סוחרי הגופות
אם לא מחזה של חנוך לוין, אז לפחות שיר של החבר ברטולט ברכט
לא מכבר שחררנו הרבה אנשים רעים חיים כדי לקבל שתי גופות של לוחמים שלנו, והלוואי שהיינו יודעים להחזיר גם חיילים חיים באותה מיומנות ובכל מחיר, שהרי כבר הוכחנו לעצמנו ולעולם שאנחנו חזקים יותר בנקרופיליה מאשר באידאולוגיה האנושית שבה תמיד החיים יהיו חשובים יותר מהמתים.
האם אנחנו ממש מחזיקים את זה, כאילו. גופות של חיילים, ולא חשוב מאיזה צד של הסכסוך? ואיך עושים את זה בדיוק? והשאלה הזאת הייתה שאלה אחת יותר מדי. והנה לכם, בעת החדשה, במזרח התיכון, חיילים לא מתים - הם רק נסחרים.
סוחרי הגופות זה לא שם של מחזה שהשאיר אחריו חנוך לוין, אבל מישהו אחר עשה את זה בשבילו ובשביל כולנו: החבר ברטולט ברכט כתב שיר אחד על חייל מת, ורק בגלל השיר הזה, ולא בגלל שהוא היה קומוניסט נלהב, הנאצים ציוו לשרוף את כל כתביו.
נו, תראו מה שאז שיר אחד יכול היה לעשות. השיר המסוכן הזה נכלל במחזה "תופים בלילה" שנכתב ב-1918 בימי המחסור בחיילים חיים במלחמת העולם הראשונה. השיר נכתב במקור בגרמנית,
("TOTEN SOLDATAN LEGENED VOM"). ה. בנימין תרגם אותו מופתית ותקופתית לפני 35 שנה לספר תרגומי ברכט שלו שיצא בהוצאת סימן קריאה בשם "גלות משוררים". זהו שיר ארוך מאוד, והרשיתי לעצמי לקצר פה ושם ולהעביר אותו יותר לעידן הצבאי המודרני.
כשר לשירות, רק ערק בערמה המנוול
כשהמלחמה בלי סיכוי לשלום נמשכה כבר ארבע שנים,
החליט החייל שנמאס לו ומת מות גיבורים.
אבל הקרב עוד לא הסתיים, ואת המנהיג זה הרגיז:
איך זה באמצע הקרב המפואר, החייל האמיץ הבריז.
ולילה אחד, שחלפה עוד שנה, בחלקת החייל שנקבר
ועדה צבאית רפואית ממלכתית התגנבה אל תל העפר
שלפו החוקרים אתי חפירה ומהר גם שלפו את הז"ל
וקבעו שהוא כשר לשירות, רק ערק בערמה המנוול.
הם שפכו לגרונו משקה איכותי, אחר כך הגיע גם רב,
שהתיז
עליו אפטרשייב דתי - שלא יסריח בקרב.
בצבעי הדגל צבעו את מדיו, כדי לטשטש את השלד
כשהוא התנדנד בשקשוק עצמות לטובת האומה הלוחמת.
וכשצעד בין רעיו לקרב - הנשים עשו לו עיניים,
העצים קדו לו בלחישות וירח מחא לו כפיים.
וכך שעברו בין שדות וכפרים מול שאגות הקהל,
איש לא חשב שבסוף הטור נשרך גם חייל שנפל.
אולי רק כוכב תועה הבחין שקורים שם דברים מוזרים:
חייל מת וצייתן שוב צועד בגאון אל עוד מות גיבורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם