הקלות הבלתי נסלחת של החרם
מאז ילדותי אני מתנגד לחרמות. תמיד עדיף שהרוע, ההסתה והטיפשות ייראו, מאשר יופצו במחתרת. וידויו של סרבן קוטג'
"דווקא ממך לא הייתי מצפה להתנהגות כזאת, ועוד במקום ציבורי".
"אני חושב שזה היה עם היילי מילס".
"ראיתי אותך לוקח שני קוטג'", אמרה הגברת הנחרצת, "ואל תגיד לי שאתה לא יודע שפרץ חרם עממי על הקוטג".
האמת, ידעתי, ולמרות זאת, כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים, יש בי איזה ילד רדום בפנים שלא מרשה לי להחרים. אף אחד. אף פעם. אפילו לא מוצרי חלב.
הילד הזה הרגיש, ולו לזמן מה, את מועקת המוחרמים, כמו ילדים רבים אחרים שהוריהם או אחד מהם פשוט מחקו אותם. או שילדים אחרים בכיתה שלו, וילדים יכולים להיות רעים כמו המוות, התעלמו ממנו בלי שיבין מדוע בדיוק, ובשבילם הוא לא היה קיים.
וילד כזה, כשיתבגר ואולי גם קצת יחכים, לעולם לעולם לא יחרים בני אדם אחרים. ואפילו לא איזה כתבן פטפטן וגס רוח שמציע להוציא איזו העדפה מינית מחוץ לחוק. תמיד עדיף שהרוע, ההסתה והטיפשות ייראו, מאשר יופצו במחתרת. מה גם שהציבור צמא הריאליטי מחפש מדי פעם מישהו שאפשר לשנוא כמו שצריך.
מי שבאמת מעוניין בטובת האנושות, צריך לשאוף לכמה שיותר ידע בכל הנוגע להשקפות העולם של הרשעים לדורותיהם. אם יותר אנשים היו קוראים את "מיין קאמפף", אולי מלחמת העולם השנייה הייתה נגמרת אחרת או בכלל לא מתחילה.
מדברים פחות מדי על ההתעלמות המערבית הממושכת מזוועות הנאצים, רק מפני שקל יותר להחרים מאשר להכריז מלחמה על הרוע. ואם נתחיל להחרים את כל גסי הרוח הסדרתיים, הפשיסטים והגזעניים
להחרים זה הכי קל בעולם. אפילו בשביל להיות חייל טוב אתה צריך לעבור טירונות מפרכת, אבל אין שום קורס למחרימים, ותאמינו לי שהלב שלי לגמרי קר בקשר לכל האמנים הבינלאומיים המפורסמים שהכריזו על חרם תרבותי נגד מדינת ישראל, מה עוד שבהופעה האחרונה של אלביס קוסטלו התעייפתי אחרי שני שירים, ולא החרמתי, רק נרדמתי.
אני יכול לחיות גם בלי לשמוע לעולם את הזמרת הצרפתייה ונסה פאראדי, בת הזוג של ג'וני דפ, אבל קצת חבל לי על ג'וני אחינו, בתור הפיראט הנועז של הקריביים הוא בהחלט יכול היה להפיח בה קצת אומץ לב יבשתי.
אני מוותר בצער לא רב וביגון לא קודר גם על הסולן של הפינק פלויד, רוג'ר ווטרס, שבחר בחרם תרבותי במקום בביקור נועז שבו הייתה יכולה הלהקה הנערצת שלו לבוא לירושלים כדי לנקוט עמדה ברורה, ואולי אפילו לפרק את הלבנים של הכותל המערבי, כמו שהם פירקו את חומת ברלין.
אם רוג'ר היה מתייעץ איתי, הייתי יכול לספר לו על אמנים אמיצים כמו הסופר הפורטוגלי ז'וז'ה סאראמאגו, שהשווה אותנו עם הכובשים הנאציים, אבל זה לא הפריע לו לבוא לכאן, להשמיע את דעותיו ולהסתכן בחרם, אבל לא להחרים, וזאת הייתה גם הבחירה של הסופר הבריטי איאן מקיואן, וגם של פול סיימון ובוב דילן, שכמה מהשירים שלהם הם שירי מחאה. אין להם שירי חרם.
ביום הארור שבו הכריזה גולדה מאיר ש"אין דבר כזה פלסטינים" היא איינה עם שלם. על בחירתה בחרם ולא בהכרה אנחנו משלמים בחיינו ובחייהם, וגם בחרפה מוסרית אינסופית, עד לעצם היום הזה.
בתאטרון האבסורד הציוני הזה, מי שמוחרם כעת על ידי חלק מהציבור הם המתנחלים ביהודה ושומרון. ובמעשה החרם, אמנותי ככל שיהיה, אנחנו שוב בוחרים בעצלנות ובהתנשאות מפוהקת במקום במעשים אמיצים באמת, שהם תמיד יהיו דיאלוג ולא מונולוג.
בני האדם שנמצאים בשטחים המסוכנים האלה הם בני אדם שכמו רבים מאיתנו הותעו באיזו משימה ממלכתית מטופשת, והבעיה היא לא המתנחלים אלא השטיח הסרטני שהם עומדים עליו ומסתיר כל אפשרות של דו קיום באזורנו.
שלא כמו רבים מחבריי האמנים שהתלכדו לחרם ממושך, בשנה המוחרמת האחרונה אני דווקא בקשר טוב עם יוסי, יו"ר מועצת השטחים, ובכל שיחת טלפון אני מסביר לו בנימוס שאני דווקא מאוד מעוניין להופיע באריאל, אבל בתנאי שיקשיבו לדעתי, ואין לי כל עניין בסיור וי-איי-פי בנוף התנ"כי המרהיב ובטעימות מהיקב, משום שאין לי כל עניין להיות יחצן שלהם, שבעיניי זה אפילו יותר קשה מאשר להחרים אותם.
והערת אגב: כל מכתבי השטנה והאיום המוחשי ברצח הגיעו תמיד ממוגזי מוח מתוך הקו הירוק או מק"ק ברוקלין. אני יודע את זה משום שבמקרים הקשים פניתי למשטרה והיא זיהתה די בקלות את כתובת השולחים.
וגם זה: כל הנשים שהשפילו אותי ובגדו בי, כולן היו ממחנה השמאל הסלוני שרובצות על הפייסבוק, מואסות בכיבוש וכותבות למגירה. עד כה שום מתנחלת לא השפילה אותי.
ודיר בלאק, שלא תבינו אותי לא נכון, אני מוכן להתעמת ואפילו להילחם עד חורמה בכל מי שלדעתי מנסה להרוג אותי לאט ולרמוס את ערכי האנושות האלמנטריים. אני אפילו יותר בעד מלחמת אחים מאשר בעד חרמות וגידופים, בזוכרי את הנביא ישעיהו ליבוביץ' שאמר שהמלחמה החשובה ביותר של אמריקה הייתה מלחמת האזרחים משום שהיא הייתה על ערכים ולא על שטחים.
ואתה, מחרים אינטלקטואלי חביב, נראה אותך מחרים לא את השליחים אלא את השולחים. כלומר, נראה אותך מחרים את ממשלת ישראל, סיבות לא חסר. נו, יאללה, נראה אתכם לא מתגייסים לצבא, לא משלמים מסים. אבל אם אין לכם אומץ להיות אנרכיסטים ומהפכנים, כדאי מאוד שתפנימו שאם החרמתם איזה אולם באריאל, או איזה עיתונאי עם מחלת נפש לא מוגדרת, לא הזזתם שום דבר.
אפילו לא גבינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם