ראשי » חדשות » בארץ

"אנחנו לא מבינים באוכל, רחוקים מאומת גורמה"

האורז נחשב כגורם להתמכרות לסמים והדבש היה חלק מהפק"ל של החובשים הצבאיים. עיתונאית המזון דליה למדני יצאה למסע בין זמנים ותרבויות, והסיקה כי הישראלים עדיין לא מבינים באוכל

פסטה בלי רוטב עגבניות? המבורגר בלי צ'יפס? הייתכן? מי שנדמה לו שהעגבנייה ותפוח האדמה ישבו בטבעיות בתפריט מאז ומעולם, מוזמן לבדוק שוב את הנחות היסוד שלו. במשך מאות שנים, נוצרים ויהודים כאחד החרימו את העגבניות מתוך אמונה שהן מעוררות פריצוּת.

עוד כותרות ב-nrg:
- נדחה פרסום דו"ח עוין לישראל באו"ם
- ארדואן נגד מארגני המרמרה: לא ביקשו רשות
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

בארה"ב - שהיום הקטשופ הוא אחד מסמלי תרבות המזון המהיר שלה – הן נחשבו לרעילות. בשנת 1820 זכה קולונל בשם רוברט גיבון ג'ונסון לכינוי "גיבור", רק משום שאכל עגבניות בפומבי. כדי להוכיח שהן אינן מסוכנות לאדם, הוא נעמד על מדרגות בית המשפט בעיר סיילם שבניו-ג'רזי והכניס לפיו את הפרי האדמדם. קהל הנאספים ראה בכך התגרות במוות, לא פחות.

ותפוחי האדמה - הם ניתנו בימים עברו רק לחזירים ולאסירים, והציבור הרחב חשש לאכול אותם שמא ילקה בצרעת. לפקעת הזאת נדרשו הרבה יחסי ציבור כדי לגאול אותה מהאמונות הטפלות ולהפוך אותה לחלק אינטגרלי כמעט בכל תפריט.

המלך לואי ה-16, שארצו סבלה ממשבר כספי חמור, נקט לשם כך שורה של תכסיסים: הוא קישט את דש בגדו בפרח של תפוחי אדמה, ואפילו ציווה לעקור את שיחי הנוי בגני טווילרי בפריז, לשתול במקומם תפוחי אדמה ולהעמיד עליהם שומרים, כדי שהציבור יחשוב שמדובר בירקות יקרי ערך. בעקבות זאת החלו לכנות אותם "תפוזים מלכותיים".
   
העגבנייה ותפוח האדמה הם רק שניים מתוך מגוון מצרכי מזון ותבלינים שנמצאים היום על כל שולחן, אך בעבר נעדרו ממנו מסיבות שונות ומשונות. את קורותיהם, דברי ימי שנותיהם הקשות והדרך שעשו אל לב הקונצנזוס, מגוללת דליה למדני בספרה "מסע מסביב למזווה" (הוצאת "עולם חדש"), שראה אור לאחרונה. למדני, מחלוצות עיתונות האוכל בישראל ואנציקלופדיה גסטרונומית מהלכת, סוקרת בספר בהרחבה תהליכים קולינריים, דתיים וכלכליים שעברו המזונות השונים עד שנחתו במטבחי הארץ והעולם. מלבד עגבנייה ותפוח אדמה, היא מתחקה אחר גלגוליהם של הלחם, החמאה, המלח, הלימון, התירס, הקפה, הביצים ועוד.

הסקרנות סביב תחום המזון, מספרת למדני, צמחה אצלה כבר בגיל צעיר. "מאז ומתמיד אהבתי לאכול ולנסות. גדלתי במושב, והיו לנו לול ורפת ועצי פרי וירקות שגידלנו. מגיל אפס אני רגילה לכך שמכינים הכול בבית: שמנת, גבינה, ריבות, יינות, ירקות כבושים. התחום של תוצרת בית טבוע בתוכי, אבל העניין הוא הלימוד. יום שבו לא למדתי דבר חדש, הוא יום אבוד מבחינתי. אני סקרנית מאוד וזה לא נגמר לי, למרות שכיום קשה לי לקרוא בגלל התמודדות עם מחלת הסרטן. אני כל הזמן לומדת, ומאוד מאושרת מזה".

שלא במפתיע, מי שנבחר לפתוח את "מסע מסביב למזווה" הוא הלחם - שנחשב בתרבויות רבות למזון הבסיסי ביותר, ואפילו נקרא "חיים" בשפות שונות ("עייש", למשל, בפי המצרים). במהלך ההיסטוריה, כותבת למדני, הלחם נוצר מגרעינים שונים ומשונים - כוסמת, דוחן, שיבולת שועל, שיפון, קינואה, טף, תירס; וגם מקמח של פקעות עמילניות - לוּף, תפוח אדמה, בטטה ועוד. לכל מקום ולכל עם היה לחם משלו; קמח שנילוש במים ונאפה בתנור או בדרך אחרת.

מדוע בכלל הומצא הלחם? מדוע עמי קדם לא הסתפקו בבשר ובירקות?
"זו שאלה שאין לי עליה כל כך תשובה", אומרת למדני. "כנראה הם לא יכלו לחיות רק על בשר. להערכתי הם היו צריכים את המרכיב הזה של הפחמימות, וממנו הם קיבלו אנרגיה. בלי לחם אין חיים. בחלק מהמקומות האורז החליף את הלחם".

ואכן, האורז והחיטה נחשבים לצמחי המאכל החשובים בעולם. למדני מספרת שבדומה למזונות רבים שהגיעו לאירופה מיבשות אחרות, גם הוא עורר התנגדות מסוימת, ואף חשף דעות קדומות גזעניות מצד מי שנטו לזהות מאכלים עם אוכליהם. ניטשה, למשל, ראה באורז מזון סיני, ולכן היה בטוח שאכילתו מביאה בהכרח לידי התמכרות לאופיום, כפי שאכילת תפוחי אדמה מובילה לאלכוהוליזם. הגסטרונום הצרפתי ברייא-סאוורן כתב שהאורז "מדלדל את הגוף מן הרקמה המוסרית ואפילו מן האומץ".
 

אירופה הצליחה להיפטר מהחשדנות כלפי האורז, אך בצפון אמריקה כנראה עדיין לא השלימו עם קיומו בצלחת. על פי הנתונים שמביאה למדני, ארצות הברית מייצרת היום פחות משני אחוזים מיבול האורז העולמי, ויחד עם זה היא מצליחה להיות היצואנית הגדולה בעולם שלו: למעלה משני שלישים מיבול האורז שלה נמכרים למדינות אחרות, שכן אזרחיה הם אכלנים קטנים מאוד של הדגן הזה.

ארץ האפשרויות, שאליה זורמים כל האופנות וכל הטעמים, אמרה לא לאורז. קצת מוזר, אני תוהה באוזני למדני, שדווקא המזון הזה לא הצליח לסחוף את האמריקאים. "זו תרבות אחרת", היא עונה בפשטות. "את האמריקאים זה לא עניין. לא כל דבר הם אימצו להם".

בעניין זה למדני מציינת בספרה כי בשנות התשעים של המאה הקודמת הוכפלה צריכת האורז בארה"ב לעומת שנות החמישים, אך לא בגלל שטעמם של האמריקאים השתנה, אלא בשל הגידול באוכלוסיית המהגרים מארצות אסיה ואמריקה הדרומית. הניסיונות הראשונים לגדל אורז בארצות הברית, היא מספרת, נכשלו בעיקר משום שנעשו "על יבש", בקרקע רגילה.

 

לאחר שהחקלאים הבינו שהאורז משגשג במים עומדים, התרכז הגידול שלו בביצות של דרום-קרוליינה. הענף הצריך אז שפע של ידיים עובדות, ולכן יובאו לשם יותר עבדים מלכל מדינה אחרת בארה"ב. עד היום, אומרת למדני, דרום-קרוליינה מתאפיינת בצריכת אורז גבוהה בהרבה לעומת שאר המדינות.

גם העגבנייה, כאמור, לא התקבלה בהתלהבות בארצו של הדוד סם, ונדרשו לה מאות שנים כדי להפוך לרכיב לגיטימי במטבח המקומי. "אף שמקור העגבנייה הוא באמריקה התיכונה, היא לא הגיעה לארה"ב במסלול הקצר ביותר, כלומר לא חצתה את הגבול ממקסיקו לניו-מקסיקו", מסבירה למדני. "היא הופיעה בארה"ב רק במאה ה-18, אחרי שהתקבלה כבר בדרום אירופה. צריך לזכור שראשוני המתיישבים בצפון אמריקה היו מהגרים מאנגליה, ארץ שבה העגבניות היו בבחינת חידוש גסטרונומי גם במאה ה-19".

מעשהו של הקולונל הגיבור ג'ונסון שהוזכר לעיל אולי תרם לקידום המכירות של העגבנייה, אך לא מחק כליל את הדעות הקדומות כלפיה. גם באמצע המאה ה-19, מספרת למדני, עדיין נמצאו לפרי הזה מתנגדים נמרצים. עורכו של ה"בוסטון קורייר", למשל, הִשווה בעיתונו את העגבניות ל"כופתאות תפוחי אדמה רקובות".
 

את כותבת שגם בישראל העגבנייה לא הייתה סיפור של אהבה ממבט ראשון. די מפתיע, בהתחשב בעובדה שהיום היא חלק בלתי נפרד מהסלט שלנו.
"נכון. בשנות העשרים של המאה שעברה, רבים מיהודי ארץ ישראל שמרו על המסורת של הגולה ולא אכלו עגבניות. בזמנו, הכנסייה הקתולית טענה שאכילת עגבנייה מביאה לידי פריצות, וכך קבעו גם הרבנים של מזרח אירופה. אלו לא סיפורים בעלמא.

"אני זוכרת שסבתה של גיסתי, שעלתה לארץ מאוקראינה, לא טעמה עגבנייה עד סוף ימיה. ביידיש קראו לה 'תפוח טרף' (א טרפהנע עפעל). חוקר הזמר העברי אליהו הכהן טוען שמה שעזר מאוד לבטל את החרם עליה, היה השיר 'עגבנייה עגבנייה', שנכתב בשנת 1926 על ידי המשורר יהודה קרני ועד מהרה הושר בכל רחבי הארץ".

כמו במקרה של העגבנייה, גם היחס השלילי כלפי תפוח האדמה נבע מתערובת של נימוקים דתיים ורפואיים. "הכנסייה אמרה שאסור לאכול אותו כי הוא לא מוזכר בתנ"ך, וגם היה חשש שהוא גורם לצרעת. לא ברור מה הסיבה לכך בדיוק, אבל ייתכן שאנשים מצאו דמיון בין קליפתו הגסה והמחוטטת של תפוח האדמה לבין מראה עורם של החולים. רעיון יותר מתקבל על הדעת קשור להשפעתו של הסוֹלָנין, חומר רעיל שאכן מצוי בצמחים כמו תפוח אדמה ועגבנייה. הוא מרוכז אמנם בחלקים הירוקים של הצמח ולא בפקעת, אך כשהיא מוריקה כתוצאה מחשיפה לאור, מתפתח גם בה סולנין".

אז איך הפך תפוח האדמה מצמח כה דחוי, למאכל ששום ארוחה אינה שלמה בלעדיו?
"זה לא היה פשוט. השקיעו בזה הרבה מחשבה והרבה עבודה. מי שהצליח במשימה היה רוקח צרפתי בשם אוגוסט פרמנטייה, שבמלחמת צרפת-פרוסיה נפל בשבי, ובילה שבע שנים במחנה מעצר גרמני. המזון העיקרי שם היה תפוחי אדמה, ולהפתעתו של פרמנטייה, השבויים שאכלו את הפקעות הללו יצאו מהמלחמה במצב בריאותי מצוין. הוא הבין שיש כאן פוטנציאל תזונתי וכלכלי חשוב, ושכנע בכך את המלך לואי ה-16, שכאמור נרתם לקמפיין".

בזכותו של פרמנטייה, אומרת למדני, התאזרחו תפוחי האדמה במטבחים הצרפתיים. לתהליך תרמו גם המסעדות הגדולות שנוסדו אחרי המהפכה הצרפתית: כל טבח מצא דרכים משלו לבשל ולהגיש את תפוחי האדמה, ורבים מן התבשילים הקלאסיים נקראו על שמו של פרמנטייה. וזו הייתה כבר מהפכה של ממש, כיוון שרק חמישים שנה קודם לכן כתב דני דידֵרו, עורך האנציקלופדיה המודרנית הראשונה, כי "השורש הזה חסר טעם בכל צורה שמכינים אותו".
 

 
מאכלים אחרים שנחשבים היום פופולריים, כמו תירס ושום, אמנם לא הודרו מהמטבח לחלוטין, אבל נחשבו למאכלי עניים. איך הם הצליחו לעלות בדרגה הקולינרית?
"אינני סבורה שהתירס עלה בדרגה. הוא עדיין מאכל של עניים בארצות אירופה, שרבות מהן למדו לאכול אותו בימים של מלחמה או רעב. אני לא מכירה שפים שממציאים מנות יוקרתיות מתירס".

מי שכן רוקח אין ספור מתכוני תירס, היא התעשייה לענפיה השונים. "אחרי שהעולם פענח את תכונותיו, התירס חדר לכל התחומים התעשייתיים. שלושה מוצרים עיקריים מופקים ממנו: עמילן-תירס, סירופ ושמן. מכל אלה, עמילן התירס הוא הפעיל ביותר בתעשייה - ולאו דווקא בתעשיית המזון.

"הוא נוכח גם בראשי גפרורים, במזון לכלבים, בדינמיט, בסיגריות, בסוללות חשמל, בכפפות מנתחים, בכדורים של רובה ציד, בגלולות אספירין ובמשחות שיניים. העמילן הזה נוכח בכל דבק כמעט, ומשום כך גם בגימור ובציפוי של אריגים, עורות ומוצרי נייר שונים. הוא יעיל מאוד בהדבקה, ולא פחות מכך - במניעת הדבקה. לכן מאבקים בו סוכריות ורחת-לוקום, אך גם תבניות המשמשות ליציקה של חומרים פלסטיים ושל מתכות". 

באשר לשום, למדני אומרת כי הוא מעולם לא נחשב אוכל של עניים: "הצרכנים שלו נחלקו לפי אזורי המגורים שלהם, ולא לפי מצבם הכלכלי. באגן הים התיכון היה השום מאז ומתמיד תיבול אהוב ומקובל, בעוד בארצות הצפון, למשל, הוא ממש שנוא. בארה"ב, שהיא ארץ של מהגרים, אוכלי השום המסורתיים הם יוצאי איטליה, יוון ודרום אמריקה, ואילו רבים מיוצאי סקנדינביה או אירלנד עדיין סולדים ממנו.

"לפני שנים אחדות הייתה בארה"ב מגמה קולינרית של ניסיון לחבב את השום על האמריקאים הוותיקים שאינם סובלים אותו. כתבו עליו, המציאו מתכונים חדשים, גאלו משכחה מאכלים ישנים, אך ספק אם גרמו לשינוי. גם אם הסקרים מראים שצריכת השום עלתה, קרוב לוודאי שזה הודות למהגרים ממרכז אמריקה ומדרומה, שמספרם עולה בהתמדה".
 

אם יש תבלין שאינו שנוי במחלוקת, זהו המלח, שנחשב ל"שוטר הטעם". למדני מספקת בספרה תגלית מפתיעה למדי על אודותיו: כמה מן השפים שהגיעו לארה"ב מארצות שבהן למלח המקומי אופי מובהק משלו, היא כותבת, לא מצאו מקבילה למלח שהכירו ממולדתם. הפתרון מבחינתם היה מה שכונה בארה"ב "מלח כשר": מלח גס שנועד להכשרת בשר. לדברי למדני, מבין סוגי המלחים הנמכרים במרכולים בישראל, זה היחיד שאינו מכיל תוספות של כימיקלים. מלחים משובחים אחרים הם מיובאים, יקרים, וקשה להשיגם.

את מספרת בספר שבעולם נהוג להשתמש בלא מעט סוגי מלח - מלח סלעים, מלח ורוד, שחור, אפור. מדוע הם אינם מוכרים בישראל?
"בארץ הם באמת לא נפוצים, כי כאן קבוצת האנשים המבינים באוכל היא קטנה מאוד. בחו"ל הם יכולים לפרנס שלוש חנויות מיוחדות רק למלח, ויש כאלה. אצלנו לא מבינים שום דבר, אז היבואנים הם שקובעים מה יאכלו פה. לאחרונה ראיתי שכתוב על גבינה בולגרית של חברה מסוימת: 'גבינה עם מלח ים טבעי'. מה זה מלח ים לא טבעי?".

מי שנהנה מיחסי ציבור מעולים לאורך ההיסטוריה הוא הדבש, שסגולות המרפא שלו היו שם דבר בעולם העתיק. בימי קדם האמינו שבכוחו של הדבש לטהר את הרוח, את הלב, את המוח ואת הגוף של האדם בעודו בחיים, ולהבטיח לו מנוחה נכונה ושלמה אחרי מותו. המצרים הקדומים, שידעו דבר או שניים על תכונות הריפוי והשימור של הדבש, השתמשו בו לחניטה של מומיות.

גם במרוצת הדורות לא איבד הדבש את המוניטין שלו. בשל היותו מזון המספק אנרגיה רבה, כמו גם תרופה שיש בכוחה לאחות פצעים ולשכך דלקות, הוא היה מצרך חשוב בציודם של צבאות בעִתות מלחמה. המתיישבים הראשונים באמריקה ראו בו תרופה לכל חולי ומכאוב, מכוויות עד עוויתות מעיים ומכאב גרון ועד דיפטֶריה. זה היה הרכיב העיקרי בתכשירים לשטיפה, לגרגור ולבליעה, והמצרך הזמין ביותר לחבישות ולרטיות.
 

האם הדבש באמת יכול למלא כל כך הרבה תפקידים?
"קשה לאמוד מה הייתה מידת יעילותו לכל מטרה רפואית, אבל ידוע שיש לו תכונות אנטיסֶפּטיוֹת, מאחר שאינו מאפשר התפתחות בקטריות. איני עוסקת בדרך כלל באוכל מהבחינה התזונתית או הרפואית, קטונתי. בעניין סגולותיו הרפואיות של הדבש אני סומכת על מומחים מימי קדם ועד ימינו, שהשאירו כתבים רבים העוסקים בכך, והידע שלהם מצטבר ומעשיר מדור לדור".

מלבד ירקות, ארוחת בוקר ישראלית תכלול תמיד שני רכיבים: גבינות וביצים. אלה האחרונות מוגשות לשולחן בצורות רבות – כשהן קשות, עלומות, מטוגנות או רכות. אני שואל את למדני מה יש בהן, שגרם לבני האדם לפתח כל כך הרבה דרכי הכנה. "הביצה עצמה ניחנה בסגולות המאפשרות את כל צורות העשייה האלה", היא אומרת.

"הן אינן 'התפתחות' שהאחראים לה הם שפים יצירתיים שהמציאו מאכלים חדשים. קרוב לוודאי שצורות הבישול והטיגון, וכן הצלייה בגחלים והכבישה במלח או בחומץ, היו ידועות כבר בימים קדומים. מכל מקום, חלקן מתועדות ברשומות ובספרים כבר מימי הביניים".
 
בואי נעבור לגבינות: בעולם אפשר למצוא שפע עצום שלהן, מאות ואולי אלפי סוגים, אבל בישראל עדיין שולטות שתיים - הגבינה הלבנה והגבינה הצהובה. מדוע זה כך?
"גם בישראל יש כבר עשרות גבינות מתוצרת מקומית ועוד עשרות מיובאות, אך במתכונים רבים אנחנו עדיין מוצאים ברשימת החומרים 'גבינה לבנה' ו'גבינה צהובה'. לדעתי, זה מראה על הפער הגדול שקיים כאן בין היומרה שאנחנו 'אומת גורמה' לבין המציאות האפורה למדי. אם כתבי האוכל אינם טורחים להבהיר לאיזה סוג של 'צהובה' הם מתכוונים, כנראה הם עצמם לא מכירים את הסוגים השונים או לא מבדילים ביניהם. וכשזה המצב, איך הקוראים שלהם יכירו?".

חדרי דירתה התל-אביבית הקטנה של למדני גדושים מהרצפה ועד התקרה במאות ואלפי ספרים. כמאה נוספים הושאלו לתערוכה "תרבות האוכל הישראלית", שנפתחה באוניברסיטת חיפה בחודש מרץ והוגדרה כמחווה לכבוד למדני. "אני כל הזמן קונה ספרים, כמו שנשים אחרות קונות שמלות ונעליים", היא מספרת.

"בדרך כלל אני רוכשת אותם בניו-יורק. יצא לי להיות הרבה בעיר הזאת, והכרתי שם את כל חנויות הספרים, בעיקר המשומשים. המוכרים אהבו אותי, כי הם ידעו שאני קונה הרבה. במשך השנים צברתי בביתי הרבה ספרים העוסקים באוכל. בישראל אין ספרייה שמתמחה באוכל, אבל אולי תהיה כזאת בקרוב, באוניברסיטת חיפה, כי הבטחתי להוריש להם כ-1,500 ספרי אוכל שלי".

הידע הנרחב שלה על מאכלים, ירקות ופרות מגיע לא רק מספרים. "בכל מקום שאני מגיעה אליו, אני מיד מחפשת את השכונות של בני המיעוטים – למשל אנשים שבאו מהאיים הקריביים, מג'מייקה. אני הולכת לשווקים ולמסעדות שלהם, חוקרת, לומדת וקונה, ואחר כך מנסה בבית".
 

 
למדני, 85, חיה בגפה. היא גרושה ובתה היחידה נפטרה לפני 11 שנה. הוריה עלו לארץ מרוסיה והתיישבו בעתלית, שם היא נולדה. מגיל שלוש גדלה במושב כפר-חיים שבעמק חפר. היא למדה בבית הספר החקלאי בנהלל, שירתה בגדנ"ע, ולאחר שחרורה עבדה כמגיהה בדפוס "אחדות". בשלהי שנות החמישים עברה לתפקיד עורכת ומפיקה בהוצאת הספרים "עם הספר". כשנוסד הרבעון הספרותי "קשת", במסגרת אותה הוצאה, מילאה בו למדני תפקיד של לקטורית ומזכירת המערכת, וכתבה ביקורות ספרים.

בהמשך עבדה למדני כעורכת וככותבת עצמאית, חיברה פזמונים ללהקת הגדנ"ע, ותרגמה ספרים וכתבות בנושאי תרבות. את משיכתה לתחום האוכל שילבה עם כישוריה ככותבת לאחר שהצטרפה למערכת "לאישה". "הגעתי לשם ב-1967. באותה תקופה רוב החומר שפורסם בלאישה היה מתורגם - רומאן בהמשכים, סיפור השבוע, רכילות על בתי המלוכה באירופה. הייתה שם בסך הכול כפולת עמודים שכללה מתכון אחד ואולי עוד איזו עצה לאחזקת הבית.

"באתי לעורך ואמרתי לו: 'הרי העיתון מיועד לנשים, למה אין בו התייחסות לנושאים שמתאימים להן, כגון גידול ילדים, פסיכולוגיה, זוגיות או פנאי?'. הוא ענה לי שהעיתון נמכר היטב, ולא משנים מה שהולך טוב. אחרי שהיה פיחות גדול וירידה במכירות, הוא חזר אליי ונתן לי אפשרות לערוך מוסף של עשרים עמודים, שנקרא 'לבית'".

למדני לקחה את המשימה בשתי ידיים, וב-1974 החלה לערוך ולהפיק את המוסף. לתוכו רוכזו מדורי ההדרכה של השבועון, שעסקו בתחומים כגון בריאות, חינוך וגינון, ונכתבו בידי בעלי מקצוע. למדני גם יזמה מדורים חדשים, ביניהם "מאכלי עדות" ו"עוגת השבוע", שהתבססו על מתכונים של קוראות וצברו פופולריות רבה.  

ב-1993 פרשה מעבודתה בלאישה, אך עד לפני כמה שנים המשיכה לכתוב בעיתון בענייני אוכל. במדור "שאלה של טעם" ענתה על שאלות הקוראים, ובמוסף האוכל החדש של העיתון, "שף", כתבה מדור בשם "טעם של ספרים" שעסק בתרבות האוכל. "קראתי המון, היה לי המון ידע, ורציתי להביא אותו לאנשים בצורה לא אקדמית. המדור ההוא היה הבסיס לשני ספריי, יחד עם חומרים שהצטברו לי במשך עשרים שנה, כשבמהלך הזמן הרחבתי ושיניתי דברים בהתאם למה שקראתי ולמדתי".

לספרה הנוכחי קדם "מסע מסביב לשולחן" (ראה אור בהוצאה עצמית), שהוקדש גם הוא לקולינריה, אולם מזווית אחרת: שם עסקה למדני בהשפעות שונות של האוכל על חיינו. בין היתר בדקה מה המשמעות של צבעים באוכל, מהו אוכל של נשים ומה של גברים, כמה אוכלים ואיפה, מהי מסיבת קוקטייל, איך נולד הסכו"ם ועוד ועוד.

עיסוקה בתרבות האוכל התבטא גם מעבר לעיתונות ולספרים. מאמרה "אוכל כמצרך תרבותי" הופיע בקטלוג של תערוכה לתלמידי תיכון שהוצגה בחמישה מוזיאונים בישראל. מאמר אחר שכתבה, "מסדר אבירי המנגל", פורסם בקטלוג התערוכה של בוגרי בית הספר לעיצוב "אסכולה" שעסקה בנושא.
 

את מצטטת בספרייך עשרות ספרים ואלפי מקורות. מתי את מספיקה לקרוא הכול?
"הכתיבה נמשכה שנים רבות, שבהן לא חדלתי לקרוא. לא תמיד אני צריכה לקרוא ספר שלם כדי למצוא את מה שאני מחפשת. לעתים מספיק פרק אחד, ולעתים קטע אחד בתוך לקסיקון או אנציקלופדיה".

לכל פרק בספר את מצרפת מתכונים מתאימים. מאיפה הם מגיעים?
"המקורות שונים. חלק מהם מסורתיים, כמו במתכון לעגבניות ירוקות מטוגנות מדרום ארה"ב, או ה'למבילאדי', רסק לימון כבוש מטריפולי. יש מתכון של המטפלת שלי, שהיא מסרילנקה, ויש אחד מחברה שלי שגרה בפריז. כשאני לא מזכירה את המקור של מתכון, סימן שהוא 'שלי', כלומר שהמצאתי אותו או ששכללתי אותו לבלי הכר".

למדני מספרת כי באמתחתה חומרים על סוגי מזון נוספים שלא הוכנסו לספר מסיבות שונות, כמו מרציפן, פולנטה, מרק עוף וקטשופ. ויש גם "קבוצה שלמה של מזונות שהם בגדר 'משפחות מרובות מאכלים', כמו קוסקוס, פסטה וסושי".

את מתכננת ספר נוסף?
"יש לי חומר ליותר מספר אחד, אך בגלל מחלתי, אני חוששת שלא אצליח להתגבר על העבודה שכרוכה בהוצאתם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg