לזכור גם את החיים
רגע לפני יום הזיכרון אני מקדיש לכל האחים החיים, שחייהם נעצרו אחרי שאיבדו אח במלחמה, קטעים מהמחזה שלי "ג'וני הלך"
בכל יום זיכרון יש לא מעט אנשים שהם לא רק מתאבלים אלא גם כועסים. ביום הזיכרון של השנה שעברה חוויתי על בשרי את כמויות הכאב והכעס של התאריך הקשה מנשוא הזה, במהלך ההצגות של המחזה שלי "ג'וני הלך" שהועלה בתאטרון הקאמרי.
המחזה, המבוסס על סיפור אמיתי, מנסה לספר מה קורה לאח החי שנשאר אחרי שאחיו נפל והוא צריך להתחרות ולהפסיד לעד מול קדוש וגיבור וצעיר לנצח. כמו שחששתי, כל עסקני השכול (יש עורבים כאלה) עטו על המחזה וסברו שהוא פוגע במורל הלאומי ובמשפחות שגם ככה קשה להן.
אבל - במהלך החזרות וההצגות התוודעתי ללא מעט אחים חיים, שחייהם נעצרו ולפעמים אף נדפקו עד כלות אחרי שאיבדו אח במלחמה, והם לגמרי הזדהו עם המחזה. כמה מהם ביקשו גם את הטקסט של המחזה, שעדיין לא יצא לאור כספר.
להם אני מקדיש באהבה שני מונולוגים מההצגה, בגרסת המחזאי, כמו שאומרים.
מונולוג ראשון של האח המת: (דירת הרווקים של גברי, מאוחר בלילה לפני ערב יום הזיכרון. רפי, אחיו המת של גברי החי, שנפל מאש כוחותינו, יוצא מהתמונה בה הוא מונצח בתמונת שחור-לבן כחייל צעיר לנצח). רפי: "סליחה על השעה, אצלנו כל הזמן אוקטובר 1973.
"ערב לפני ערב יום הזיכרון. . . כולי תפוס, גברי, קשה להיות מת, כבר כמה שנים? ועוד להחזיק כל הזמן את החיוך הזה בשחור-לבן. הכל תפוס (הוא מתמתח, מוחק את החיוך), שמת לב שהמתים במלחמות תמיד צעירים ומחייכים?
"אם אתה לא חי, לפחות תחייך להם בתמונות, כאילו שקטעו אותך באמצע איזה בילוי משמח. . . אני מת, גברי, ואתה חי. אתה לעולם לא תבין את ההרגשה הזאת של לא להיות, ועוד בגלל אש ידידותית. . . כנראה הייתי צריך לבחור יותר טוב את הידידים שלי. . . וכן , כן, בטח, אני יודע שעושים לי כבוד, ההורים והמדינה והממשלה וכל זה. . . חללי המלחמה הם היחידה המובחרת של המתים.
בלי ששאלו אותי צירפו אותי למפלגה הגדולה והאילמת שקוראים לה? הנופלים?. חשבת על זה פעם, אח שלי, למה קוראים לנו? הנופלים. נופלים מאיפה? נופלים לאן? איפה אתה, אח יקר שלי? אני יודע שאתה שומע אותי. אני יודע שהמוות שלי רצח את החיים שלך.
"היום זה היום שלנו, ערב לפני ערב יום הזיכרון. . . ערב לפני שאתם נזכרים
"ערב לפני ערב יום הזיכרון, זה הזמן השחור שלנו, שבו נתחבא הכי עמוק בשמים כדי לא לשמוע את כל דברי השחץ של מנהיגים נפוחים המזילים דמעות תנין. . . ואנחנו נסתום את האוזניים כדי לא לשמוע את כל שירי התוגה המדכאים האלה, כל השירים המעייפים האלה שאמורים לנחם אתכם, לא אותנו, לשכנע אתכם שיש משהו פיוטי ונשגב מאחורי המוות שלנו. . . כל האליפלט והשניים-מאותו-הכפר והוא-לא-ידע-את-שמה-אבל אותה-צמה, ושאלוהים ישמור - כמה דודו?
ואני בכלל אהבתי ג'ז ואת הצ'רצ'ילים ופינק פלויד. טוב, אני חוזר עכשיו לשמיים לפני שראש הממשלה שלכם יגיד שוב שנתתי את היקר מכל, ובכל רחבי הארץ הפצועה תישמע הצפירה היללנית שתמיד הפחידה אותי אפילו יותר מהמוות.
ערב לפני ערב יום הזיכרון, הוא הערב שבו אנחנו מנסים לשכוח איך זוכרים אותנו, וכן, כמובן שהם חייבים להלל אותנו ולהגיד שהיינו גיבורים ונפלנו למען מטרות נעלות וקדושות, אחרת יום אחד תהיה מלחמה ואף אחד לא יבוא. יום הזיכרון הוא הפרומו למלחמה הבאה".
מונולוג הסיום של האח החי: (האפילוג, אחרי שלגברי, האח החי, מתברר שאולי הוא עצמו ירה באחיו במבצע חילוץ כושל).
גברי: "זה לא היה מקלעון, זה היה עוזי. יכול להיות שאפילו אני הרגתי אותו, את אח שלי. אבל מה זה משנה מי ירה בו ובאיזה כלי? ולא, אני ממש מצטער, אבל אין לי ואולי לעולם לא יהיו לי מילים להביע כמה אני מתגעגע לרפי, לאח שלי, עד כמה הוא חסר לי ועד כמה אני אהבתי אותו. . . ותאמינו לי שהייתי מתחלף איתו אם הייתה אפשרות כזאת. . .
אני הכרתי אותו, ואני באמת חושב שלרפי היה הרבה יותר מתאים לחיות. . . פעם בכמה שנים נשלחים נערים צעירים למלחמות, רובן מיותרות לגמרי, ואחרי שהם מתים קוראים להם "המחיר". כאילו שהם היו מבצע חיסול באיזה קניון לקראת החגים. . .
ואתם יודעים מה, אם באמת הרגתי את אח שלי, ובגלל זה קראו לאירוע הרחוק ההוא "תקרית קין והבל" לא אכפת לי לגלם את קין. להיות נע ונד, עם אות קלון על המצח, כדי להזכיר לכולם מה בעצם קרה בתקרית התנ"כית המקורית, למי שאולי שכח: אחרי שאלוהים שואל את קין "איה הבל אחיך?" קין עונה לו: "השומר אחי אנוכי?".
זאת הפעם הראשונה בתולדות האנושות שקול אנושי שואל משהו את בורא העולם. ומאז - כל התנ"ך, כל ההיסטוריה והמוסר של המין האנושי, הכל מתחיל בשאלה הזאת: האם אנחנו שומרים על האחים שלנו, על האחיות שלנו, על ההורים שלנו, על הילדים שלנו? והתשובה שלי היא: לא.
לא מספיק.
אפשר יותר.
(כל הזכויות של המחזה "ג'וני הלך" שייכות ליהונתן גפן ולתאטרון הקאמרי, תל אביב).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם