צרעת – בעיה דתית
המגמה החינוכית של חכמים, להרגיל את האדם להקפיד בלשונו, מתנגשת עם המציאות האנושית של רחמים כלפי הסובלים הריאליים, הקיימים סביבם. תמר ביטון עם מדרש ומתכון לפרשת מצורע
פרשת המצורע מושכת אותנו לכיוון של קריאה סמלית: "זאת תהיה תורת המצרע – תורת המוציא (שם) רע (מדרש ויקרא רבה, פרשה טז). הנוטריקון המדרשי אינו מופרך –כבר בפרשה עצמה הצרעת אינה נתפסת כבעיה רפואית בלבד, כי אם בראש ובראשונה כבעיה דתית, והראיה לכך היא כי המאבחן והמטפל בה אינו איש רפואה, אלא איש דת - הכהן. מה גם שאם נרחיב את היריעה לסיפורים המקראיים בהם לוקים הגיבורים בצרעת, ניווכח כי בפשט הכתובים נתפסים נגעיהם כעונש ישיר להתנהגות חברתית פסולה (כך במעשי מרים, יואב, גיחזי, המלך עוזיהו ועוד).
חז"ל מייחדים את הצרעת לעונש על עניינים שבדיבור הפה – "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת ה, ה). באופן ציורי נראה כאילו פיו של האדם שנפער ושילח החוצה את לשון הרע, משתקף בבשר הנפער ומוציא החוצה את המוגלות הפנימיות. גם בידודו של המצורע נתפס במדרש כעונש סימטרי לחטא לשון הרע - "הוא הפריד בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב" (ערכין טו, עב). הבידוד מצטייר כתהליך חינוכי שתכליתו הגברת המודעות להשלכותיו של הדיבור על המרקם החברתי של הקהילה.
טקס ההיטהרות של המצורע מורכב מסדרת מעשים פולחניים המזמינים פרשנות אלגורית. כמו שעולה מפיוט יניי (לעיל) המתבסס על מדרשים שונים, לכל מרכיב בטקס יש מגמה חינוכית: שתי הציפורים מסמלות את צפצוף הקול, חטא הדיבור שברקע. הארז והאזוב – היסוד הגבוה ביותר והשפל ביותר בעולם הצומח - מסמנים את רום לבבו של האדם שהנה חוזר ונכנע מול אלוהיו, והדם המתערב במים החיים – מסמן את לידתו המחודשת של החשוב כמת אל עולם החיים.
הרובד הסמלי שובה אמנם את הלב, אך לא ניתן להתעלם מהרובד הריאלי, הרפואי והאנושי של המחלה. שני הרבדים רוחשים בו-זמנית ומושכים במקביל לכפל פנים במצורע: האם הוא מבודד כדי למנוע הידבקות, או שמא כדי לעבור תהליך חינוך מחדש? האם נאמר עליו "על שפם יעטה" (ויקרא יג, מה) כדי ש"יהיו שפתיו מדובקות זו בזו" (מועד קטן טו, עא) ולא ידבר לשון הרע, או פשוט "להפסיק ריח רע היוצא מפיו שלא להזיק את הבריות"
דוגמא לכך ניתן לראות בהשוואה בין שתי מקבילות מתקופת האמוראים, המביאות קובץ המלצות "תברואתיות" לזהירות מפני מגע עם מצורעים, כגון לא להלך לצדו של מצורע בשעת הרוח, להקפיד שלא לאכול ביצים ממבואה שגר בה מצורע, וכן הלאה. המדרש בויקרא רבה עוסק בכוחו של הדיבור, ולכן ניכר כי הוא מושך לקוטב החינוכי-מטפורי של הצרעת. מסופר שם על ריש לקיש, שכאשר היה נתקל במצורע במדינה היה רוגם אותו באבנים וקורא – "חזור למקומך ואל תזהם את הבריות!" (מדרש ויקרא רבה טז, ג). קשה להאמין שחכם ירגום חולה אומלל ויעליב אותו מתוך חשש להידבקות – ברור כי הנופך המוסרי-דתי של המחלה מתלווה ביתר שאת למשמעויות של ה"זוהמה" שמפיץ המצורע.
מאידך, במקבילה בתלמוד הבבלי במסכת כתובות מובא אותו קובץ המלצות לזהירות ללא הסיפור על ריש לקיש, ובמקומו מסופר סיפור הפוך, על ר' יהושע בן לוי שהיה מתערב בין המצורעים ולומד עימם תורה.חכם מיוחד זה, שאינו חושש ממלאך המוות, מאמין שכוח האהבה שבתורה מגן ומחסן מפני ההידבקות: "אמר - איילת אהבים ויעלת חן – אם חן מעלה על לומדיה - אגוני לא מגנא?" (כתובות עז, עב).
חשוב לראות כי הסוגיה במסכת כתובות אינה עוסקת כלל בדרשנות של לשון הרע, אלא בשאלה קשה של מציאות: האם ניתן לכפות גירושין על מוכה שחין? מתוך הריאליה של התמודדות הלכתית עם בני אדם סובלים ובני משפחותיהם, מצטייר לסיפור סוף אחר של חן, אהבה ורחמים.
מעניין לראות שאגדה אחרת מפגישה את אותו ר' יהושע בן לוי עצמו עם המשיח, כשהוא מופיע בדמות מצורע היושב בשערי רומי בחברת מנוגעים, מתיר וקושר את תחבושותיו... (סנהדרין צח, עא).
תמר ביטון לבית רביצקי, נשואה לדוד ואם לאליה, ראות, אמרי ודרור-שלום, היא תושבת ירוחם ושותפה בהקמה ובניהול של בית המדרש היוצר "במדבר", מדרשת הבנות הקהילתית "באר" והמדרשיה ? המדרשה? התיכונית "קמה".
לשון ברוטב
"רבן גמליאל אמר לטבי עבדו: צא קנה לנו חתיכה טובה מן השוק. יצא והביא לו לשון. לאחר ימים אמר לו: צא קנה לנו חתיכה רעה מן השוק. יצא והביא לו לשון... אמר לו: אדוני, ממנה הטובה וממנה הרעה. כשהיא טובה - אין טובה ממנה, וכשהיא רעה - אין רעה ממנה. (על פי מדרש ויקרא רבה לג, א).
מתכון ללשון ... שאין טובה ממנה! מאכל משפחתי שנתייחד אצלנו לראש השנה ולליל הסדר.
בטרם כל:
1 לשון עגל טרייה, במשקל 1-1.5 ק"ג
15 שיני שום קלופות
חרדל מוכן
מלח ופלפל שחור גרוס לפי הטעם
4 עלי דפנה
גרגרי פלפל אנגלי
יציר נברא:
יום לפני ההגשה, חולטים את הלשון במים רותחים ומנקים היטב. חורצים בלשון חריצים ותוחבים בכל חריץ שן שום, טבולה בחרדל. מניחים את הלשון בכלי זכוכית, מתבלים בפלפל ובמלח, מכסים במכסה או בפלסטיק נצמד ומשהים למשך לילה במקרר.
למחרת מוסיפים מים כדי כיסוי, ואת עלי הדפנה והפלפל האנגלי. מבשלים על אש נמוכה כשלוש שעות. מניחים להצטנן וקולפים את העור. רצוי לפרוס לפני ההגשה. ניתן להגיש קר, או להחזיר לרוטב ולחמם.
"מטעמי המקרא- מתכונים בניחוח פרשת השבוע", הוצאת "דני ספרים", עורכת ומפיקה: דפי פורר-קרמר, צילום: חגית גורן, עיצוב גרפי: דבורה ליפשיץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
