יהדות בלי דתיים, מזרחים וימניים
"אם האנציקלופדיה "זמן יהודי חדש" נועדה לעסוק בתרבות היהודית על כל זרמיה, לא הגון שתערך רק בידי חילונים. חברי מערכת זמן חדש חייבים לספר לעצמם ולנו שהיהדות היתה דת עד שהפכה לתרבות בזכות חילוניים מורדניים כמוהם". אסף ענברי על "זמן יהודי חדש", אנציקלופדיה חדשה ליהדות חילונית
"למודרניות היהודית אופייניים פלורליזם ומורכבות", כותב ירמיהו יובל, העורך הראשי של "זמן יהודי חדש". " למצב היסוד היהודי המודרני אופייני שאין עוד דגם אחד ויחיד ירמיהו יובל, העורך הראשי של "זמן יהודי חדש". " למצב היסוד היהודי המודרני אופייני שאין עוד דגם אחד ויחיד.
שלפיו ניתן להיות יהודי", ולכן "אין עוד משמעות, בעיני, להבחנה הישנה בין יהודי'מתבולל' לשאינו מתבולל. אין בזמננו אדם חושב שאינו מתבולל מבחינות שונות, כיוון שיש לו מעגלים רבים, מקצתם מנוגדים, של זיהוי עצמי ונאמנות חלקית".
כלומר, עד העידן המודרני לא התאפיינה התרבות היהודית בפלורליזם ובמורכבות. עד העידן המודרני היה דגם אחד ויחיד שלפיו ניתן להיות יהודי. עד העידן המודרני היה ליהודים מעגל-זהות אחד ויחיד, אטום להשפעות זרות.
זה הרציונל של "זמן יהודי חדש". ניסוח אחר שלו מתנוסס על גב כריכותיהם של חמשת הכרכים: "בשתי מאות השנים האחרונות נוצרה תרבות יהודית חדשה, שופעת ורב-תחומית, שאופייה מודרני וחילוני בעיקרו. זוהי יצירה תרבותית שלא ניתן למצות אותה בתוך הגדרה יחידה, ונפגשים בה מקורות יניקה יהודיים, העושר של תרבות העמים, והחוויה הישראלית בחתך רחב".
כלומר, נפל דבר. עד לפני מאתיים שנה לא היתה התרבות היהודית שופעת ורב-תחומית. עד לפני מאתיים שנה אפשר היה למצות אותה בהגדרה יחידה. עד לפני מאתיים שנה לא נפגשו בה מקורות יניקה יהודיים והעושר של תרבות העמים. רק כשנעשתה חילונית בעיקרה, היא נעשתה שופעת ורב-תחומית, בלתי ניתנת למיצוי בהגדרה יחידה, ופתוחה לעושרן של תרבויות אחרות.
האם ירמיהו יובל, או מי שניסח את גב הכריכה, מסוגל "למצות בהגדרה יחידה" את התרבות היהודית הקדם-מודרנית? האם התרבות היהודית של תור הזהב בספרד, למשל, ניתנת למיצוי בהגדרה יחידה? הרי היא כללה ענפי יצירה הלכתיים, פילוסופיים, מיסטיים, ספרותיים ומדעיים - אותם "מעגלים רבים, מקצתם מנוגדים, של זיהוי עצמי ונאמנות חלקית", שירמיהו יובל מאפיין באמצעותם את היהדות המודרנית.
האם איש הלכה, פילוסוף ערבי-אריסטוטלי ורופא-חצר כמו הרמב"ם, או פרשן מקרא מהפכני, משורר, אסטרונום, אסטרולוג ואיש העולם כמו ר' אברהם אבן-עזרא, פעלו בדלת אמותיה של תרבות מסתגרת וקופאת על שמריה?
וספרד המוסלמית היתה רק אחת מזירות התרבות היהודית בימי הביניים. בספרד הנוצרית נכתב "ספר הזוהר". בבבל ובשאר ארצות הח'ליפות העבאסית, בצד ההגמוניה של ה"גאונים"
לא אז ולא אי פעם. התרבות הירושלמית של תקופת הבית הראשון דגלה במונותיאיזם, בתיאוקרטיה ובריכוז הפולחן, וקידשה לפיכך את בית דוד, את מעמד הכוהנים ואת הקנאות הרצחנית ( "ויאמר משה אל שופטי ישראל: הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל-פעור" ; "ויורידם אליהו לנחל קישון וישחטם שם" ), ואילו התרבות הצפון-ישראלית דגלה במיזוג תרבויות, ולפיכך התירה ואף עודדה נישואי תערובת וייבוא של אלים ומנהגים נוכריים.
שתי התרבויות כאחת ניזונו, שלא לומר עוצבו מלכתחילה, ממגעיהן עם תרבויות מסופוטמיה ופניקיה, פלשת ומצרים, ארם וערב. ושתיהן כאחת היו דינמיות ועתירות ויכוחים לא פתורים, כפי שעולה בבירור ממגילת רות, שהשתיתה דווקא את בית דוד על נישואי תערובת, או מהניגוד המביך בין תפיסת הנביא כאיש מוסר מיוסר כדוגמת ירמיהו לבין תפיסתו כמכשף מפחיד, כמו בסיפור על אלישע שהצמית במבטו את פרחחי בית-אל שלעגו לקרחתו, "ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים". תרבות הומוגנית? לא דובים ולא יער.
ואחרי שיבת ציון עשו פה משהו הומוגני? תקופת הבית השני התאפיינה, כידוע, בהטרוגניות שצונתה בדיעבד "שנאת חינם". ארץ ישראל הפרסית, ההלניסטית והרומית נלאתה לשאת את המתחים בין הצדוקים לפרושים לאיסיים למתייוונים לסיקריקים לשומרונים לנוצרים הראשונים - ומחוץ לארץ ישראל, צפונה ונגבה וקדמה וימה, נוצרה אז הפזורה היהודית הרב-לשונית והרב-תרבותית שהיא הווייתנו עד היום. מאז חורבן שומרון בידי האשורים בשנת 722 לפנה"ס וחורבן ירושלים בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, "יש עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", כדברי המן.
בירושלים של שלהי תקופת הבית השני התגוררו יהודים "מכל עם ועם אשר תחת השמים", לפי עדותו של אחד מתלמידי ישו (מעשי השליחים ב 5): יהודים מ קדוקיה, מפונטוס, מפריגיה, ממפיליה (חבלים שונים של תורכיה דהיום), יהודים מ"מחוזות לוב הסמוכים לקי?רניה", יהודים מאיפה לא, שדיברו איש איש בשפת ארץ מוצאו. כשישעיהו מתנבא על קיבוץ גלויות, הוא מונה בין תפוצות ישראל את אשור, מצרים, פתרוס (מצרים הדרומית), כוש (סודן או אתיופיה), עילם (שברמת איראן), שנער (בבל), חמת (שבצפון-סוריה) ואיי הים. מפה עולמית זו של הפזורה היהודית, שככל הנראה נתחבה לפיו של הנביא בידי סופר מקראי שחי בתקופת הבית השני, היא תעודת הלידה של הזהות היהודית, שנעשתה פלורליסטית ומורכבת, לפי ירמיהו יובל, רק בעידן החילוני המודרני.
פיצולו של העולם היהודי בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית היה לא רק לשוני, גיאוגרפי ואתני. הוא היה גם, וזה העיקר, פיצול דתי. "לפנינו עולם יהודי מפוצל משני עברי הים התיכון", כדברי אריה אדרעי ודורון מנדלס ( " קשת החדשה", גיליון מס' 20), עולם יהודי שבו "כל צד אינו יכול לשמוע או לקרוא את הקורפוס הנגדי".
"אנשים שהרבו פטפוט ממקור ארצי בלבד, ואין בהם מאומה מן האלוהי" - הווה אומר: בעיני יהודי המערב, חז"ל היו חילונים. הם חילנו את היהדות כשהעמידו את התורה שניתנה בסיני על התורה שבעל פה, שלא בשמים היא.
ושוב: מתי היה אחרת? נביאים שגימדו את חשיבותו של פולחן הקורבנות ("כי חסד חפצתי ולא זבח") היו חילונים מנקודת ראותם של הכוהנים. הרמב"ם חילן את היהדות ברציונליזציות שלו לטעמי המצוות ובסטריליזציה ( "שלילת התארים" ) של אלוהים, כפי שטענו נגדו ר' חסדאי קרק, ור' יוסף אלבו. המקובלים חילנו את היהדות כשזנחו את סיפור הבריאה המקראי לטובת התיאוריה של פלוטינוס בדבר נביעתו הספונטנית המתמדת של היש מן האין, וכשהעניקו לקב"ה שכינה להתייחד איתה כדרך שהבעל התייחד עם עשתורת.
אבל ירמיהו יובל וחברי מערכת "זמן יהודי חדש" אינם יכולים להשלים עם העובדה שיהדות היתה מאז ומעולם תרבות הטרוגנית ודינמית, שניזונה מאז ומעולם ממגעיה עם תרבויות שכנות וממהפכות פרשניות חילוניות לשעתן. הם חייבים לספר לעצמם ולנו שהיהדות היתה דת עד שהפכה לתרבות בזכות חילונים מודרניים כמוהם.
האנציקלופדיה מומנה על ידי הנדבן פליקסוזן, שהשתתף עד כה, בין השאר, במימונה של "מית"ר - מכללה ליהדות כתרבות". בראשות מית"ר עמד העשור יאיר במשך החולף צבן, שהציע לפוזן להוציא לאור "אנציקלופדיה של התרבות היהודית בעידן המודרניזציה והחילון", כדבריו בעמוד הראשון של "זמן יהודי חדש". מה הניע אותו? "סברתי כי ראוי שהציבור המגדיר עצמו כחילוני ילמד מהי משמעותה של החילוניות".
אנציקלופדיה לחילונים, על משמעותה של החילוניות: זה מה שצבן הציע לפוזן, וזה מה שפוזן שמח לממן. ב-2006 פירסם פוזן מאמר בספר "תרבות היהדות החילונית" בעריכת יעקב מלכין (מייסד מית"ר ומחבר הספרים "במה מאמינים יהודים חילונים" ו"יהדות ללא אל" ), ובו בישר שבקרוב תצא בכספו "אנציקלופדיה של היהדות החילונית", כהגדרתו.
האנציקלופדיה המובטחת רואה אור במסגרת "ספריית פוזן לתרבות יהודית", וכותרת המשנה שנתנו לה עורכיה היא "תרבות יהודית בעידן חילוני". " תרבות יהודית" - כלומר, לאו דווקא חילונית. אבל האם זו אכן עמדתם של העורכים? ירמיהו יובל מסביר במבוא שהאנציקלופדיה נועדה לסקור את "יצירת רקמתה של התרבות החילונית היהודית ברבע האלף האחרון", ובהזדמנות זו הוא מסנגר על החילוניות מפני משמיציה הדתיים: "האינטרס החילוני הנעוץ בעולם הזה אינו חומרי או תועלתני גרידא", והפעלתנות החילונית "אינה מכוונת אך ורק לרכישת מושאים חיצוניים - נכסים, עוצמות, כיבודים והכרה חברתית".
דוד שחם, העורך הכללי, מודיע לקורא שהאנציקלופדיה תעזור לו למצוא תשובה לשאלה "במה אני יהודי אם איני מקיים מצוות?", ומכאן שהאנציקלופדיה מיועדת לחילונים התוהים על יהדותם, לא ליהודים (חילונים, מסורתיים, דתיים או חרדים) התוהים על תרבותם. ויאיר צבן, במסתו החותמת את האנציקלופדיה (גרסה קודמת שלה הופיעה תחת הכותרת "יהודי חילוני לא מבויש" בספר "אנו היהודים החילונים" בעריכת דדי צוקר), כותב ש"החילוניות מייצגת לא ריקות אלא דווקא מל? אות מתחדשת של חיי הרוח והחברה".
ברור אפוא מדבריהם של שלושת העורכים הבכירים שאין זו אנציקלופדיה לתרבות יהודית אלא אנציקלופדיה ליהדות חילונית; אנציקלופדיה שנועדה להציג את עגלתה המלאה של החילוניות.
דא עקא, שעגלתה של התרבות היהודית המודרנית מלאה הוגים ויוצרים דתיים, דתיים לשעבר ודתיים במובן הנפשי-רליגיוזי. פנתיאון ההגות היהודית המודרנית אינו יכול שלא לכלול הוגים דתיים כמו הרב קוק, הרי"ד סולובייצ'יק, ליאו בק וישעיהו ליבוביץ', והוגים רליגיוזיים כמו פרנץ רוזנצווייג, א"ד גורדון, מרטין בובר, הוגו ברגמן ועמנואל לוינס. ופנתיאון הספרות היהודית המודרנית אינו יכול שלא לכלול סופרים ומשוררים דתיים כמו הרמח"ל, ר' נחמן מברסלב ועגנון, או סופרים ומשוררים בוגרי ישיבות כמו מנדלי, יל"ג, ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברנר וגנסין, או סופרים ומשוררים רליגיוזיים כמו קפקא, אצ"ג, אמיר גלבוע ויונה וולך. אדרבא, כמעט כל ההגות היהודית המודרנית החשובה והמעניינת באמת, ומרבית הספרות היהודית המודרנית הגדולה באמת (נחזור: ביאליק, קפקא, עגנון, אצ"ג), נוצרה בידי יהודים דתיים, או חניכי בית הכנסת ובית המדרש, או בעלי עמדה נפשית רליגיוזית.
מנחם ברינקר, עורך המדור המוקדש להגות היהודית המודרנית, יודע זאת היטב. לכן צלל ברשימת האישים של המדור את ההוגים הדתיים שצוינו לעיל, ונוספים. "דווקא מי שלא ראו בזהות היהודית זהות שכמו נתונה בקופסה, מוגדרת אחת ולתמיד על ידי'עיקרים' אלה או אחרים, אלא ראו בה זהות שבהתהוות מתמדת פתוחה לשינויים", הוא כותב, "דווקא הם הכירו באחריותם כלפי העתיד היהודי. הם גם שירתוהו בנאמנות, ביוצרם כל מה שהוא חדש בהוויה היהודית ובתרבות היהודית של מאתיים השנים האחרונות".
נכון מאוד. אבל אם ברינקר צודק, מה יהא על הרציונל של "זמן יהודי חדש"? הרי כשברינקר מדבר על אלה שראו את היהדות כ"זהות שבהתהוות מתמדת פתוחה לשינויים", ושחידשו את פניה במאתיים השנים האחרונות, הוא מתכוון מן הסתם לכל הוגיה ויוצריה, לאו דווקא לחילונים שביניהם.
במילים אחרות: אם האנציקלופדיה נועדה לעסוק בתרבות היהודית המודרנית על כל זרמיה, הרי שאין היא מיועדת רק לחילונים, ואם אינה מיועדת רק לחילונים, לא הגון שתיערך רק בידי חילונים; לא הגון, לא רציני ולא מעניין. ומאידך גיסא, אם האנציקלופדיה נועדה לעסוק ב"יהדות החילונית", כדברי פליקס פוזן, הרי שלא רלוונטיים לה כל ההוגים הדתיים והרליגיוזיים שברינקר שיבץ בה.
מילא ההוגים הדתיים והרליגיוזיים - מדורים שלמים באנציקלופדיה הזאת אינם רלוונטיים לתכליתה המוצהרת.
מה עושה כאן, למשל, רוב המדור "זיכרון, מיתוס והיסטוריה", המוקדש לנושאים כמו "נשים זרות בתנ"ך", "הזרמים והמחלוקות בתקופת הבית השני", "התהוותה של היהדות הרבנית" ו"יהודים ונוצרים בימי הביניים"?
מה עושה כאן רוב המדור "תנועות לאומיות וחברתיות", המוקדש לנושאים כמו "מעורבות יהודית בפוליטיקה הליברלית בצפון-אמריקה עד 1945", " השמאל היהודי בקיסרות האוסטרית" ו"נשים יהודיות בגל הראשון של הפמיניזם בעולם"?
מה עושה כאן המדור "החברה הדתית מול החילון והמודרנה"?
מה עושה כאן המדור "יהודים ולא יהודים בזמן החדש", המוקדש לנושאים כמו "נוצרים ציונים", " גישות איסלאמיות בנות ימינו ליהדות, יהודים וישראל", " הפתרון הסופי", " חסידי אומות העולם בתקופת השואה" ו"מכחישי השואה" ?
ומה עושים באנציקלופדיה, אם אינה אנטישמית, מאמרים על "יהודים במדע וברפואה" ועל סוציאליסטים ממוצא יהודי כמו קרל מרקס, פרדיננד לסל, רוזה לוקסמבורג, ליאון טרוצקי, אוטו באואר, ליאון בלום ופייר מנדס-פראנס? אם "תרבות יהודית", חילונית או אחרת, היא מה שיהודים יוצרים בתור יהודים ולמען יהודים - איך שייך לה קרל מרקס? איך שייכות לה "נשים יהודיות בגל הראשון של פמיניזם בעולם" ? איך שייך לה לודוויג זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו?
אף אחד מן הנושאים והאישים הללו אינו רלוונטי לאנציקלופדיה שנועדה לסקור, כדברי העורך הראשי, את "יצירת רקמתה של התרבות החילונית היהודית" ולספק לקורא", כדברי העורך הכללי, תשובות לשאלה "במה אני יהודי אם איני מקיים מצוות" - ודווקא נושאים ואישים המתבקשים מאוד לעניינה נעדרים ממנה משום מה. אבל תכף נבין מדוע.
"בחרנו בכינוי 'מבט אנציקלופדי' כדי להבדיל בינו לבין אנציקלופדיה רגילה", מסביר העורך הכללי, ואילו העורך הראשי מדבר על "חיבור לסירוגין אנציקלופדיה"
הראשי מדבר על "חיבור לסירוגין אנציקלופדיה , "מפעל אנציקלופדי" ו"מבט פנורמי". הואיל וזו לא בדיוק אנציקלופדיה, היא פטורה מכיסוי מלא ככל האפשר של תחום עניינה, וחופשייה "לדגום" בלבד, כדברי העורך הכללי, נושאים ואישים חשובים בעיני עורכיה.
נעבור אפוא שוב על פנתיאון "ההגות היהודית המודרנית", ונחפש למשל את נחמן קרוכמל (רנ"ק), מחבר "מורה נבוכי הזמן" שביאליק הגדירו כספר ההגות היהודי החשוב ביותר בעת החדשה. אין רנ"ק. הוא לא די חשוב בעיני עורך המדור, או בעיני העורך הכללי, או הראשי. ומה עם ביאליק עצמו, מנסח מצע" של התרבות העברית? אין ביאליק במדור ההגות. אין גרשם שלום, ההיסטוריוסוף המעמיק ביותר של חזונות הגאולה היהודיים והציוניים. אין אברהם יהושע השל, התיאולוג הגדול של החוויה הדתית.
אבל יש חנה ארנדט. הבנאליות של האופנה. "מעטים הוגי המאה ה-20 שהשפעתם היתה גדולה יותר מזו של חנה ארנדט", מתלהבת עדית זרטל, והגזמתה אינה פראית, כמסתבר, בעיני עורך המדור ובעיני העורך הראשי, אף ששניהם פרופסורים לפילוסופיה. זאת ועוד: מאחר שלדעת זרטל ולדעת עורכיה אי אפשר להגזים בחשיבותה של חנה ארנדט, לא מוגזם לייחד ערך גם לברנאר לזאר, עיתונאי יהודי צרפתי שפעל למען דרייפוס ומת "בודד ונשכח, הן מלב ידידים הן מלב יריבים", כניסוחה של זרטל.
תשאלו: אם הוא כל כך לא חשוב, אז למה הוא חשוב? בסוף הערך שכתבה עליו, זרטל מסבירה: "מי שתרמה יותר מכל אחד אחר להפיח חיים ברעיונותיו ובכתביו הנשכחים של לזאר היתה הפילוסופית חנה ארנדט (ר' ערך במדור זה), שערכה ופירסמה מאמרים שלו בתרגום לאנגלית, והושפעה ממנו מאוד". כלומר , הערך על לזאר הוא עוד ערך על ארנדט.
ואם לדגום עוד דגימה: חנן חבר, מחבר הערך "ספרות ישראלית", פותח אותו, איך לא, באנטון שמאס, כשם שאת חטיבת המסות שהוזמנו מסופרים וממשוררים למדור "העברית ולשונות היהודים" פותח, איך לא, המשורר סמיח אל-קאסם (המצהיר במסתו שאינו כותב שירה בעברית). אין טעם להעיר לחנן חבר שאנטון שמאס לא פירסם עמוד אחד של ספרות עברית מאז "ערבסקות" (1986), ושהוא היגר מזמן למישיגן. בשביל חבר, שמאס היה ונשאר סופר שאין ערוך לישראליותו, לגדולתו ולחשיבותו.
עובדה: "בצד יצירתו המקורית עסק שמאס גם בתרגום יצירותיו של אמיל חביבי לעברית", ו "מפעל זה הוא גולת הכותרת בתהליך מתמשך של חדירת הספרות הפלסטינית לקאנון של הספרות הישראלית". " התהליך המתמשך" הזה "מערער את היהודיות של קאנון הספרות הישראלית", מתמוגג חבר, ואין טעם להעיר לו ש"חדירת הספרות הפלסטינית לקאנון של הספרות הישראלית" מתרחשת רק בחלומותיו הפוסט-ציוניים. אין טעם להעיר לו - אבל איפה העורך הכללי או הראשי של "זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני", הרואה אור במסגרת "ספריית פוזן לתרבות יהודית"?
12 עורכים ו-217 כותבים השתתפו בפרויקט האנציקלופדי הזה. לא כולם פוסט-ציונים כעדית זרטל וחנן חבר, אבל כמעט כולם חילונים אנשי שמאל. איש מרצ יזם את הפרויקט, ניהל אותו וערך את המדור על מדינת ישראל, וקשה לשער שהעורך הראשי או העורך הכללי או מישהו מבין עורכי המדורים הצביע אי פעם ימינה מהעבודה. כל העורכים אשכנזים. רוב הכותבים אשכנזים. ישראלים אשכנזים חילונים אנשי שמאל. האם ראוי לסקור ולפרש - לא כל שכן לדגום-את התרבות היהודית המודרנית רק מנקודת ראותם של ישראלים אשכנזים חילונים אנשי שמאל? "למודרניות היהודית אופייניים פלורליזם ומורכבות", כותב , כזכור, העורך הראשי. לכמה פלורליזם ומורכבות אפשר לצפות כאן?
"המהלך כיום ברחובות מאה שערים מקבל את הרושם כי לפחות שלושה מחמישה חומשי תורה הוקדשו להוראת דרכי הלבוש של היהודי", כותב בלעג יוסף דן, עורך המדור על החברה הדתית. לכמה פלורליזם ומורכבות אפשר לצפות ממערכת המסמיכה חילוני לערוך את המדור על החברה הדתית?
מה שמחזיר אותנו לשאלה: מה בכלל עושה מדור כמו "החברה הדתית מול החילון והמודרנה" באנציקלופדיה שעניינה היהדות החילונית? ובכן, מדור אנתרופולוגי זה עושה באנציקלופדיה מה שעושים בה שאר המדורים שאינם רלוונטיים לתכליתה המוצהרת: הוא עוזר להתפיח קובץ מאמרים על יהדות חילונית לכדי אנציקלופדיה בחמישה כרכים. אם לומר זאת בסגנונו של עורך המדור: המדפדף ב"זמן יהודי חדש" מקבל את הרושם כי לפחות שלושה מחמשת כרכיו עוסקים בענייניהם השונים והמשונים כי אין הרבה מה לספר על היהדות החילונית. סיפורה של התרבות היהודית המודרנית, לא סיפורה של היהדות החילונית, הוא זה המצדיק היקף אנציקלופדי - ואיך יסופר בהיקף אנציקלופדי בלי דתיים, בלי מזרחים ובלי ימניים בצוות העורכים?
מאחר שמוטב לא לשרבב תרעומת מגדרית אם אין לה נגיעה ממשית לתחום עניינו של הפרויקט הנדון, נעלים עין מכך ש-11 מ-12 עורכי האנציקלופדיה הם גברים. לעומת זאת, קשה להעלים עין מכך שעשרה מהם ישראלים. זו אנציקלופדיה על התרבות החילונית היהודית, לא על התרבות החילונית הישראלית, ומותר לצפות לפיכך, אם לא לייצוג שוויוני, לפחות לייצוג כלשהו של יהדות ארצות הברית, צרפת ורוסיה - התפוצות העיקריות - בצוות העורכים. והנה, שני חברי המערכת הלא-ישראלים היחידים, שניהם קנדים. אחד מתפוצת טורונטו, השני מתפוצת מונטריאול. פלורליזם.
כואב לחשוב על ההזדמנות שהוחמצה כאן. נדמיין לעצמנו שולחן עגול שסביבו יושבים פרופ' ירמיהו יובל, הסופרת סינתיה אוזיק, הרב עדין שטיינזלץ, המשוררת וחוקרת המיסטיקה היהודית פרופ' חביבה פדיה, הפילוסוף אלן פינקלקראוט, אירינה ורובלגולובקינה, עורכת הרבעון " זרקאלו", פרופ' סמי סמוחה, חוקרת ספרות היידיש פרופ' רות וייס מאוניברסיטת הארוורד והרב יואל בן-נון, ונקבל את הפרויקט היהודי שלא בוצע ולא יכול להתבצע בידי יהודים שאינם פלורליסטים.
המחסור בפלורליזם בולט במיוחד במדור "הספרויות והאמנויות", בעריכתם של דן מירון וחנן חבר, מן הטעם הפשוט שמירון כתב לבדו את רוב הערכים הנרחבים של המדור. מדובר במדור החשוב ביותר בפרויקט כולו: המדור המוקדש להגדרת התרבות היהודית המודרנית ולהגדרת המודרניזם עצמו, לסקירת הספרות היהודית המודרנית ולסקירת הספרות העברית המודרנית, לסקירת ספרות ההשכלה העברית ולסקירת הספרות הארצישראלית.
והנה, מירון כתב לבדו על כל אלה, וגם על המודרניזם בתיאטרון העברי, וגם על מרכזי התרבות העברית באודסה, בוורשה ובווינה, וגם על "חייה הנמשכים של היידיש". כ-90 עמודי אנציקלופדיה, שהם כ-180 עמודי ספר (כ-160 עמודי ספר, בניכוי האיורים), כתב האיש בזרוע נטויה ובלי לציין בסו פ? י מסותיו פריט ביבליוגרפי אחד לרפואה, והסתפקותו בעצמו היתה צורמת פחות אלמלא רוממות הפלורליזם בגרונו: "הופעת התרבות היהודית החדשה", הוא כותב במסת המבוא של המדור, "הולידה רצפים של התפתחויות תרבותיות הטרוגניות ביותר, שאי אפשר להגדיר אותן הגדרה נורמטיבית מלכדת", ומאחר שיש משהו מונוליטי מדי בדיבור על "תרבות יהודית" או על "ספרות יהודית", " מוטב אולי לדבר על תרבויות יהודיות חדשות, כמו שצריך לדבר גם על ספרויות יהודיות מודרניות" (שימו לב לגלישה מה"מוטב אולי" ההססני-כביכול אל ה"צריך" הפסקני), ובקיצור : "באווירתה התרבותית של תקופה זו גברה הנטייה להכרה בייחוד ובריבוי של הקולות התרבותיים השונים".
ריבוי קולות, מירון? בוא נתחיל בשניים-שלושה.
נא להמתין לטעינת התגובות
