב המקרים אנחנו יכולים לעשות את זה, אבל לפעמים אנחנו צריכים שהמדינה תעזור, או לפחות לא תפריע".

ועם כל זאת, הוא לא מתחרט לרגע על הצעד שעשה. "יש לי חברים שלא מבינים מה נפל עליי שהגעתי לכאן. אומרים לי 'גרת מול הים, הרווחת יפה, בשביל מה עברת לחולות האלה'. אני עונה להם שראשית, זה המקום הכי טוב לגדל בו משפחה וילדים. היישוב הזה הוא מקום שורשי ומיוחד עם ערכים, ויש בו משהו שונה ממה שתמצאו היום בערים. שנית, מדובר בציונות, ואני לא מתבייש להשתמש במילה הזו. וחוץ מזה, יש פה חדוות יצירה. לפני שנתיים קיבלנו כאן פלטת חול, והיום אני מייצר ממנה משהו. זה סיפוק אדיר כשאתה טומן זרע באדמה, ואחרי שבעים יום יש לך פרי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg